פסק הדין בעניין חסינותו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ משקף את הכוח החריג שהמערכת המשפטית הישראלית יצרה לעצמה

בשבוע שעבר ניתן פסק דין דרמטי בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשאלת החסינות של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ מפני העמדה לדין. כזכור, טראמפ הועמד לדין בבית משפט מחוזי בוושינגטון די. סי. (בית משפט פדרלי) באשמת שיבוש מהלכי בחירות והעברה תקינה של סמכויות שלטוניות, וזאת בגין תרומתו למהומות שחוללו תומכיו בגבעת הקפיטול בינואר 2021. טראמפ טען שכנשיא לשעבר הוא נהנה מחסינות מוחלטת מפני העמדה לדין בגין מעשים שביצע בעודו בתפקיד.

בית המשפט המחוזי שדן באישומים נגדו, דחה את טענתו לחסינות וגם בית המשפט לערעורים דחה את ערעורו בנושא. טראמפ ערער אפוא לבית המשפט העליון שהסכים לשמוע את הערעור וביום שני שעבר ניתן פסק הדין. ברוב של שישה שופטים כנגד שלושה – בחלוקה אידיאולוגית מובהקת – קיבל בית המשפט העליון את הערעור של טראמפ. בדעת הרוב תמכו השופטים ג'ון רוברטס, קלרנס תומאס, סמואל אליטו, ניל גורסץ', ברט קוואנו ואיימי קוני בארט המשתייכים למחנה השמרני, ובדעת המיעוט תמכו השופטות סוניה סוטומיור, אלנה קגן וקטנג'י בראון ג'קסון המשתייכות למחנה הליברלי.

וכך פסק בית המשפט העליון:

Under our constitutional structure of separated powers, the nature of Presidential power entitles a former President to absolute immunity from criminal prosecution for actions within his conclusive and preclusive constitutional authority. And he is entitled to at least presumptive immunity from prosecution for all his official acts. There is no immunity for unofficial acts

כלומר, בית המשפט העליון קבע שהנשיא נהנה מחסינות מפני העמדה לדין גם אחרי שסיים את כהונתו, לפחות לגבי אותן פעולות שנופלות באופן מובהק במסגרת סמכויותיו השלטוניות ה-"גרעיניות". עם זאת, בית המשפט העליון פסק כי החסינות אינה מוחלטת וכי ייתכן שניתן יהיה להעמיד את הנשיא לדין על פעולות "לא רשמיות" אותן ביצע.

האם מעשיו של טראמפ בינואר 2021 נופלים תחת החסינות או לא? בית המשפט העליון לא נתן תשובה חד משמעית לשאלה זו. בפסק הדין נקבעו קווים מנחים כלליים להבחנה בין סוגי הפעולות, והתיק נשלח חזרה לבית המשפט המחוזי כדי שישמע ראיות ויחליט בשאלה המקדמית – על איזה מהאישומים נגד טראמפ חלה חסינות, ועל איזה לא.

הפסיקה הזו נחשבת ניצחון לטראמפ, שכן הקביעה שיש לו לפחות חסינות לכאורית והדרישה לדון בשאלה האם החסינות חלה על האישומים נגדו – יעכבו את ניהול משפטו בחודשים ארוכים. זה לכשעצמו ניצחון, כי המשמעות המעשית של פסק הדין הזה היא שלא יהיה דיון לגופם של האישומים עד מועד הבחירות בנובמבר, ואם טראמפ יזכה בבחירות – ועכשיו אני מציע שתחזיקו חזק במשענות הכיסא כדי שלא תיפלו ממנו – הוא יוכל להורות למשרד המשפטים למשוך את האישומים נגדו ולסגור את התיק.

"מה?!" יזדעק המשפטן הישראלי המצוי. זה לא ניגוד עניינים? זו לא החלטה בחוסר סבירות? אין איזו יועצת שתגיד לו שיש מניעה משפטית? אין איזו תנועה לאיכות שלטון שתעתור לאיזשהו בג"ץ אמריקאי שימנע ממנו את המהלך הזה?

ובכן, סגירת תיק נגד הנשיא היא לחלוטין במסגרת סמכויותיו האקזקוטיביות הבסיסיות של נשיא ארצות הברית, ושום בית משפט אמריקאי, כולל בית המשפט העליון, לא יעלה על דעתו להתערב בהן.

אצלנו, רק להזכיר, אחרי שהוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הכתיב לו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט "הסדר" ניגוד עניינים מרחיק לכת (מה שנקרא, הסדר במעמד צד אחד בגיבוי איומי הוצאה לנבצרות, אם יופר ה-"ההסדר"). על פי פרשנותה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה מנע הסדר ניגוד העניינים מנתניהו כל סוג של מעורבות בכל הליכי הרפורמה המשפטית, מנוחתה עדן, וכמובן גם בהליכי מינוי שופטים. זאת כדי שנתניהו לא יוכל, חלילה, להשפיע על מינוי שופט לבית המשפט העליון שבעוד כך וכך שנים, כאשר משפטו במחוזי יסתיים סוף סוף ויוגש עליו ערעור, השופט הזה לא יישב בטעות בערעור ויפסוק לטובתו. כמעט מיותר לציין, אגב, ששלושה מבין ששת שופטי הרוב היו שופטים שטראמפ עצמו מינה, בכהונתו הקודמת (ניל גורסץ', ברט קוואנו ואיימי קוני בארט). אף על פי כן, שום יועץ משפטי בממשל האמריקאי לא העלה על דעתו לטעון שיש כאן ניגוד עניינים, ואף שופט בבית המשפט העליון לא סבר שהוא צריך לפסול את עצמו.

אבהיר כי איני אומר שהשיטה הנהוגה בארצות הברית היא בהכרח השיטה הטובה והנכונה ביותר, אולם כדאי לדעת מה הולך שם, ולו למען הפרופורציות. חשוב להבין שמה שהמשפטנים שלנו הרגילו אותנו לגבי מה מתחייב מ-"שלטון החוק", "טוהר המידות" ו-"עצמאות" מערכת המשפט, לא רק קובע שיא עולמי בטהרנות, אלא גם – וזאת הרי, בינינו, מטרתו העיקרית – מרכז בידי המשפטנים שלנו כוח שבשום דמוקרטיה אחרת לא היה מתקבל על דעתו של אף אחד.

ד"ר יעקב בן-שמש הוא מרצה בכיר למשפט חוקתי ומנהלי בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו