סיפורו של קצין יהודי גרמני בצבא האתיופי

בתמונה יחידת רפואה של הגדוד האתיופי בכוחות האו"ם בקוריאה, 1951 (ד"ר היינץ לודוויג ארמן יושב ראשון משמאל)

מלחמת קוריאה (1953-1950) השתתפו, לצד ארצות הברית וקוריאה הדרומית, יחידות מעוד כעשרים מדינות (במסגרת כוח צבאי בינלאומי תחת פיקוד האו"ם). בין יחידות אלה היו גם גדודי חי"ר של הצבא האתיופי שנודעו בתור גדודי קגניו (Kagnew Battalions) שנקראו כך על שום סוס המלחמה של אביו של הקיסר היילה סלאסי.

הגדוד האתיופי הראשון הגיע לקוריאה במאי 1951 וצורף לדיוויזיית הרגלים ה-7 של צבא ארצות הברית. גדוד קגניו הראשון הוחלף בגדוד קגניו שני ב-1952, וב-1953 הוחלף הגדוד השני בגדוד שלישי. החיילים האתיופים שבאו ברובם משורות המשמר הקיסרי הידוע בשם "קבור זבניה" (Kebur Zabagna – "המשמר הנכבד"), לחמו בעוז, ורבים מהם עוטרו בעיטורים אמריקניים. בסך הכל השתתפו במלחמת קוריאה 3,518 חיילים וקצינים אתיופיים, מתוכם נהרגו 120 חיילים ו-536 נפצעו. אף חייל אתיופי לא נפל בשבי וזה היה מקור לגאווה מיוחדת בקרב הכוחות האתיופיים. גם לאחר תום המלחמה עוד נותרו יחידות אתיופיות בקוריאה במסגרת כוחות האו"ם, תוך שהן הולכות ומצטמצמות בהדרגה.

חיילים אתיופים מגדוד קגניו מתכוננים לירות בתותח ללא רתע במהלך מלחמת קוריאה, 1951

מבחינת טיפול רפואי ופינוי רפואי היו לגדוד האתיופי בעיות ייחודיות עקב רמת ההכשרה הנמוכה של הצוות הרפואי האתיופי ומשום שחיילים אתיופים לא שלטו בשפה האנגלית, מה שיצר קשיים כאשר נדרש פינוי מעל רמת הגדוד דרך שרשרת הפינוי האמריקאית. אולם שתי הבעיות האלו מצאו את פתרונן בזכות אדם אחד.

בספר הרשמי צבא ארצות במלחמת קוריאה: מלחמתו של החובש מוזכר באופן לקוני כי "למרבה המזל, הרופא האתיופי היה אירופאי דובר אנגלית ששלט בכמה שפות". באותו ספר מוזכר גם שאותו רופא אירופאי היה "בעל הכשרה גרמנית". עם זאת, הספרים הרשמיים של מלחמת קוריאה לא מוסיפים פרטים על זהותו של אותו רופא.

אז מי היה אותו רופא אירופאי שמילא תפקיד כה חשוב בכוח האתיופי?

היינץ לודוויג ארמן נולד ב-1905 בגרמניה למשפחה יהודית. ארמן עבר עם משפחתו לזארבריקן, שם סיים בית יסודי וגימנסיה וב-1925 החל ללמוד רפואה. ב-1934 קיבל ארמן תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג.

בתור יהודי, ארמן הבין שהעתיד בגרמניה לא מבשר לו טובות ולכן עלה ב-1935 לארץ ישראל. ד"ר ארמן הצטרף לבית החולים "הדסה" בתל אביב, תחילה כרופא כללי, ולאחר מכן ככירורג תחת פיקוחם של פרופ' מכס מרכוס וד"ר אריה אלוטין. "היו אלו שנות ההרצה הטובות ביותר שלי כרופא ולעולם אזכור את הידע והנסיון שרכשתי בארץ" סיפר ארמן לכתב "מעריב" לאחר שנים.

בית חולים "הדסה" תל אביב, 1935

הרופא הצעיר שכר דירה מרווחת ברחוב מזא"ה בתל אביב, וכתב לאביו, רופא גם הוא, לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה (האב בחר להגר "באופן זמני" ללוקסמבורג מתוך אמונה ששלטונו של אדולף היטלר בגרמניה לא יאריך ימים). ב-1938, התחתן ארמן עם לילי טיכואר, פקידה לשעבר בבית החולים "הדסה". באותה שנה הוא קיבל אזרחות של פלשתינה המנדטורית וויתר על דרכונו הגרמני.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב ד"ר ארמן לצבא הבריטי. בתחילת המלחמה, הבריטים סירבו לקבל ילידי מדינות אויב בתור רופאים צבאיים וארמן נשלח לשרת ביחידת תובלה במדבר המערבי. אחרי כיבוש טוברוק בינואר 1941 השתנו הכללים וד"ר ארמן עבר לחיל הרפואה והוצב בכוח הבריטי שנשלח לעיראק לדכא את המרד של רשיד עאלי אל-כילאני. אחרי שנה וחצי בעיראק הוא חזר לארץ ישראל וצורף ליחידה דרום אפריקאית שהייתה מוצבת במפרץ חיפה. באותה תקופה הוא התגרש מאשתו. בספטמבר 1944, הוצב ד"ר ארמן במשלחת הצבאית הבריטית באתיופיה.

במהלך שירותו באתיופיה, ארמן התחתן בשנית. אלימיטו, אשתו השנייה, הייתה בתו של כומר באחת מכנסייות האבן המפורסמות של לאליבלה. בזמן הכיבוש האיטלקי התחנכה אלימיטו במנזר קתולי באסמרה, שם היא צדה את עינו של המושל הכללי של אריתריאה שלקח אותה לעבוד בתור אומנת לשתי בנותיו. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, שלח המושל הכללי של אריתריאה את אלימיטו ובנותיו לרומא. אלימיטו חזרה לאתיופיה כשהיא שולטות בשפות איטלקית ואנגלית, מחזיקה בגינונים אירופאים ובקיאה בריקודים סלוניים. אלימיטו וארמן נפגשו בחתונה אתיופית, ולאחר שהזמין אותה לרקוד, "שוב לא נפרדו עוד" – כך סיפר לימים.

בסוף שנות הארבעים, הנוכחות הצבאית הבריטית באתיופיה הלכה והצטמצמה. בצבא האתיופי – ובאתיופיה בכלל – היה מחסור חמור ברופאים, וכאשר ארמן ואשתו נפגשו בדרך מקרה עם שר הבריאות האתיופי כאשר יצאו לבילוי בקולנוע, השר הציע לרופא הצעיר להישאר במדינה והלה הסכים. באוקטובר 1947, השתחרר ארמן מהצבא הבריטי בדרגת קפטן, התגייס לצבא אתיופיה וקיבל נתינות אתיופית ודרגת מייג'ור. בתחילה שירת ארמן בדרום אתיופיה, אחרי זה עבר לחיל האוויר ואז שוב חזר לצבא היבשה. ד"ר ארמן יצא עם הגדוד האתיופי למלחמת קוריאה ובזכות ההכשרה הרפואית שקיבל בגרמניה, הידע המעשי שרכש בארץ ישראל, הניסיון שצבר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ההיכרות שלו עם כוח האדם האתיופי ושליטתו בשפות – הביא תועלת רבה לכוחות האתיופיים.

אחרי חזרתו מקוריאה, התקבל ד"ר ארמן לפגישה אישית אצל הקיסר היילה סלאסי, ולצד קידום לדרגת קולונל קיבל גם שם חדש – בקלה היילה סלאסי.

ד"ר ארמן חי באושר עם אשתו – ב-1958 נולד לזוג בן – ובתור קצין גבוה בצבא האתיופי חייו היו נוחים למדי, אבל ידיו היו מלאות בעבודה. ארמן הפך לרופא הראשי של צבא אתיופיה ואירגן את כל ההליכים הרפואיים הצבאיים לפי הדפוסים המקובלים בצבא מודרני, כגון עריכת בדיקות רפואיות לטירונים, מתן טיפול רפואי שוטף לחיילים, פתיחת קליניקות בצבא, הכשרת חובשים קרביים, אימון סניטרים וכיוצא באלו. בתחילה, לא היו רופאים נוספים בצבא האתיופי מלבדו אולם ארמן הצליח להגדיל בהדרגה את חיל הרפואה האתיופי, קודם על ידי גיוס רופאים זרים ובהדרגה הצטרפו גם רופאים מקומיים שלמדו רפואה מחוץ לאתיופיה. ב-1964 שירתו בחיל הרפואה האתיופי שני רופאים אתיופיים ו-15 רופאים זרים (חלקם ישראלים).

ד"ר ארמן גם הניח את היסודות ליחידת האמבולנסים בצבא האתיופי. בין 1960 ל-1964, ארמן היה אחראי על הטיפול הרפואי ביחידות האתיופיות של כוחות האו"ם בקונגו ובמהלך מלחמת הגבול הקצרה בין אתיופיה לסומליה ב-1964, הוא פיקח על הפינוי האווירי של חיילים פצועים.

בתקופת פריחת היחסים בין אתיופיה לישראל בשנות השישים ד"ר ארמן היה אורח קבוע במסיבות של שגרירות ישראל באתיופיה. עם זאת, כאשר היה נשאל מתי ישוב לבקר בארץ השיב שלמרות רצונו העז לראות כיצד התפתחה המדינה הצעירה, עבודתו כה אינטנסיבית שאפילו חופשה קצרה אין ביכולתו לקחת (ב-17 השנים הראשונות לשירותו קיבל רק שתי חופשות – אחת ב-1949 והשנייה ב-1962 כדי לבקר את אמו הגוססת). "חוץ מזה, הן שרפתי את כל הגשרים מאחורי, כפי שהנך רואה" אמר לכתב "מעריב", "הקשר היחיד שלי עם היהדות ועם ישראל – הוא בביקורי מפעם בפעם במסיבות בשגרירות ישראל באדיס-אבבה". בשנת 1975, נפטר ד"ר ארמן אולם נסיבות מותו המדויקות אינן ידועות.

במהלך המאה ה-20 הסוערת, אנשים רבים נסחפו למסלולי חיים נפתלים ויוצאי דופן, אבל קצין יהודי גרמני שנלחם עם הצבא הבריטי בעיראק ועם הצבא האתיופי במלחמת קוריאה – היה רק אחד.