פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "קרוב מדי" מאת נטלי דניאלס

פרק שלישי

אני לא יודעת מתי בדיוק קלטתי שנדלקתי על נֶס. הדברים האלה קורים לאט מאוד. במבט לאחור, זה בטח היה כשיצאנו לטיול הארוך ההוא איפשהו באזור באת'. התרשמתי מאוד מהשליטה שלה, מחוסר הפחד שלה, עם המפה הטופוגרפית, נעלי הטיולים ושכמיית הגשם הכחולה. הלכתי מרוּצָה מאוד בעקבות הרגליים הרזות הצועדות שלה אל הבלתי נודע. וכמה חדש זה היה בשבילי, להיות במָקום השני בשרשרת הפיקוד. שוב ושוב חשבתי: אילו הייתי גבר, זאת בדיוק האישה מהסוג שהייתי מתאהב בה.

הטיול לא היה מתוכנן. נס כבר מצאה עבודה אז וניהלה גלריה בסאות' בנק – היא נשלחה לבקר אמן בבריסטול כדי לדון בתערוכה עתידית. ערב לפני הנסיעה היא נקעה את המפרק במשחק כדור-רשת, וללאה היו התחייבויות בעבודה, אז נס שאלה אם יש לי זמן להסיע אותה לשם ובחזרה. היה לי.

בהתחלה, כשיצאנו מלונדון במכונית הישנה שלי יד-חמישית, הרגשתי קצת מוזר; נס ואני תמיד בילינו יחד במסגרת ההקשר הנוח של המשפחות שלנו או לפחות בסביבה הביתית שלנו, ופתאום מצאנו את עצמנו אינדיבידואליות שוב, בעולם הגדול והרחב, שתי נשים במכונית יוצאות למסע. בתוך ההקשר המשפחתי כולנו התקרבנו, בזכות הילדות שהתרוצצו בין הבתים בלי האיפוק של המבוגרים. הן פרצו את כל הגבולות בשבילנו, והתוצאה היתה ערבים ספונטניים רבים שבילינו יחד. קארל היה יוצא דופן במובן הזה, הוא תמיד שמח מאוד להימצא בחברת נשים (כל עוד עמד במוקד תשומת הלב); היו לו הרבה חברות, הוא אהב נשים. ולאה ונֶס היו יוצאות דופן במובן זה, שהיו להן די הרבה חברים גברים סטרייטים. ואת יודעת מה? אפילו ראיתי את נֶס די מפלרטטת איתם – זה שהיא נמצאת במערכת יחסים לסבית בטח נותן לה תחושת ביטחון. קארל ואח של לאה נפגשו והסתדרו מיד יחד כמו בית שעולה באש, שניהם אוהדים של אותה קבוצת כדורגל, מכירים אישית כמה שחקנים מפורסמים. (מה הקטע של גברים עם שחקנים מפורסמים? למה הם כל כך להוטים לתבוע עליהם בעלוּת? כאילו שמשהו מהם יידבק אליהם?) עכשיו כבר הכרנו את הסיפור של נס ולאה: האבא הביולוגי של הילדות הוא חבר גיי שלהן שחי עכשיו בצרפת, ונס היא האמא הביולוגית. העבר שלהן עניין אותי: לאה תמיד היתה לסבית, אבל עד שהן נפגשו, לנס היו רק מערכות יחסים הטרוסקסואליות; עם בן הזוג הקודם שלה, גבר, היא היתה חמש שנים. הנחתי שבטח תמיד היה לה עניין מיני בנשים, אבל היא פטרה אותי בתנועת יד. פשוט קרה שהתאהבתי, ובמקרה זה היה באישה. זה ריתק אותי, איך שהן תיפקדו יחד כזוג, השתוקקתי לתייג אותן ולהגדיר אותן באיזו דרך, רציתי שהן ייטלו על עצמן תפקידים מגדריים מסורתיים, והן באמת עשו את זה במידה מסוימת. במובנים מסוימים לאה היתה בת הזוג הגברית יותר: לא שחצנית, אף פעם לא התאפרה מחוץ להופעות בטלוויזיה, אף פעם לא לבשה חצאיות, ספורטיבית ופרקטית, השתכרה כמו גבר, דיברה בקול רם והיתה חשדנית. ונס שמרה על לאה, גוננה עליה מפני העניין הציבורי, החזיקה אותה מעל המים, גירשה את הדיכאון שאף פעם לא נראה רחוק מפני השטח אצלה. נס היתה איכשהו יותר נבונה מלאה, יותר אחראית ממנה. מלבד העובדה שהיתה גיי, היא היתה סטרייטית להפתיע. ואף על פי כן מדי פעם הצליחה להפתיע אותי: היתה לה חיבה לג'וינטים, היא היתה יכולה להישאר ערה כל הלילה, לא היו לה שום בעיות להפליץ (פלוצים עדינים ולא פוגעניים, אבל כך או כך, בלי בושה); היתה בה איזו חתרנות.

הנסיעה טסה בזמן שריכלנו והשלמנו חוסרים. נס חיברה את הטלפון שלה והשמיעה פלייליסט של רופוס ויינרייט; היא פתחה את החלון ורכנה החוצה והרגישה את הרוח בפנים. Going to a town – את מכירה את השיר, ד"ר ר'? אם לא, תמצאי אותו בספוטיפיי ברגע זה ותחשבי עלינו במכונית, עם חלונות פתוחים, לונדון מאחורינו, שרות בתאוותנות יחד עם רופוס. זה אחד מאותם רגעי אושר, שעכשיו נראים שייכים לחיים אחרים. אני מחייכת כשאני נזכרת בו. אולי לא בורכתי בקול מלודי, אבל כשחילקו התלהבות, עמדתי בראש התור. לנס, לעומת זאת, היה קול מתוק (אני יודעת, אני יודעת, מה אין לה?). התברר שהיא ממש פגשה בפועל את מר ויינרייט באיזו מסיבת סלבריטאים עם לאה. כאמור, היא היתה קוּל בדרכה הסטרייטית, ד"ר ר', או שאת אדישה לדברים כאלה? לא נראה לי. אף אחד לא חסין בפני תהילה; בסופו של דבר כולם מאכזבים, את לא חושבת?

אני לא רוצה לחפור על היופי של נס כי אני מתעבת את כל האובססיה הזאת ליופי, אבל אני מוכרחה לומר שאם בהתחלה לא הבחנתי בו בכלל, עכשיו הוא כל הזמן הסתער עליי: דיברנו על מוטיבציה אנושית ועל רופאים בימי הביניים ועל קאראווג'ו היוצא דופן (הצייר האהוב עליה) – והתחוור לי שדעתי מוסחת בגלל גון העור היפהפה שלה, או העיניים הכהות הגדולות שלה, או השפתיים האדומות בצורה לא טבעית – מהסוג ששייקספיר היה מהלל (מאיפה באמת הגיע כל הדם העודף הזה?), או השיניים המושלמות שלה, הקומפקטיות שלה, עצמות הלחיים הגבוהות, השדיים המלאים. הטבע קצת לא הוגן בחזית הנדיבוּת; הרגשתי לידה כמו יצירה גולמית מאוד ואפילו מפלצתית. שלא תביני אותי לא נכון: היא לא היתה מושלמת, אבל יהיה אכזרי מצדי לציין שאולי השיער שלה היה טיפה מקורזל מדי, או שהאצבעות שלה קצת גוציות – כל זה הלך לאיבוד בתוך התפארת הכוללת. היה בה משהו נשי בעליל, ואף על פי כן היו בה חוסן, מסוגלות, תיאבון ואתלטיות גבריים למדי. בשלב זה עוד לא הייתי שבויה בקסמה בצורה מודעת; עדיין הייתי אני עצמי. עדיין לא פשטו את עורי, שלפו את עצמותיי, פִילטוּ אותי. ואל תקבלי את הרושם הלא נכון – הייתי חכמה וקוּלית ודי מרשימה כשלעצמי (תסכימי איתי שאין מקום לצניעות מעוּשֹה בתיעוד הזה, נכון?). לא, מעולם לא הטלתי ספק בכך שאני מושכת; זה מעולם לא היה עניין מבחינתי, אבל היא היתה בליגה אחרת.
מפתיע כמה אפשר לרקוד בתוך מכונית. ה-Temptations קוננו על אהבה נכזבת: "אני יכול לבנות ארמון מגרגיר חול אחד. אני יכול לגרום לסירת מפרש להפליג ביבשה... אבל אני לא יכול להתקרב אלייך, בּייבּ..." אין מילות שיר הרבה יותר טובות מאלה.

לאושרנו המשותף, התברר ששתינו פדנטיות מאוד בתחום המילים, שאנחנו מסכימות שטקסט גרוע יכול להרוס את כל היצירה של מוזיקאי; אני אישית אף פעם לא סלחתי לפרינס שהגניב את המילה מסעדה לשיר נטול פגמים. זה די בלתי נסלח; אין למילה הזאת מקום שם. אני סוטה מהנושא. הנקודה שלי היא – לחלוק מוזיקה זה דבר אינטימי, לא שונה כל כך מפולי ואנני שחלקו ימים ביומן שלהן. יש סיכון כלשהו בחשיפת הטעמים שלך, אבל בין נס וביני היתה תמימות דעים. אם התווכחנו על שיר, זאת לא היתה בעיה: יכולנו לשכנע או להשתכנע, לעצור את הפלייליסט, לדון במילים, לחפש עקביות, לצחוק או לשנות את דעתנו; היתה בינינו הרמוניה.

נס עשתה מה שהיתה צריכה לעשות בבריסטול, ואני הסתובבתי לי, אכלתי סנדוויץ' ליד התעלה, קראתי בספר שלי על כוס קפה. ואז יצאנו חזרה הביתה. בטח יכולנו להספיק לארוחת ערב. אבל בדרך חטפנו מבול בכביש המהיר, ואחד המגבים שלי נשבר. זה היה די מסוכן, היינו בנתיב המהיר, אבל היא התנהגה בקור רוח, נופפה למכוניות סביבנו עד שהגעתי בבטחה לשוליים, ברגליים רועדות. היא שמה יד על הירך שלי והרגיעה אותי. אני לא יכולה לתאר את זה, ד"ר ר', אבל הרגשתי שהיא משגיחה עליי בצורה שלמרבה ההפתעה אף פעם לא הרגשתי עם קארל. כן, אילו הייתי גבר, זאת בדיוק האישה מהסוג שהייתי מתאהב בה.

התקשרנו לשירותי הדרך ולבני הזוג שלנו וחיכינו בגשם.

במבט לאחור, מה שקרה אז נראה מקרי לגמרי. הגרר הגיע די מהר וגרר אותנו כמה קילומטרים לאיזה מוסך באזור באת'. שם התברר שצריך להזמין מגב מיוחד שיגיע רק מחר – אם יהיה לנו מזל.

אז מצאנו את עצמנו תקועות באמצע שומקום בלי תוכניות. הכול פתוח. עשינו את הטלפונים המתבקשים הביתה, אירגנו את השמרטפים הנחוצים, ואחר כך מצאנו בשולי הכפר פונדק נעים להפליא שהמכונאי המליץ עליו – מקום אהוב על מטיילים ברגל: קורות עץ נמוכות, רצפת אבן, אש בוערת באח. החדר הפנוי היחיד שם היה עם מיטה זוגית, אבל זה לא הטריד אותנו במיוחד. מצאנו את עצמנו שותות כמה פיינט של הבירה המקומית מול האח הבוערת במצב רוח די מרומם לאור התפנית המפתיעה בהתרחשויות. בפיינט השני התחילו להגיע הודעות מקארל בזו אחר זו: "איפה המגינים של ג'וש?" "אנני לא מוצאת את הפאה הכחולה שלה?" "לא קנית טבליות לכביסה?" "איך מפעילים את המדיח?"

נס ממש לא האמינה שהוא לא יודע איך מפעילים את המכונות. אני כן. ראיתי בזה תרגיל מכוון. קארל הוא אמן הבטלנות; הוא השתמש בחוסר התועלת שלו כדי להגיע אל העצלות הנכספת. והכי מעליב, הוא חשב שאני לא קולטת את זה. איך אחרי כל השנים

הוא עדיין לא מסוגל לשים במדיח צלחות בזווית הנכונה כדי שהזרוע המסתובבת לא תיתקע? (סיי-בעל יכול, ד"ר ר'?) או להוציא את הכביסה מהמכונה מיד כדי שהיא לא תסריח כמו ביוב, ולתלות אותה על החבל בצורה כזאת שלא יהיה צורך בגיהוץ? איך ייתכן שהוא לא הצליח להשתלט על הדברים הקטנים, הפשוטים האלה, שהזכרתי ארבעת אלפים פעם? אני אגיד לך איך: כי מטרת-העל שלו היתה שאני אצטרך לעשות הכול שוב, כדי שהוא יוכל להשליך ידיים באוויר, להלקות את עצמו בכאב ובייאוש ולצעוק, "מה שאני לא עושה, קוני, זה אף פעם לא טוב מספיק בשבילך, מה?" כאילו זאת אשמתי שאני רוצה שהבגדים המזדיינים שלנו יהיו נקיים ושהוא לא יסריח כמו כלב מת. הוא ואני תמיד הבאנו אותה משכורת הביתה. באיזה שלב במערכת היחסים שלנו התחייבתי להיות השפחה בבית?

את שואלת אם אני מקנאת, ד"ר ר'? אני אגיד לך מה גורם לי לקנא: חלוקת המטלות הביתיות. תארי לעצמך את זה: את עוברת על פני שידת מגירות שהשארת עליה ערימה של כביסה נקייה ומגלה שמישהו אחר שם את הבגדים במקום! בספר שלי, זה משחק מקדים. לחזור הביתה לשולחן מנוגב! כמעט אורגזמה. יודעת מה? לאה לא משאירה פיפי על מושב האסלה, היא מסדרת את הספה לפני שהיא הולכת לישון, והיא מקריאה את החדשות המזוינות בבי-בי-סי. כן! אני מקנאת!

אני מתחילה להתרגז פה, אבל את מוכרחה להבין, ד"ר ר' – אולי את מבינה: הרשלנויות הקטנות האלה, זה מה שהורג מערכות יחסים; הכרסום התמידי של תולעי העץ, שאוכלות את מה שהיה עשוי להיות מבנה יציב.

המשכנו לשתות בירה, אכלנו ארוחה טובה – מעניין להגיד שנס ואני (בניגוד אלייך, עם חטיפי האוכל-דל-קלוריות-לסוסים שלך) שייכות למיעוט של נשים שאף פעם לא שקל את עצמו או עשה דיאטה – מה שמוחק מיד המון שיחות טרחניות נורא שאני שומעת אצל נשים. וככה צנחנו, נפוחות ותפוחות, במיטת האפריון המכוסה כרים טובעניים.

בבוקר המחרת ישבנו אל שולחן האוכל העשוי עץ מולבן, כשסביבנו כלי אוכל לבנים מקרקשים ועיתונים מרשרשים, וריח הטוסט נישא באוויר. בעשר וחצי התקשרנו למוסך, ואמרו לנו שהמגב יגיע רק למחרת. אחרי דקה או משהו של אי-אמון שהנסיעה שלנו מתעכבת בגלל מגב – לפי המכונאי, טכנית, זאת עבירה על החוק לנהוג בלי מגב – קלטנו שלאף אחת משתינו זה לא מפריע במיוחד; נקלענו לחופשה בלתי צפויה ומבורכת מהשִגרה המוכרת. הדדליין שלי למאמר היה רק בעוד יומיים, והבוס של נס היה אדם מאוד נוח. עשינו את הטלפונים הנחוצים הביתה, התחלנו לדבר עם איזה זוג בשולחן הסמוך, והחלטנו לצאת לטייל – טיול רציני ברגל. נס, תמיד בבגדים שימושיים, כבר היתה בטרנינג, ולי היה משהו מתאים בתא המטען של המכונית. אז צילמנו את המפה הטופוגרפית של בני הזוג והתעמקנו במסלולים בזמן שאכלנו את הדייסה והביצים הרכות. החלטנו לצאת למסלול מעגלי של שלושה-עשר קילומטר לאגם ובחזרה. איזה כיף. במובן מסוים חיכיתי לנס כל חיי: הרפתקנית, שותפה לקַרפֶּה דיאם.

בעל הפונדק השאיל לנו תרמיל גב והציע לנו מגפיים, שאותם דחינו. הסתכלתי איך נס אורזת ביעילות את התרמיל – בקבוק מים, איזה חטיף אנרגיה "מנתה קנדל" שקנינו בדלפק – איך היא מגלגלת בזהירות את מעיל הגשם הנורווגי הכחול שלה (מהסוג שאנשים מתים בו על האוורסט) ודוחסת אותו היטב בצד התרמיל. היא פיענחה בשיטתיות את כל התאים. היא היתה יסודית. "אם הייתי יודעת, הייתי מביאה את המצפן שלי. יש לך מעיל גשם?" היא שאלה אותי. ראיתי צד חדש שלה, טיפ-טיפה שתלטנית, אבל זה לא באמת הפריע לי; האמת, נהניתי מזה. וזה גם היה נדיר בשבילי לא להצטרך לשאול שלוש מאות פעם אם כולם היו בשירותים, לקחו סוודר וכו'. הייתי צריכה לשאול רק את עצמי.

לא היה לי מעיל גשם.

"אין במכונית מאחור?" היא שאלה, מופתעת. בבית שלה יש בטוח תרמיל טיולים רציני עם ערכת עזרה ראשונה ופאוץ' עם מצפן, זיקוק חירום ושני קרמפונים להליכה בשלג; בניגוד אליי, עם תיק היד הדקיק שלי שבו שפתון וכמה טמפונים.

עצרנו ליד המכונית, והיא החליפה כמה מילות נימוסין עם המכונאי בזמן שאני לבשתי את הטרנינג ואת מעיל הרוח היוקרתי שלי, ונראיתי כמו חתיכת עירונית אידיוטית. זה באמת פתטי – אבל אם נצטרך פינוי אווירי אני לפחות איראה טוב. תודה לאל שהמעיל התאים לכוויות הכפור שלה.

למזלי, בסופו של דבר היה לנו מזג אוויר מדהים (כלומר יכולנו בקלות לנסוע הביתה). והאזור סביב באת' היה יפהפה.

הכרנו בשלב מאוחר בחיים, והיה לנו הרבה מה להשלים, אז החלטנו שכל אחת תספר לשנייה את הסיפור שלה, שנראיין אחת את השנייה, נכסה כל שלב בחיים, לא בהכרח לפי הסדר, המראיינת יכולה לשאול כל מה שהיא רוצה, שום שאלה לא מחוץ לתחום, שום דבר לא קדוש. מה שנֶאמר סביב באת' נשאר סביב באת'. זה היה המוטו שלנו. היא תראיין אותי עד האגם, ואני אותה בדרך חזרה.

הלכנו לאורך הנהר בשטח המישורי. נס היתה בטוחה מאוד בעצמה ובכישורי קריאת המפה שלה, ואני המשכתי ליהנות מכך שמובילים אותי. היא הבינה בסלעים מעידן היורה ובאבולוציה של כדור הארץ. התפעלנו מהעצים שצווחו סביבנו באדום וזהוב. היתה תחושה של יוני יותר מאשר של ספטמבר, ועד מהרה נהיה חם כל כך, שדחסנו את הסוודרים לתרמיל. בכל פעם שהגענו למזלג שבילים, היא בדקה את המפה בטלפון. כבר עכשיו הייתי תלויה בה; למה היא היחידה שסוחבת את התרמיל, שמחזיקה את הטלפון? אבל מצא חן בעיניי שהיא קצת חנונית, איך היא מרוכזת במפה, האצבע על הקו האדום המקווקו, יודעת את הפירוש לכל הסימנים. בהתחלה רציתי לבחון בעצמי כל החלטה – אחרי הכול, בשבט שלי התרגלתי להיות הנווטת הראשית – אבל די מהר נכנעתי לגמרי לשליטתה. זאת תחושה טובה, להישלט; תחושה חדשה ואולי נשית שלא בדיוק הייתי רגילה לה. נתתי את עצמי בצורה שלא הכרתי כבר שנים.

אז הייתי הראשונה לספר את הסיפור שלי. אחרי שחצינו את הנהר והיה לנו ציון דרך ברור לכוון את דרכנו אליו, התחלנו לדבר ברצינות. היא שאלה איך הוריי נפגשו, ועד שהגענו לראש הפסגה, שעתיים לאחר מכן, הספקתי לספר על הלידה של אחי דיוויד, בואי שלי לעולם, השנים הראשונות שלי בבית הספר, הדמויות החשובות בילדותי, חברים – היא שאלה הרבה על החברות הכי טובות שלי גרייס ואלי – שנות הנעורים, הנישואים הראשונים הקצרים שלי. השאלות שלה היו נוקבות אך רגישות, הסקרנות חדה. היא היתה מראיינת נפלאה, ידעה לעודד את הזרימה, להחזיר אותי למסלול, ליצור חיבורים ולהצביע על תבניות, וכל הזמן הזה נתנה לי ביסים קטנים של חטיף האנרגיה ולגימות מים.

כשהלכנו בראש הסוללה, ראינו פתאום את האגם, כחול כמו השמים. נשימתנו נעתקה. היה נהדר לחוות את זה עם מישהי שממש מרגישה את כוחו של הטבע. זה היה חיבור אמיתי. קארל היה אטום לטבע באופן מוזר. בין אם צפינו בפרצי לבה נפלטים מהווזוב או סתם ברגעים אחרונים של שקיעה, הייתי צריכה להצביע על הדברים, למקד את תשומת הלב שלו. הוא היה נעצר ומסתכל ומנסה להתרשם בידיעה שהוא אמור להרגיש משהו. ככה שמה שזה לא היה, זה איבד ממשמעותו, והפער בינינו הלך וגדל. ואז הוא היה מקרב אותנו בחזרה בבדיחה, כמעט מתנצל על היעדר הפליאה שבו. האנה גורדון! הוא היה אומר, או איזה באסה שלא הבאתי את צבעי המים שלי. הוא שנון, את מבינה. והיינו מוצאים איזו דרך שעובדת: החלפנו את הקשר בצחוק. וככה הצחוק נהיה הקשר בינינו, שזה כשלעצמו נהדר. אבל עם נס זה היה שונה: היא ואני דיברנו באותה שפה, שתינו עצרנו והסתכלנו על האגם בדיוק באותו הרגע, פשוט כי זה מה שעשינו, שתינו.

עד שהגענו לאגם כבר מתנו מחום; פשטנו את הגרביים והנעליים וישבנו על שפת המים, כפות הרגליים טובלות, מתענגות על השמש החמימה. לא היתה נפש חיה בסביבה. התזתי מי קרח על הפנים והשיער ואכלנו את השאריות של חטיף האנרגיה. ואז נס קמה פתאום, חיטטה בתרמיל והוציאה את המעיל שלה, פתחה רוכסן ושלפה שרידי ג'וינט גדול ומצית.

"יש!" היא אמרה. "ידעתי שהוא פה! לאה ואני עישנו אותו בשבוע שעבר!"

ג'וינטים יצאו מהאופנה משום-מה – ההורוּת הפכה קהילות שלמות למכורות לקוקאין. (טוב, הוא כל כך זול, לא, ד"ר ר'?) היא העבירה אותו מתחת לאף שלי והדליקה אותו. זה היה רגע של אושר טהור, מהסוג שאת נכספת אליו כשאת תקועה ברכבת התחתית.

שכבנו על העשב בשתיקה נעימה, הבהונות משחקות במים, חמימות השמש על עורנו; דבורים ודברים מזמזמים ריחפו סביבנו וירדו לראות אם יש משהו ראוי להאביק. הסתכלתי על עיט שריחף גבוה בשמים. נס התרוממה על המרפק לצדי. היא היתה קרובה, יכולתי להריח אותה. היה לה ריח שלי. אני בלי הזיעה (היא היתה יותר ארכיטיפ נשי ממני). היא העבירה לי את הג'וינט.

"כשהכרת את קארל, ידעת מיד שהוא האחד?"

לקחתי שאכטה ונשפתי בעדינות לפני שהסתובבתי להביט בה.

"אני לא בטוחה שאני חושבת שהוא האחד."

לרגע היא נראתה מרוסקת. זה לא משהו שאהבתי בעצמי: כל כך קל לתת לאנשים תחושה שהם קטנים. אבל התגובה שלי הסגירה יותר ממה שהיא שמעה, את לא חושבת, ד"ר ר'?

"באותה תקופה עדיין חשבתי שמצאתי את האחד במישהו אחר," אמרתי, כדי לתקן את הרושם. היא הסתכלה עליי בדרכה המיוחדת, מזווית העין. זה היה מפתה. "מצחיק איך שדברים מתפתחים," המשכתי. "ההחלטות שאת אף פעם לא מקבלת במודע. כשהכרתי את קארל, לא חיפשתי קשר רציני. אבל הוא היה כמו משב אוויר צח. הוא ממש שם אותי על הכוונת שלו; החיזור שלו אחריי היה מרשים בעקשנותו," חייכתי לזיכרון אותם ימים ראשונים, כשהוא היה צץ בלי הזמנה בכל מקום שהלכתי אליו. לא הייתי נחמדה אליו, ואחי היה ממש גס רוח – הוא בדיוק בא מאוסטרליה לאיחוד משפחתי – אבל קארל לא נעלב. הוא המשיך לחזר אחריי. (במקצוע שלך אולי היית קוראת לזה סטוקינג, ד"ר ר', אבל זה היה בצד היפה של העניין.) ״הוא היה כל כך מצחיק! לא יכולתי שלא להיות מוקסמת ממנו."

"כן, הוא מקסים," היא אמרה. היה בקולה איזו נימת לוואי, כך שלא יכולתי לדעת לְמה היא מתכוונת, אם זאת ביקורת עליו. קיוויתי שלא. רציתי שתהיה מוקסמת ממנו; רציתי אותה בצד שלי. לא יכולתי לשאת את הרעיון שאולי הוא לא מוצא חן בעיניה.

"הביאו אותו למגזין הזה שכתבתי בו; שכרו עובדים והיו פיטורים בצמרת. ביקשו ממני להראות לו את המשרדים. בסופו של דבר אכלנו צהריים יחד והוא הזמין אותי לדייט. די מהר התברר שיש

לנו תפיסה דומה של החיים, שנינו רוצים אותם דברים... הכול היה כל כך קל. לא היתה שום סיבה לא להיות איתו." צחקתי, ועלה בי גל חיבה אדיר כלפי קארל. (מעניין איך אנחנו מעצבים את הנרטיבים שלנו כך שיתאימו לסיפורים שלנו. אסור לך להתייחס לגרסה שלי כאילו היא האמת – אני בטוחה שלא תעשי את זה.) משום-מה שכחתי לספר לנֶס שקארל היה קזנובה סדרתי, ובאותם חודשים ראשונים יחד גיליתי לפחות שלוש נשים אחרות שחשבו שהן יוצאות איתו. (אולי בגלל זה התלהבתי ממנו כל כך? לנצח בתחרות ואז לתת לגביע לצבור אבק? הלוואי שאני לא כזאת קטנונית, אבל יכול להיות שכן.) אני יודעת למה לא סיפרתי לה, לא רציתי לראות את הספקנות בפניה או לשמוע גינוי ממנה. גוננתי עליו.

נס נשענה על המרפק והסתכלה בי, שד אחד שלה נח כבד על האחר. לקחתי עוד שאכטה.

"ואז גיליתי שאני בהיריון... לא, רגע, אני מפספסת משהו. כבר בהתחלה קרה לו משהו ממש מחורבן ואני פשוט הייתי שם, את מבינה... זה די עשה אותנו זוג בעיני אחרים..."

היא לעסה עוד גבעול עשב, רגליה פשוטות מעט לפנים, טיפות מים זולגות על שוקי הרגליים, עצם האגן בולטת מתוך הג'ינס, זרועותיה הרזות נחות ליד חמוקי גופה.

"מה קרה?" היא שאלה, כי היתה יכולה לשאול. אלה החוקים. גברים לעולם לא יבינו את האינטימיות הנפלאה של חברוּת בין נשים.

שיניתי תנוחה, נשענתי על מרפק בתמונת ראי שלה. "האמת היא שהוא לא מדבר על זה, אז אל תזכירי את הנושא."

"לא אזכיר."

"הוא נהג איפשהו בצפון לונדון ודרס איזו אישה. היא מתה אחר כך בבית החולים." (הוא ממש שדה מוקדשים מהלך, ד"ר ר'.)

"אוי, אלוהים שבשמים!" אמרה נס. היא לא פעם השתמשה במילות קללה מיושנות ומתוקות. "זה נורא." היא כיסתה בידה על פיה. "כן. נורא בשבילו."

"כמו שאמרתי, אל תזכירי את זה, טוב?"

"אני לא."

"זאת לא אשמתו. זאת היתה אישה צעירה. היא רבה עם מישהו ורצה לכביש בלי להסתכל ובּוּם..."

"אלוהים אדירים! מסכן קארל." בפעם הראשונה שמעתי אותה מביעה אמפתיה כלפיו, וזה מצא חן בעיניי. לפעמים הרגשתי שהיא לא באמת בוטחת בו במובן כלשהו.

"הוא נכנס למין הלם ואחר כך פשוט סירב לדבר על זה... הוא עדיין לא מוכן להיכנס למכונית מסוג סיטרואן," אמרתי.

"הוא כזה טיפוס שמח..." היא אמרה במין חוסר הלימה. אז הזדקפה ושילבה את הזרועות סביב הברכיים. הסתכלתי על גבה החלק והיפה, שערה האסוף מעלה חמק וגלש עליו. אילו הייתי גבר, די בטוח שהייתי מתאהבת בך.

היא הסתובבה והעבירה לי את הג'וינט. "זה קשה, לחיות עם מישהי כמו לאה?" שאלתי אותה.

"את מתכוונת לתהילה? או לגברת-אומללוּת?" היא חייכה. התכוונתי לאחרון, היא ידעה את זה. "נראה שאני רגילה לזה." היא חייכה והפנתה אליי את מבטה. "אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לסבול מישהו שכל הזמן שמח. הוא היה עולה לי על העצבים."

פעם נוספת ראיתי בדבריה עקיצה קטנה לקארל, שהיה לו הרגל ייחודי – להיות עליז ועולץ בלי סוף בקבוצות. הוא לא בדיוק היה כזה ביחידות. כאילו היו לו שתי פרסונות נפרדות. בציבור הוא היה נד פלנדרס מסימפסון – אפילו דיבר במין משפטי נונסנס כאלה, ולא פעם היה אפשר לתפוס אותו פוצח במוזיקת מעליות. היא צודקת לגמרי, זה באמת יכול לעלות על העצבים. לא היה אכפת לי שזה יעלה על העצבים שלי אבל לא רציתי שזה יעלה על העצבים של אנשים אחרים, אם את מבינה מה אני אומרת, ד"ר ר' (כי זה יקרין לא טוב עליי?). אנחנו רוצות שהחברות שלנו יחבבו את בני הזוג שלנו בדיוק בדרך הראויה.

"את היית פעם בדיכאון?" שאלתי. הייתי סקרנית.

"אממ..." היא ענתה, אבל משכה בכתפיה כאילו היא צריכה לחשוב על זה. אף אחד לא אוהב להתוודות שלא היה בדיכאון, זה מציג אותו כשטחי וחסר רגישות. מצד שני, אף אחד לא אוהב לספר שטחן פרוזאק והתעורר כל בוקר בקינה על עוד עשרים וארבע שעות שצריך להעביר איכשהו, כי הוא ייראה מעורער. דרושה אומללות בדיוק במידה הנכונה כדי להיחשב קביל חברתית בעיני הממסד, לא?

"אני תמיד חושבת על כל האנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים משלי."

נשפתי את העשן הכחול לשמים. כן, יכולתי להאמין לזה. היה בה משהו דומה לפוליטיקאית אדווינה קארי, מין מנטליות מעשית של תפסיקי-את-השטויות, שימי-עלייך-עוד-סוודר. ההפך מאישיות מרַצָה, מה שמצא חן בעיניי, אבל גם שידר איזה עור עבה שהבחנתי בו בצדדים אחרים באישיות שלה. לאה היתה יכולה להתנהג אליה בגסות רוח גלויה, ונראה שזה לא מזיז לה. היא אף פעם לא הגיבה, פשוט התנערה מזה כאילו אין לזה שום השפעה. אני הייתי נפגעת או מתרגזת בטירוף אם מישהו היה מדבר איתי ככה. מערכות יחסים של אנשים אחרים הן תועבה – תודי בזה, ד"ר ר'.

גם קינאתי בה: בחוסן המנטלי שלה. כמה נפלא זה לא להצטרך לבקר במקומות האפלים האלה. מן הסתם זה פשוט לא בטבע שלה. אהבתי את זה בה – היא היתה ישירה. את יודעת הכי טוב, אבל אני מתחילה להאמין שזה בדנ"א שלנו, הכפתור הזה של הרס עצמי, או שאת אובדנית או שלא. זה לא אומר שהגעת נמוך יותר מאחרים; זאת פשוט הדרך שהמוח שלך מתוכנת להתמודד בה עם דברים. לחלק מאיתנו מוות נראה פתרון פרואקטיבי קוסם לבעיה. ובשעתו הוא נראה לנו חלופה הרבה יותר הגיונית מאשר להתמודד עם המצב. די ברור לי שאם אתה אחד שלוקח סיכונים, יש לך סיכוי גבוה בהרבה לגמור עם הכול. ניסיון ההתאבדות הראשון שלי היה בגיל חמש-עשרה. נכנסתי להיריון בפעם הראשונה שקיימתי יחסי מין, ובאמת הרגשתי שעולמי חרב עליי. ניגשתי לארון התרופות בבית של הוריי ובלעתי כל כדור שמצאתי. למרבה הצער הם היו הִיפּים זקנים, אז מתברר שרק לקחתי מינון-יתר של קליפות עץ וג'ינסנג.

"היתה תקופה שלקחתי כדורים נגד דיכאון," סיפרתי לה, כי הרגשתי צורך. "אחרי הלידה של אנני שקעתי עמוק." היא לא ממש הגיבה, ולא נראה שהיא שופטת אותי. כבר אין יותר סטיגמה לזה.

שכבנו שתינו על הגב בעשב והסתכלנו על השמים, די מסטוליות כבר, דיברנו על סיבה ותוצאה, תאונות וגורל, מזל טוב וצירופי מקרים. צפינו בעיט, ונראה שהעיט צופה בנו. הוא כל הזמן צלל ודאה מעלה – חשבנו שהוא בטח מתענג על משב מזדמן של מתקתקות ממסטלת שם למעלה, מרחף עם מאנצ'יז לארנב, משעמם את התחת לשאר העיטים. ציחקקנו קצת לפני שצללנו לעולמות משלנו.

"איך היה הבחור הזה שהיית מאוהבת בו?" היא אמרה, מנפצת את חלומותיי בהקיץ. שתקתי רגע.

"איזה בחור?"

"הבחור לפני קארל. אמרת שחשבת שמצאת את האחד."

נאנחתי. הבחור ההוא. אלוהים, איך היית מתארת את זה, ד"ר ר'? חווית את זה פעם? סיי-בעל גרם לך להרגיש כאילו העברת את כל החיים שלך חצי ישֵנה? הוא העיר אותך ומילא אותך עד גדותייך? סבלת פעם מהטירוף המסוים הזה? או שזה בכלל לא היה סיי-בעל?

"הכרנו שנים קודם לכן. הוא היה הפרופסור שלי באוניברסיטה. ואז נתקלתי בו כעבור כמה שנים במסיבה ו... זה היה... זה היה מסובך."

היא שאפה אוויר וסובבה את הראש בגבה מורמת. "את מתכוונת שהוא היה נשוי."

זקפתי גבה בחזרה. "כן, התברר שכן."

"כמה זמן הייתם יחד?"

"ארבע שנים, לסירוגין."

היא פלטה שריקה קלה ושכבה שם מסתכלת על השמים. "בטוח היה לכם סקס מטורף."

צחקתי. "נכון." באמת היה לנו. הסתכלתי על נס מתמתחת, זרועות מעבר לראשה. היא הפשילה קודם את שרוולי החולצה, וראיתי את מִתווה השדיים על רקע הגוף שלה בפרופיל.

"נכון שהיה נפלא אם היינו מקבלות פשוט יום אחד של תשוקה טהורה, להזדיין עד אובדן חושים, בלי שום הדים או השלכות?" היא אמרה באנחה. לרגע אחד חשבתי שהיא מדברת עלינו, עליה ועליי, והלב שלי רקד צ'ה-צ'ה-צ'ה קטן.

"עם מי היית עושה את זה?" שאלתי. (כן, בספר שלי זה פלרטוט. מה דעתך?)

"אני לא יודעת. כל מי שהיה עושה לי את זה."

השמים נראו זרוּעי כוכבים למרות אור היום.

"היית אומרת שאת בי-סקסואלית?" שאלתי אותה.

"אני לא אוהבת את התוויות האלה."

"את מתגעגעת לסקס עם גברים?"

היא הסתכלה בי ומשכה בכתפיה. "לא."

"אבל לך וללאה יש סקס טוב, נכון?" שאלתי. היא רק פתחה את השער לשיחה הזאת, ומיד הכנסתי רגל. תמיד חשבתי שהסקס שלהן נהדר, אם כי אף פעם לא ראיתי יותר מדי גילויי חיבה ביניהן.

"כן," היא אמרה בנאמנות, אם כי שמעתי ספק בקולה. טוב, את לא יכולה להגיד לא, נכון, ד"ר ר'? כולנו שקרנים. "לך ולקארל?" היא שאלה.

"כן," אמרתי, כי גם אני שקרנית. "אבל בואי נגיד שאולי אצטרך לקרוע כמה קורי עכביש מהתחפושת של המשרתת הצרפתייה בארון מאחורה."

היא הזדקפה על מרפק ונתנה בי מבט. "את מתחפשת?" היא נראתה ממש בשוק. אמרתי לך, היה בה משהו מאדווינה. אבל גם אהבתי את זה בה, שנראה לה מגוחך להתחפש, פתאום זה נראה מאוד פמיניסטי ומעצים לא לקרוץ לפנטזיות של גברים. ובכל זאת, מצד שני, נדמה לי שהיה חסר איזה אלמנט של דמיון באישיות שלה. (מה איתך, ד"ר ר'? את ממשיכה לשחק ברופאה-וחולה כשאת בבית? סיי-בעל אוהב לשחק אותה קצת סַנטה סקסי?)

נס לטשה בי עיניים בציפייה לתשובה. "לא! ברצינות! את מתחפשת?" היא חזרה על השאלה.

"פעם הייתי," אמרתי. כשהתחלנו, קארל היה מאוד בקטע של תחפושות. "יש לו טעם מאוד מסוים. למשל, הוא אוהב תחתונים לבנים. הם מוכרחים להיות לבנים." אני לא צוחקת עלייך, ד"ר – הוא נותן לי כמה זוגות בכל יום הולדת. למען האמת, אי-אפשר ממש לקרוא לזה מתנה, נכון? באותה מידה הוא היה יכול לתת לי מגהץ או שואב אבק.

"אלוהים, אני לא מאמינה שאת מתחפשת!" צעקה נס, הנידה את ראשה וצחקה באי-אמון. "לא אני, אין מצב, אני לא סובלת את הדברים האלה. הייתי מרגישה מטופשת לגמרי בתחפושת של תלמידה או... או... מה בדיוק את לובשת?" היא שאלה בחיוך רחב של אי-הבנה, כל הקונספט הזה בלתי נתפס בעיניה בעליל.
התחלתי לצחוק. "טוב, פעם היו לי מין בגדים של שפנפנה..."

עכשיו היא פרצה בצחוק. שתינו פרצנו, היינו גמורות לגמרי; קמנו והתחלנו לקפץ בפרצופים של אני-שפנפנה-בוא-תזיין-אותי הכי טובים שלנו. מה שמזכיר לי, ד"ר ר', עצה מינית בחינם שאת יכולה להעביר לקליינטים שלך: אם את כורעת על ארבע ומקבלת מאחורה, אף פעם אל תנסי להסתובב ולהיראות סקסית. זה בחיים לא יעבוד. נס ואני הוכחנו את זה, ניסינו כל זווית שיכולנו – זה באמת בלתי אפשרי להיראות טוב. אבל מצחיק בטירוף לנסות.

צחקנו עד שהבדיחות דעכו לאיטן, וציוץ הציפורים וזמזום החרקים השתלטו מחדש. אחר כך חשבנו שאולי הגיע הזמן להמשיך בטיול והתחלנו לאסוף את הדברים שלנו, בלי הרבה הצלחה. מצאתי אותה בוחנת בעיון את המפה כשהיא מחזיקה אותה הפוך. היא ציינה שאני לובשת שני גרביים על כף רגל אחת. בסופו של דבר הצלחנו בכל זאת להתעשת ולהמשיך במסלול.

"אז," היא אמרה כעבור רגע קט; צעדנו זו בצד זו לאורך האגם לקראת הפנייה ממנו. "איך קראו לו, לפרופסור הזה?"

אני תוהה לאיזה אחוז מהנשואים-באושר עדיין שמור מקום קטן בלב למישהו מלבד בן או בת הזוג שלהם. לא במובן האמיתי, הם לעולם לא יעשו שום דבר בעניין, החיים שלהם טובים, אבל מבחינת הפנטזיה. יש לך סטטיסטיקות על זה? אגלה לך סוד, ד"ר ר': הגבר הזה היה מסוגל לצמצם אותי לכלום, לתמצית ההוויה. לחבר'ה שלך בטח יש איזה שם למצב הזה, לא? או שזה פשוט להתאהב? שמחתי שאני לא עוד מי שהייתי אז. לא רציתי שוב אהבה מהסוג הזה. איבדתי את עצמי בו. וכשהוא עזב, נותר בי חלל. מילאתי אותו בבטון. התקשחתי. אני אבן בפנים עכשיו. כולם אומרים לי את זה.

"ג'ונת'ן הֶפּגוּד." אמירת השם שלו היתה כמו שליפה אל האור של משהו קבור בבוץ. לא בהכרח דבר טוב – תחשבי על הקללה של תות ענח' אמון.

"ג'ונת'ן הפגוד," היא חזרה. כמה מרגש לשמוע את שמו על שפתיה. הג'וינט עשה אותי מפויסת. את מוכרחה להבין שהייתי מאוד מאושרת בחיי, עם קארל, עם הילדים שלי, עם הבחירות שעשיתי. האהבה הרכה והממיסה ההיא לא היתה בסיס לטיפוח משפחה. משפחות זקוקות ליציבות. היה לי עבר – זה הכול.
"מה קרה עם ג'ונת'ן הפגוד?" היא שאלה, מביטה בי כדרכה מזווית העין.

"אה," אמרתי באגביות, "הוא גמר את זה בסוף. שמעתי מאז שאשתו עזבה עם מישהו אחר."

"איך שגלגל מסתובב. את עדיין נפגשת איתו?" היא שאלה.

"אלוהים, לא. לא ראיתי אותו כמעט עשר שנים."

היא הסתובבה להביט בי. "את עדיין בקשר?"

"לא."

"בכלל לא?"

"הודעה בערב השנה החדשה אולי. אימייל ביום הולדת."

"אבל את עדיין חושבת עליו." היא היתה כל כך עיקשת וחטטנית.

נאנחתי. "לפעמים."

היא שתתה מבקבוק המים והמשכנו בדרכנו. "מתי למשל?"

הרגשתי אשֵמה, בוגדת, אבל גם משוחררת להפליא. אף פעם לא דיברתי על הדברים האלה. "אני לא יודעת. האמת היא שחשבתי עליו מוקדם יותר היום, כשהסתכלתי על ה..." אמרתי והחוויתי בידי על הגבעות, האגם, הנוף המפואר. "או לפעמים כשאני שומעת מוזיקה מסוימת... אני לא יודעת – איזו מוזיקה שטותית נדושה. בכל אופן... עכשיו תורך..." רציתי להפסיק לדבר עליי. הרגשתי חשופה שלא לצורך, כאילו אני חולמת את אחד מחלומות העירום האלה. אמרתי יותר מדי, עשיתי ממשהו עניין גדול יותר משהוא באמת. אולי היה לי צורך להסביר את עצמי. "לפעמים, נס, נראה לי שזה מפני שאני לא ממש טובה בלשחרר; אני בן אדם נאמן בטירוף. אם אני אוהבת מישהו, בחיים לא אפסיק לאהוב אותו. גברים, חברות... אף פעם לא התנתקתי ממישהו..." (שמת לב איך אני מאדירה את עצמי, מציגה אותי כמשהו מיוחד, מאשימה את הנאמנות שלי ולא את ההפכפכות שלי?)

צעדנו זו בצד זו עכשיו, והיא צחקה ואחזה בזרועי בידיה. "קונסטנס – זה השם שלך, אחרי הכול. אל תדאגי! את לא מתנהגת בחוסר נאמנות. את אולי הבן אדם הכי כן שפגשתי בחיים."

התרגשתי לשמוע אותה אומרת את זה ולראות אותה מסתכלת עליי בצורה המסוימת הזאת, אם כי תמיד האמנתי שאנשים מפריזים בחשיבותה של כּנוּת. היד שלה היתה רכה על עורי, והיא הניחה לאצבעותיה ללטף את פְּנים זרועי כל הדרך עד כף היד, שאותה לחצה. "חוץ מזה," היא אמרה, "יש הרבה סוגים שונים של אהבה."

קרוב מדי / נטלי דניאלס
כנרת זמורה-דביר, 2024
תרגום מאנגלית: שאול לוין
304 עמודים

נטלי דניאלס הוא שם העט של התסריטאית, הסופרת והשחקנית הבריטית קלרה סלמן