פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "המיליארדרים הנאצים" מאת דוויד דה יונג

פרק 13

ביום שבו תפס אדולף היטלר את המשרה הרמה ביותר בארץ כולה, התפטר אדולף אחר מעבודתו. ב-30 בינואר 1933 כינס אדולף רוזנברגר בן השלושים ושתיים את תשעה-עשר העובדים במטה חברת המכוניות פורשה שברחוב קרוֹנֶן בשטוטגרט והודיע להם שהוא מתפטר מתפקידו בתור המנהל המסחרי של החברה.

רוזנברגר הקים את החברה שנתיים קודם לכן עם שני שותפים: מהנדס הרכב התזזיתי אבל המבריק פרדיננד פורשה וחתנו, אנטון פִּייך (Piëch), עורך דין לוחמני מווינה. רוזנברגר היה איש הכספים ומגייס ההשקעות של החברה, אבל נמאס לו להוציא את כספו שלו ולגייס הון מבני משפחה וחברים למען חברת פורשה, שבזבזה כספים בלי הכרה ועמדה על סף פשיטת רגל. רוזנברגר מצא לעצמו יורש: הברון הנס פון וַיידר-מַלבֶּרג (Veyder-Malberg), נהג מרוצים לשעבר ומכר של רוזנברגר ושל פורשה. החברה היתה במצוקה רבה כל כך שבן האצולה האוסטרי נאלץ להעניק לחברה 40 אלף רייכסמארק כהלוואת גישור. למרות המצב הכספי, רוזנברגר עזב את עבודתו ביחסי ידידות. סוכם שהוא יישאר בעל מניות ויתמקד בניסיון לשווק את מוצרי פורשה ברחבי העולם כאיש עסקים עצמאי.

אדולף רוזנברגר היה שונה בתכלית השינוי מהקנצלר החדש למרות שמם הפרטי הזהה. היהודי הגרמני הנאה והבקי בטכנולוגיה היה בעברו נהג מרוצים של חברת מרצדס. כמה ממכוניות המרוץ שלו עוצבו בידי פרדיננד פורשה. קריירת המרוצים של רוזנברגר הסתיימה בפתאומיות ב-1926, לאחר שתאונה קשה בגרנד פרי בברלין הותירה שלושה הרוגים, והוא עצמו נפצע קשה. הוא החל במקום זאת להשקיע בנדל"ן בעיר הולדתו, ואז חבר אל אנשי פורשה במימון המיזם שלהם לתכנון מכוניות מרוץ והפיכתן לאבטיפוס של מכוניות שאפשר לנהוג בהן.

כשפרדיננד פורשה הקים את החברה הנושאת את שמו בשטוטגרט, בשיא השפל הגדול, זאת היתה הפעם הראשונה שהאוטודידקט בן החמישים וחמש פעל כיזם פרטי. עד כה הוא איבד פעמיים את משרתו כמהנדס ראשי, בפעם האחרונה מחברת המכוניות האוסטרית שְטַייר, שממנה פוטר חודשים ספורים לאחר מינויו, בגלל המשבר הכלכלי. לפני כן החליטה חברת דיימלר-בנץ לא לחדש את החוזה שלו כמנהל מפני שהעיצובים שהכין היו יקרים ביותר, והחוב האישי שחב לחברת המכוניות הלך ותפח; הוא לקח מדיימלר הלוואות כדי לממן את בנייתה של וילה משפחתית רחבת ידיים על גבעה בשטוטגרט.

פורשה חזר לשטוטגרט מאוסטריה עם משפחתו ב-1930. לא היה קל למצוא עבודה בעת המשבר הכלכלי הקשה בעידן המודרני, בייחוד לאדם באמצע שנות החמישים לחייו שפעל בפלח שוק קטן וציפה לשכר טוב. נוסף על כך, לפורשה יצא שם של אדם קשה. אנשי תעשיית המכוניות ראו בו "פרפקציוניסט שאי-אפשר לעבוד איתו" מפני שהיה חסר משמעת בענייני כספים ובעל מזג הפכפך. ולכן החליט פורשה להקים חברה משלו. הוא שכר מהנדסים שפרשו מעבודתם ומצא שותפים להקמת העסק שיתרמו את שיקול דעתם המאוזן, זה שחסַר לו עצמו. אבל פורשה לא הצליח לגבור על דחפיו הגרועים ביותר. הוא עדיין נתקף התקפי זעם, ולעתים קרובות אחז בכובע רחב השוליים שחבש תמיד, השליך אותו על הרצפה ודרך עליו כמו ילד קצר רוח. יתרה מזו, העיצובים שלו הוסיפו להיות יקרים מדי. היה ברור שאיש לא יאשר אותם להפקה בתקופת שפל. הוא מצא את עצמו על סף פשיטת רגל.

זמן קצר לפני שהיטלר עלה לשלטון סירב פורשה להצעת עבודה – לפקח על ייצור מכוניות עבור המשטר הסובייטי של יוסיף סטלין במוסקבה. פורשה שקל את ההצעה ברצינות, אבל דחה לבסוף את חבל ההצלה הזה שנזרק לעברו. הוא חש שהוא זקן מדי לתפקיד, ומלבד זאת, הוא לא דיבר רוסית. פוליטיקה לא עניינה את פורשה; הוא התעניין אך ורק בתכנוני המכוניות שלו. כשהדיקטטור מארצו זרק לפורשה עוד חבל הצלה, הוא אחז בו בשתי ידיים.

בשעה עשר בבוקר ב-11 בפברואר 1933, שנים-עשר יום לאחר שאדולף רוזנברגר התפטר מעבודתו, נשא היטלר את נאום הפתיחה הראשון שלו בתערוכת הרכב הבינלאומית של ברלין. בנאומו הנמרץ הכריז הקנצלר על הקלות במס ליצרניות רכב ועל תוכנית לשיפוץ כבישים, שיפיחו חיים בתעשיית הרכב המקרטעת, שעדיין לא התאוששה מהמשבר הכלכלי. היטלר, חובב מכוניות מושבע שמעולם אפילו לא היה לו רישיון נהיגה, שיבח את המעצבים ואת המהנדסים של תעשיית הרכב בגרמניה, "שגאונותם מחוללת את פלאי ההמצאה האנושית. חבל שבני עמנו כמעט אף פעם אינם זוכים להכיר את שמותיהם של אותם אלמונים." אבל הפיהרר עמד להכיר מתכנן מכוניות מסוים, וזאת עמדה להיות היכרות קרובה ביותר.

המסר של היטלר התקבל בתשואות במשרדי פורשה בשטוטגרט, שם עמדו כל אנשי הצוות והקשיבו לנאום ברדיו. לאחר שהיטלר סיים את נאומו שלח לו פרדיננד פורשה מברק, הציג בקצרה את קורות חייו והציע את שירותיו: "בתור היוצר של דגמים נודעים ביותר בתחום הרכב והתעופה בגרמניה ובאוסטריה, ובתור מי שלחם לצד אחרים במשך יותר משלושים שנה ליצירת ההצלחה של ימינו, אני מברך אותך, הוד מעלתך, על נאום הפתיחה העמוק שנשאת." פורשה ועובדיו ערוכים להשקיע את מלוא "הכוח והרצון לשירות העם הגרמני," כך כתב לברלין. במברק נלווה כתב פורשה: "אנו מביעים את תקוותנו שנזכה לתשומת לב ולעידוד מצד הוד מעלתך." לא זו בלבד שהמברקים שלו זכו למענה מצד מזכירו המדיני של היטלר, הם התקבלו בחום, ופורשה קיבל עד מהרה מילות עידוד.

הקשר הראשון של פורשה עם היטלר היה עקיף, והתרחש לגמרי בדרך מקרה. ב-1925 הובאה הלימוזינה של מרצדס ששימשה את היטלר לתיקון במוסך של דיימלר בברלין. פורשה, שהיה אז המנהל הטכני של דיימלר, ביקר במקרה במוסך ואבחן את הבעיה: שמן סיכה מזוהם ביותר. לא היה לו מושג למי שייכת הלימוזינה השחורה והנוצצת. כעבור שנה הוצגו השניים רשמית זה לפני זה בשעת מרוץ מכוניות שהתקיים בשטוטגרט. כעת, שבע שנים לאחר מכן, עמד פרדיננד פורשה להפוך למהנדס החביב על היטלר.

ב-10 במאי 1933 נפגשו היטלר ופורשה שוב, הפעם בקנצלריית הרייך בברלין. במהלך פגישתם, שארכה 35 דקות, שכנע פורשה את היטלר לסבסד פיתוח של מכונית מרוץ שפורשה ורוזנברגר תכננו, ושעשע את הפיהרר חולה הרכב במעשיות על חדשנות טכנולוגית. החלטתו של היטלר עזרה לפורשה לשנות כליל את מצבו הכספי. וכשהיטלר החליט לחפש אחר מישהו שיגשים את חזון מכונית היוקרה שלו – הפולקסוואגן – הוא ידע בדיוק היכן למצוא אותו: ליד שולחן השרטוט שלו בשטוטגרט.

המיליארדרים הנאצים / דוויד דה יונג
מטר, 2023
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
427 עמודים

דוויד דה יונג הוא עיתונאי וסופר הולנדי-ישראלי. הוא עבד כעיתונאי בתחום בנקאות והפיננסים עבור מספר עיתונים וכיום הוא הכתב לענייני המזרח תיכון עבור העיתון ההולנדי Het Financieele Dagblad. "המיליארדרים הנאצים" הוא ספרו הראשון