פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "המסע הסודי של ראובן זסלני" מאת נעם נחמן טפר

לא סובל דיחוי

זסלני פסע במהירות במסדרונות המובילים ללשכתו של בן גוריון, ופילס דרכו אל המבואה. סוזי, מזכירתו של הזקן, הקדימה תרופה למכה.

"יש עכשיו דיון ביטחוני חשוב עם ישראל גלילי, וביקשו לא להפריע," היא אמרה לו.

זסלני התעלם מדבריה, נקש פעמיים בדלת והכניס את ראשו פנימה. ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה, ששיבה זרקה בשערו, הביט בעיני הזכוכית שלו במפה צבאית שפרשו שני חבריו במדי החאקי על שולחנו של בן גוריון. השניים ישבו בגבם לדלת וריתקו את מבטו של בן גוריון אל נקודה במפה. ראש הלשכה, טדי קולק, ישב לצידו של הזקן ופניו אל הדלת, ולכן היה הראשון שהבחין בזסלני.

הנה זה מגיע, אמר קולק לעצמו ונזכר בחיוכו של בן גוריון כשסיפר לו על ראובן, שחודר לחדר כמו נחש. "המרגל הזה זוחל פנימה בלי שירגישו בו, ופתאום הוא לידך."

זסלני כמו קרא את מחשבותיו. הוא פתח את הדלת כדי חרך, פסע פנימה בצמוד לקיר והתייצב סמוך לזקן. "בן גוריון, אני מתנצל, אבל זה דחוף מאוד," הוא הדגיש את המילה 'דחוף'.

גלילי ולובשי החאקי שדיברו בלהט, השתתקו וכבשו את פניהם בקרקע.

"זה לא יכול לחכות, ראובן?" שאל בן גוריון בקול רך.

זסלני נשען על הקיר, הרים את ידיו בתנועה שכולה התנצלות והשיב, "מצטער, לא סובל דיחוי."

בן גוריון שתק לרגע, הביט בגלילי ובחבריו והתנצל. שלושת האורחים, פגועים ונכלמים, יצאו מהחדר תוך שהם מחליפים ביניהם מבטים. גם טדי קם לצאת, אבל בן-גוריון סימן לו להישאר. זסלני סגר אחריהם את הדלת ונותר עומד.

"האפיפיור הצליח לשכנע דיפלומטים להצביע נגדנו באו"ם," פתח ונשם עמוק. "אתה מבין כמוני מה זה אומר."

טדי הביט בבן גוריון שצמצם את עיניו ואחר נעץ בזסלני מבט נוקב. "להצביע נגד הצעת החלוקה?! מה הקשר שלו לעניין?"

"מישהו הסית אותו, ואם תשאל אותי, אני יודע מי זה."

בן גוריון נרעש לשמע הדברים. הוא קם ממקומו, "אתה בטוח בכך?"

"זה מה שטוען החבר שהגיע אלינו הבוקר מרומא," השיב זסלני. "ממנו הבנתי שמדובר במזימה בריטית, ואין לי ספק שמיודענו קלייטון עומד מאחוריה."

"אתה והקולגות שלך מהמודיעין הבריטי תורידו אותי ביגון שאולה," אמר בן גוריון. "בשבועיים האחרונים אני מריח שמשהו לא בסדר. זה אסון מבחינתנו. מה יש לאפיפיור נגדנו?"

"הבריטים והערבים הונו אותו. קלייטון שכנע את הכס הקדוש שהחלוקה לשתי מדינות – יהודית וערבית – תביא מלחמה, ושהמלחמה תביא לחורבן ירושלים," הסביר זסלני. "אז אם יצביעו באו"ם נגד החלטת החלוקה, אין אסון ואין שפיכות דמים."

"ובריטניה הגדולה לא תאבד את המנדט שלה ותמשיך להגן על המקומות הקדושים," המשיך בן גוריון וזסלני הנהן.
בחדר השתרר שקט.

פניו של הזקן סיפרו הכול – מעשה ידיו טובע בים. הוא, שהקדיש את כל חייו הבוגרים להקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, הבין שהדרך שהוביל בה את כל חבריו בהנהגה הציונית חסומה. בניגוד לחיים ויצמן ולחלק ניכר מחבריו בהנהגה הציונית, הוא העריך נכון שהבריטים רוצים לשלוט בארץ ולכן ימשיכו למנוע את עלייתם של היהודים גם בתום מלחמת העולם השנייה. בניגוד לארגוני הסירוב שדגלו בפעילות אלימה כדי לסלק את הבריטים, הוא שכנע את חבריו שהדרך הנכונה להביא לסיום המנדט הבריטי היא מלחמה מדינית, קבלת הסכמה בין-לאומית מהאומות המאוחדות.

בשנתיים שלאחר מלחמת העולם השנייה התאמתו תחזיותיו. המהלכים שנקטה ההנהגה הציונית העלו על סדר היום הבין-לאומי את סיום המנדט הבריטי. נראה שהוא צדק. ופתאום אויב לא מוכר נכנס לזירה ומשנה את כל התמונה שצייר במוחו! האפיפיור.

זסלני נשען על אדן החלון והצית סיגריה בסיגריה. כמה השניים האלה דומים זה לזה, חשב קולק, חזיז ורעם. שני אנשים יצירתיים שמפרים זה את זה, מתייעצים, מחליטים מהר ומבצעים. לא פלא שהם הולכים יחדיו דרך ארוכה מאוד, אבל הפעם מדובר במכה אנושה.

"היינו אופטימיים מדי, שכחנו שהבריטים שולטים כאן," אמר בן גוריון. "עכשיו אתה מבין למה פרו תצביע נגדנו, ומדוע כל יומיים קיבלנו בשורת איוב נוספת... פרו, בוליביה, צ'ילה, מי עוד בקנה?"

"כולן מדינות קתוליות. כולן מאמריקה הלטינית," קבע זסלני. "מעניין אם שרתוק והחברים האחרים בניו יורק מודעים להתפתחות הזאת."

"אין להם מושג," נאנח בן גוריון. "יש עשרים מדינות מאמריקה הלטינית. הם יוכלו לשכנע מישהו מול המילה של האפיפיור?!" הוא ליווה במבטו את זסלני, שמעך באיטיות את זנב הסיגריה שנותרה בידו במאפרה, וכשהרים את ראשו השתנה מבע פניו.

"ראובן, מה אתה זומם?" שאל הזקן למראה חיוך קל בזווית פיו של זסלני.

"אתה זוכר את תיק מרצדס?"

בן גוריון הביט בו כמי שמנסה לזכור משהו רחוק.

"המסמכים שסייענו לבריטים לאסוף על העוזר של הנשיא רוזוולט," רענן זסלני את זיכרונו. "הבחור שעשה להם צרות באמריקה הלטינית?"

בן גוריון צמצם את עיניו, וכדי שטדי לא יבין במי מדובר שאל, "פטרון האומנות?"

"זה האיש שלנו," קבע זסלני. "הוא ורק הוא יוכל להפוך את הקערה על פיה," הוא התיישב על אחד הכיסאות. "אגיע אליו לניו יורק. עם התיק. ו... אשכנע אותו לסייע."

בן גוריון שתק. סוזי דפקה בדלת, נכנסה והזכירה לו שיש לו פגישות נוספות, אבל הוא לא שמע דבר. טדי סימן לה בידו שתסגור את הדלת.

"זה לא רציני," אמר בן גוריון. "לא שמענו עליו זמן רב מאז המלחמה. הוא איש עסקים פרטי, לא מייצג את נשיא ארצות הברית באמריקה ו–"

"מאז שפוטר הוא יושב חזק באמריקה הלטינית," קטע אותו זסלני. "הבנק שלו שם. הפטרון מכיר את כל מי שצריך." לפתע אורו עיניו, "ואני מבין למה הוא קפץ לי לראש. לפני שבוע קיבלתי מידע על כך שהוא עוד עושה שירקס עם גרמנים בדרום אמריקה."

"שאני אבין," בן גוריון קימט את מצחו, "אתה תטוס לניו יורק, אבל אתה לא יודע אם הוא שם. הוא לא מכיר אותך, למה שירצה להיפגש איתך? גם אין לך חומר אותנטי. מה תאמר לו?" ניכר בקולו שאיבד את מעט הסבלנות שעוד נותרה בו, אבל זסלני לא התרגש.

"קלייטון שומר לו טינה, אז את המסמכים שנוגעים לפטרון אשיג ממנו בקהיר. אחר כך אטוס אליו לניו יורק, אנחת אצלו בבנק, במשרדו, ואניח על שולחנו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה." זסלני לא חיכה לתשובה. הוא קם, פתח את הדלת והפטיר, "זה יעבוד. אני אורז ויוצא לקהיר. אין תוכנית אחרת."

אחרי שיצא הביט בן גוריון בטדי קולק והרים את שתי ידיו. "אתה מבין עם מי יש לנו עסק." טדי חייך והזקן הוסיף, "בדוק לפחות שקלייטון אכן נמצא בקהיר."

המסע הסודי של ראובן זסלני / נעם נחמן טפר
אחיאסף, 2024
180 עמודים

נעם נחמן טפר הוא סופר ישראלי. "המסע הסודי של ראובן זסלני" הוא ספרו השלישי שבו הוא משלב בין ממצאים מחקריים לבין בדיון