אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס בזמן ההכרזה על הקמת הרשימה המשותפת   מקור: ויקיפדיה (זאהר)
בתמונה אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס בזמן ההכרזה על הקמת הרשימה המשותפת

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות, שמטיבן הן בלתי מוגבלות, לבין האמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים.

מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרויקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במרוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן – לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות.

אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". זהו כשל אסטרטגי קלאסי.

ישנן לא מעט דוגמאות היסטוריות לכשל האסטרטגי הזה. כך, למשל, חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל-"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. דוגמא מוכרת אף יותר היא גרמניה, אשר ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת – בשתי מלחמות העולם – וזאת למרות שמשאביה מוגבלים הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית.

גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך (הכוח הפוליטי הוא לא רק מספר מנדטים שמפלגה מקבלת אלא גם יכולת התמרון שלה בין הגושים). ככל שהדרישה של מפלגה יותר יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך היא תצטרך יותר כוח פוליטי בכדי להתעקש עליה בהצלחה.

בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או איסור יחסי מין להט"ביים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שסמוטריץ' יוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים, יכולות שתי המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת.

בעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי – לפחות בהווה – ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

 

הערבוב האסטרטגי

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי".

לכל דרך פעולה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף. אם מדינת דמיונית בשם רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסוים, אך תמהל אותו עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות.

כלומר, ערבוב של אסטרטגיות סותרות עשוי להביא לביטול היתרונות של כל אחת מהאסטרטגיות תוך שמירה על החסרונות של כולן גם יחד.

 

מרד הנפל של ה-26 בפברואר 1936

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת: המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות.

בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת הייתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה אפשרית שנייה הייתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה.

הבעיה הייתה, ששתי האסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים שהיו מקובלים ביפן באותה תקופה, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול.

מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם שינעו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב שעשו בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם, כולל בקרב תומכים פוטנציאליים, וההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר. מן הצד השני, ההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהמורדים להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה של הערבוב האסטרטגי הייתה קריסה מביכה של ניסיון ההפיכה לאחר ימים ספורים בלבד.

Rebel troops in February 26 Incident 1936

כוחות מורדים ב-26 בפברואר 1936

 

הרשימה המשותפת והערבוב האסטרטגי

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל הערבוב האסטרטגי.

במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט, כהכללה, באחת משלוש אסטרטגיות.

האסטרטגיה הראשונה היא האסטרטגיה של בל"ד שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל. עיקר אסטרטגיה זו הוא סירוב לשלב פעולה עם שני הגושים – גוש הימין-חרדים וגוש "השינוי" – אלא אם ימלאו אחר דרישותיהם המקסימליות, לרבות ביטול אופייה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, הזכויות של ערביי ישראל, כולל זכות הגדרה עצמית בתוך מדינת ישראל, הן זכויות טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. למעשה, זהו הכשל האסטרטגי הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת המאמר – התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש.

האסטרטגיה השנייה היא האסטרטגיה של רע"מ. ליבת אסטרטגיה זו טמונה בתמרון בין גוש השינוי לבין גוש הימין-חרדים, כדי להגדיל את ההישג האפשרי. זו אסטרטגיה של לשון המאזניים, שמי שנוקט בה מסוגל להעלות את המחיר שהוא דורש מכל אחד מהצדדים משום שאינו מצוי בכיסו של אף אחד מהם. חסרונה העיקרי של האסטרטגיה של רע"ם, בעיני ערבים המבקרים אותה, הוא הצנעתן של דרישות לאומיות ו-"זכויות לגיטימיות" אחרות חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו בנימין נתניהו ומפלגות ימין אחרות.

האסטרטגיה השלישית היא אסטרטגיית "שמאל". על פי אסטרטגיה זו על המפלגות הערביות להיות מחויבות לחלוטין לגוש השינוי. לאסטרטגיה זו מספר יתרונות. מפלגה ערבית שתפעל לפי אסטרטגיה זו עשויה להיות שותפה בשלטון במידה שגוש השינוי יצליח להרכיב ממשלה. בשיתוף פעולה עם גוש השינוי מפלגה ערבית לוקחת סיכון קטן יותר (בהשוואה לשיתוף פעולה עם גוש הימין), ויש לה סיכוי מסוים להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הבולט באסטרטגיה זו הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי ליהנות מאף אחד מהיתרונות הגלומים בהן.

מצד אחד, הרשימה המשותפת ממשיכה לדבוק בקו של בל"ד בנושאים מהותיים. כך, למשל, הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מפלגת מרצ, הסיבות שהניעו אותה שלא להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון.

מצד שני, הרשימה המשותפת כבר התרחקה מהקו הבל"דיסטי במידה כזו שכבר לא מאפשרת לה להתהדר בטוהר המוסרי. אמנם, איימן עודה עושה קולות של עצמאות גושית ואומר שהוא לא בכיס של אף אחד, אך בניגוד למנסור עבאס, שבאמת לא בכיס של אף אחד, אין ליושב ראש הרשימה המשותפת יכולת אמיתית לתמרן בין שני הגושים.

Reuven Rivlin opened the consultations after the 2015 elections with the Joint List 2015 Mark Neyman

הרשימה המשותפת נפגשת להתייעצות קואליציונית עם הנשיא רובי ריבלין לאחר בחירות 2015

ומה יוצא לרשימה המשותפת מהערבוב האסטרטגי המאפיין את דרך התנהלותה? ובכן, הרשימה המשותפת לא מצליחה להגיע לשיתוף פעולה אמיתי עם גוש השינוי, אך גם לא נהנית מהיכולת של מפלגת לשון מאזניים עם שני הגושים. זאת בעוד שרטוריקה והתנהלות בל"דיסטית מרחיקות, אם לא משניאות, את הרשימה המשותפת על כל המפלגות הציוניות, אך אין די בהן כדי להגן עליה מפני האשמות בבגידה במגזר הערבי פנימה.

ניכר, אפוא, שממכלול האפשרויות הפרושות בפניה, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – תמהיל של פעילים קומוניסטיים ושל אנשי אקדמיה – אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים באמצעותם מגיעים להישגים בעולם הפוליטי.

פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית

* המאמר פורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר