יארצייט – גאורגי ז'וקוב

יארצייט 48 לגאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב, "המצביא שניצח את המלחמה" ו-"מרשל הניצחון". ז'וקוב הוא גם אחרון האבות הקדושים של המסורת הממלכתית הרוסית במאה האחרונה, שכן כל היתר, החל בניקולאי השני וכלה בבוריס ילצין, התגלו בחלוף הזמן כמנוולים אוויליים, בעוד שמעמדו כגיבור הראשי במיתוס המכונן האחרון שנותר לגאווה הרוסית – הניצחון במלחמה ההיא – רק הולך ומתחזק.

המיתוס של ז'וקוב לא ממש נפגם על ידי העובדות ההיסטוריות המציירות אותו באור מעט אחר: המפקד בעל הרקורד המדמם מכולם; האחראי העיקרי לשורה ארוכה של כישלונות איומים; אדם בור, גס רוח ואלים; מופת של "עבד כי ימלוך" עם נטיות בונפרטיסטיות שאינן מגובות בכישוריו של נפוליאון.

לא משנה כמה מסמכים היסטוריים מביאים היסטוריונים "רוויזיוניסטים", לא משנים אינספור הציטוטים הארסיים של עמיתיו המרשלים ושל פקודיו הגנרלים אודותיו, לא משנה הדו"ח של הבולשת הסובייטית המתאר את כמויות הביזה שהתגלתה במעונו לאחר המלחמה ולא משנה רשימת החיסולים האינסופית שהוא אחראי לה אישית – ז'וקוב נשאר יקר ללב הרוסי הממסדי.

ספר זיכרונותיו, "זיכרונות והרהורים", זוכה למעמד של כתבי קודש חילוניים אז כהיום, ובייחוד בחוגי הקצונה הצבאית, וזה למרות שז'וקוב, מן הסתם, לא כתב ולו מילה בודדת בעצמו (שמותיהם של כל הכותבים, המכונים, בצניעות, "עורכים מדעיים", ידועים כולם).

הספר הקאנוני נותן דרור לפרשנויות מגוונות, מה עוד שהוא ממשיך להיערך מחדש מן הקבר. בימי חייו של ז'וקוב, פורסמה ב-1969 מהדורה אחת בכרך בודד. באותה מהדורה ראשונה שמנתה קצת יותר מ-700 עמודים, הצהיר המצביא המהולל שאלה הם זיכרונותיו המוגמרים והסופיים בהחלט. אולם, מיד לאחר מותו, התפרסמה מהדורה שנייה ומורחבת, הפעם בשני כרכים, כדי לחשוף את מה שהצנזורה לא הניחה לפרסם במהדורה המקורית. במהדורה החמישית שפורסמה בשנת 1983, תפחו הזיכרונות "המוגמרים והסופיים" לשלושה כרכים. ב-1990, כאשר בתו, מריה גאורגייבנה ז'וקובה, "מצאה" 300 עמודים נוספים של "זיכרונות", יצאה מהדורה עשירית, עדיין בשלושה כרכים. ברם, ב-2002, במהדורה ה-13, שבו הזיכרונות והצטמקו לשני כרכים, וכך זה נותר עד 2013, עת פורסמה המהדורה ה-15 והאחרונה נכון לעכשיו.

אבל החלק המעניין באמת הוא לא מספר המהדורות והכרכים אלא היכולת של זיכרונותיו של ז'וקוב להישאר אקטואליים תמיד. הספר ידע להתאים עצמו לרוחה של כל תקופה שבה יצא לאור, ולא חשוב אם מדובר בקיפאון של ברז'נייב, בפרסטרויקה של גורבצ'וב, בליברליזציה של ילצין או באיך-שתרצו-לקרוא-לזה של פוטין. כך, למשל, כאשר צו השעה היה גינוי של סטאלין – הספר גינה אותו. וכאשר צו השעה השתנה – הספר שב להעתיר חיבה על הרודן.

לא זאת בלבד, הספר ידע לעדכן את המידע המצוי בו בהתאם לתגליות ההיסטוריות החדשות ביותר ולקונצנזוס ההיסטורי הרשמי העדכני. כך, למשל, "המהדורה השלמה הראשונה" – זו הכוללת את 300 העמודים שהתגלו באורח פלא בידי בתו – מדווחת על נתוני הייצור של התעשייה הצבאית הסובייטית בזמן המלחמה, הנסמכים על הכרך השני של "האנציקלופדיה הצבאית הסובייטית" שיצא לאור שנתיים אחרי מותו של ז'וקוב! ב-13 מקומות במהדורה זו, תיקן ז'וקוב טעויות שנתגלעו במהדורות קודמות שכן גם הקבר לא יפריע למצביא שניצח את המלחמה, להפיץ את האמת שלו. אולם, למרבה ההפתעה, גם במהדורה השלמה הראשונה לא ניתן למצוא את מספר החללים שהיו לצבא האדום בכלל, ותחת פיקודו הישיר של ז'וקוב בפרט.

בתו של ז'וקוב, מריה, היא הדמות הבולטת במפעל ההנצחה המרשים למארשל הניצחון. בראיון שהעניקה ב-2002, סיפרה הבת המסורה מדוע הקדישה את חייה להנצחת אביה: "הגעתי למסקנה שהמשימה החשובה ביותר בחיי היא העבודה על הארכיונים של אבא ועל הספר שהוא ציווה עלי לכתוב. זמן קצר לפני מותו, כשהוא כבר הבין, ככל הנראה, שהשרבטנים הקוניוקטוריים יעוותו את כל חייו, דיבר אבא איתי על כך שכאשר אגדל, עלי ללמוד את הארכיונים שלו, את היומנים ואת המכתבים, ולכתוב ספר שיספר את האמת". מיותר לציין שמריה עמדה בכבוד במשימה ופרק הפתיחה בספרה "מרשל ז'וקוב – אבי" נקרא, באורח מרגש ובהתאם לצייטגייסט ברוסיה הפוטיניסטית: "נפשו הנוצרית". וכך גילינו שבנוסף להיותו חבר בוועד ההנהלה העליונה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, משתתף פעיל בשלוש הפיכות בצמרת השלטון, מפקד שפקודיו קראו לו "הקצב", תליין שירה בלי חקירה ומשפט באינספור מחייליו ושחתם על הצו שפקד להוציא להורג משפחות של חיילים רוסים שבויים, בדאי מינכהאוזני וביגמיסט מושבע, היה גם אדם מאמין ורגיש. לא פלא שברוסיה של השנים האחרונות נשמעות קריאות רבות לצרפו למניין הקדושים הפרובוסלביים, כי גאורגי הקדוש אחד כבר לא מספיק להם.

בתמונה ומארשל גיאורגי ז'וקוב (שלישי מימין) ומרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (ראשון מימין) בשער ברנדנברג בברלין (בין השניים נמצא פילדמרשל ברנרד מונטגומרי)

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים