האם ישראל יכלה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? – על הנרטיבים של המלחמה

בתמונה הרמטכ"ל דוד אלעזר בהתייעצות בפיקוד הצפון, ארבעה ימים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים

לקראת סיומה של מלחמת העצמאות כינס דוד בן-גוריון את הפיקוד הבכיר של צה"ל למעין סיכום מוקדם של המלחמה. הדוברים מקרב 600 המפקדים שהתכנסו דיברו על לקחים מן הקרבות והעלו בעיות מתחום המשמעת ותנאי השירות. דעתו של בן-גוריון הייתה נתונה לדברים אחרים. הוא צפה אל הימים שלאחר המלחמה, ולא נסחף באווירת הרוממות הכללית (המלה "אופוריה" עוד לא הייתה אז בשימוש) שהתפשטה לאחר שחרור הנגב והגליל:

"היהיה 'קץ' – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? ...ואם ייכרת שלום – היש מלחמה שלא היה לפניה שלום? ...עמי ערב הוכו על-ידנו. האם ישכחו... עלבון זה? ...נעשה מאמצי שלום – אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? נכיר האמת: ניצחנו, לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד?" (אלחנן אורן וגרשון ריבלין (עורכים), דוד בן-גוריון – יומן המלחמה, כרך ג').

אחרי מלחמת ששת הימים, למדינת ישראל ולצה"ל הנתונים באופוריה (אז כבר הייתה המילה בשימוש) לא היה מי שיטפח על פניהם ויאמר דברים דומים לאלה שאמר בן-גוריון בשלהי מלחמת העצמאות. שר הביטחון משה דיין צמח מתוך צה"ל וחסר לו הריחוק הנדרש מהצבא על מנת לאומרם. להנהגה המדינית בראשות לוי אשכול ואחריו גולדה מאיר היו לא מעט מעלות, אבל היא חסרה את הפרספקטיבה ואת החזון ונשבתה בקסם הילתם של המפקדים המנצחים. מעבר לכך, היא לא עיכלה את השינויים באופיו של הסכסוך הערבי-יהודי, שהשתנה מסכסוך על פלסטין לסכסוך על שלמותן, ריבונותן וכבודן הלאומי של מדינות ערב. היכולות של הערבים בשדה הקרב אמנם פחתו, אך המוטיבציה שלהם להילחם ולהשיב לעצמם את הכבוד ואת השטחים שאיבדו עלתה מאוד.

השינויים הגיאופוליטיים והאחרים שחוללה מלחמת ששת הימים חייבו לבחון מחדש את תפיסת הביטחון של ישראל מן היסוד על מנת להתאימה למציאות החדשה. בחינה כזו לא נעשתה, ומדינת ישראל וצה"ל נותרו עם תפיסת ביטחון שעוצבה בתחילת שנות החמישים על פי המציאות הגיאופוליטית שנקבעה במלחמת העצמאות והשתנתה שינוי דרסטי ב-1967. ישראל המשיכה לחשוב על ניהול המלחמה הבאה כאילו מעוז על גדת תעלת סואץ הוא דגניה או גשר במאי 1948 וחלילה שייפול בידי האויב. דיין אף התבטא באחד הדיונים שהתקיימו בשנת 1972 על דילול קו המעוזים ואמר שפינוי מעוז כמוהו כפינוי התנחלות ולכן אינו בא בחשבון בנסיבות המדיניות של התקופה (פרוטוקול של ישיבת שר-מטה, 9 ביוני 1972).

הרמטכ"ל דוד אלעזר שאף להעביר מיד את המלחמה אל שטח האויב כמו בשנות החמישים והשישים כאשר לישראל לא היה עומק טקטי, שלא לדבר על אסטרטגי. הוא פסל על הסף את ניצול העומק לניהול מגננה, וקיווה לנצח במלחמה בעיקר באמצעות הפעלת חיל האוויר, שבו הושקעה בשנים שבין המלחמות למעלה ממחצית תקציב הביטחון ומטבע הדברים ציפו ממנו להביא לפחות את מחצית הניצחון. צבא היבשה, כך תיאר אלעזר את המלחמה הבאה לגולדה מאיר, ינוע בעקבות הריכוך האווירי וינהל קרב התקדמות ורדיפה אך לא יצטרך להבקיע מערכים כמו ב-1956 ו-1967 אלא רק לטהר את השטח משרידי האויב שנותרו לאחר הריכוך (דברי אלעזר בהצגת התוכניות לראש הממשלה ב-9 במאי 1973, ארכיון צה"ל, תיק 264/2016/41). ראש הממשלה סמכה על הרמטכ"לים שלה ועל צמרת הצבא שגיבשו סביבם, אלא שהמלחמה לא התנהלה על פי חזונו של אלעזר: היא התנהלה בעיקר ביבשה ובים וחיל האוויר אמנם הצטיין בהפלת יריביו הערבים באוויר, אך תרומתו לקרב העיקרי ביבשה הייתה מזערית.

דוד בן-גוריון: "ניצחנו, לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד?"

ארבעת הנרטיבים

בזיכרון הלאומי הישראלי עברה מלחמת יום הכיפורים כמה גלגולים או שלבים. עוד במהלכה היא נתפסה כמחדל מודיעיני קולוסלי והספר הראשון שיצא אודותיה אף נקרא בשם הזה. בשנים הבאות התפשט המושג "מחדל" מתחום המודיעין לתחום המדיני והצבאי.

בשנים הבאות יצאה כל הצמרת המדינית והצבאית שהייתה מעורבת במחדל אל הציבור בספרים אפולוגטיים, אוטוביוגרפיים או ביוגרפיים שנכתבו על ידי אחרים. מלבד הטלת אשמה ולעתים גם בוץ על אחרים ותירוץ החלטותיהם ומהלכיהם שלהם, טענו הכותבים שלמרות הקשיים במלחמה היא הייתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל. בהכללה, הטענה נסמכה על השוואת תנאי הפתיחה של המלחמה למצב הסיום שלה וגם לזמן ולמחיר שלקח לצבאות אחרים במלחמות אחרות להתגבר על הלם ההפתעה.

השוואת מצבי פתיחה וסיום של מלחמה אינה בהכרח הדרך הנכונה, וודאי לא היחידה, לקבוע מי ניצח בה. השוואת המטרות של הצדדים הלוחמים והמידה בה השיגו אותן ומנעו מהיריבים להשיג את מטרותיהם שלהם היא דרך רלבנטית ולגיטימית לא פחות. דרך אפשרית שלישית ולדעתי הנכונה מכולן היא השוואת הציפיות מן הצבא לפני המלחמה להישגיו בסיומה.

ספרות האפולוגטיקה טיפחה, יחד עם התקשורת ושאר מעצבי דעת הקהל הממסדיים, את נרטיב הניצחון הגדול ביותר. בציבור, בעיקר בקרב החיילים שחזרו מן המלחמה ומשפחותיהם, התפתחה אנטי-תזה לנרטיב הניצחון שהדגישה את החוויות האישיות הטראומטיות במלחמה, את הנטישה שחוו או חשו חיילים רבים במהלכה, את הנפגעים – חללים, פצועים, נכים ושבויים. הנרטיב שהתפתח מלמטה הציג את המלחמה כטראומה האישית והלאומית האולטימטיבית ונתן לגיטימציה לתופעות כמו חרדה, פחד, או הלם קרב. כמו נרטיב הניצחון גם הוא ניזון מתקשורת וספרות תומכת ובהמשך גם לספרות מחקרית אוהדת מדיסציפלינות שונות, בעיקר טיפוליות.

נרטיב רביעי שמתפתח בתריסר השנים האחרונות בהשראת מספר חוקרים המנסים לחקות את ההיסטוריונים החדשים בשנות התשעים, מציג את מלחמת יום הכיפורים כמלחמת ברירה (מושג שנולד אחריה, בימי מלחמת לבנון הראשונה). לטענתם, אפשר היה כביכול לפני המלחמה להגיע עם מצרים להסכם שלום דומה לזה שהושג בסוף שנות השבעים ולמנוע אותה אילו רק הייתה ישראל מוכנה לוותר על כל סיני. גולדה מאיר, הם טוענים, ושריה הקרובים, דיין וגלילי, דחו את הצעת השלום המצרית בלי ליידע את חבריהם לממשלה ואת הצמרת הצבאית והמודיעינית.

המלחמה לא הייתה אף אחד מארבעת הנרטיבים: היא לא הייתה מחדל אלא שורה של מעשים, הזנחות והחלטות מודעות; היא הייתה רחוקה מאוד מלהיות הניצחון הגדול ביותר של צה"ל, אך נכון שבטווח קצת יותר רחוק היא הביאה להישג מדיני חסר תקדים – הסכם השלום עם מצרים; אמת, היא השאירה כמה אלפים מוכי הלם קרב ועשרות אם לא מאות אלפים נפגעי טראומה, אבל את זה עושה כל מלחמה, וברמה האישית – כל לחימה, גם תקריות מצומצמות בהיקפן או אירועי טרור (דוגמאות לטראומה אולטימטיבית בהיסטוריה היהודית הן מרד החורבן, המרד היהודי בתפוצות ובארץ נגד האימפריה הרומית במאה השנייה, מסע הצלב הראשון, גזרות ת"ח-ת"ט באירופה המזרחית במאה ה-17, גל הפוגרומים במזרח אירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים ברוסיה והקמת מדינות הלאום הראשונות, ומעל כולם – השואה. מלחמת יום הכיפורים הייתה כמובן רחוקה מלהשתוות לכל אלה); מלחמת יום הכיפורים גם לא הייתה מלחמת ברירה, כפי שאראה במאמרים הבאים בסדרה. לפני הכול היא הייתה מלחמה, מלחמה אמיתית – לא מה שמכונה מלחמה במאה ה-21, כמו מלחמת לבנון השנייה, האינתיפדות או המבצעים השונים ברצועת עזה. כפי שכתב דיין בספרו האוטוביוגרפי-אפולוגטי:

"מערכת קדש ומלחמת ששת הימים לא היו מלחמות קשות. המצרים הוכו וברחו. לסורים לא היו טילי קרקע-אוויר ולירדנים לא היה חיל אוויר. המלחמה הזו – אחרת, קשה. לא רק מבחינה אובייקטיבית אלא גם מבחינה סובייקטיבית. ולא רק שלחמנו כנגד כוחות חזקים... אלא כאשר הצלחנו לפגוע במאות טנקים של האויב, איש לא חגג. אך כאשר נפל מעוז או שאבדו לנו שלושים טנקים אחז דיכאון בעם... ישראל הייתה נתונה בתוך עצמה, בכאבה ובצערה על בניה שנפלו, על השבויים, על הפצועים. כל השאר לא נחשב" (משה דיין, אבני דרך – אוטוביוגרפיה).

משה דיין: "המלחמה הזו – אחרת, קשה"

ספרו של דיין היה מחלוצי הספרות האפולוגטית של מלחמת יום הכיפורים ונכתב שנתיים אחריה. דיין, וכמוהו כל הצמרת המדינית והצבאית מן התקופה שלפניה, לא הפנימו את מה שקרה במלחמה. הם תלו את מהלכה ותוצאותיה באויב שהשתפר מעבר למה שהעלו בדעתם ו/או שנאמר להם על ידי המודיעין. "ההבדל העיקרי בין מלחמה זו לקודמותיה", כתב דיין, "הוא בעוצמה הערבית. היא הייתה גדולה הרבה-הרבה יותר ממה שנראה אצל הערבים בעבר". זו אפולוגטיקה גרועה. נכון, האויב ב-1973 לא היה זה של 1967 ואפילו לא זה של מלחמת ההתשה, אבל לא היה בכך חידוש. מאז מלחמת ההתשה הוא התעצם וגם אם צה"ל לא קפא על שמריו, התעלם הצבא מן המשמעויות של ההתעצמות הערבית ודבק בעיוורון באקסיומה שדי בשלוש מאות טנקים להגן על סיני. ההנחה אפילו יכלה להיות נכונה, בחלקה לפחות, אילו הופעלו הטנקים האלה בשילוב כוחות נוספים לשיבוש הצליחה המצרית, אלא שלא כך היה. לא השיפור שחל בצד הערבי קבע את מהלך המלחמה, אלא מה שהתרחש לפניה בחברה הישראלית ובצה"ל.

במאמר הבא בסדרה נעמוד על האסטרטגיה שעמדה ביסוד יוזמת סאדאת.

יואב גלבר הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, עוסק בהיסטוריה צבאית, מדינית וחברתית של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל