פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט

פרט לאותו חלק מעוות של כף רגל אחת, לוסי היתה דוגמה מושלמת של מינה, פַלקוֹ פֵּרֶגְרינוּס, הבז הנודד. גופה היה ארוך כאורך זרוע גבירתה; נוצות כנפיה במנוחה היו קצת ארוכות מדי, מוטלות על גבה כמו אוהל מקופל. גבה היה בגוון ברזִלי לא מוגדר; רק פטינה קלה של אדמומיות נעורים עדיין בהקה עליו. החזה המפואר שלה היה לבן עם ציציות או גדילים ערמוניים. מתוך מכנסיים מצויצים ירדו רגליה הישר אל מוט הישיבה, מזוגגות בצהוב-ירקרק ולכאורה בלי שום בשר עליהן.

אבל עיקר יופייה היה בהבעתה, שהיתה כמו להבה קטנה, וכך תפסה והחזיקה את תשומת ליבך אם כי לא הבהבה ולא היה בה שום דבר מבהיק ואף לא שום חמימות. זה מראה שיש לפעמים לגברים, גברים עתירי אנרגיה, שתאוותם או ייעודם מעסיקים אותם כל רגע מרגעי חייהם. אלה עשויים להיות אנשים טובים אך לא אחת טועים לראות בהם רשעים, ולהפך. במקרה של לוסי הדבר נראה בעיקר בעיניה, שלא היו שחורות אלא בצבע חום קדורני, גדולות במידה בלתי מצויה וקבועות עמוק בראשה המשוטח.

בכל צד בחלק העליון של מַקורה היתה שן או חט קטן. גברת קאלן הסבירה שהציפור המיומנת במלוא אונה משתמשת בה לניתוק חוט השדרה של טרפה, וזה המוות הרחום ביותר בטבע. זה הזכיר לי את הכפפות המצוידות בקרס שהחקלאים שלנו משתמשים בהן לקילוף תירס; וכך למעשה זה פועל, חשבתי: הבז בשמיים כמו כף יד מלאכית גדולה, שעוקרת את בשר היונה או החוגלה מתוך נוצותיה, את נשמתה מתוך גרונה.

דומני שגברת קאלן היא האישה הדברנית ביותר שפגשתי מעודי; ובז, בז, רק על כך דיברה, כל אחר הצהריים. תושבים רבים למדי של האיים הבריטיים להוטים כל חייהם להרוג איכשהו חיית בר כלשהי, ומטבע הדברים מוקירים את חיות הבית שמסייעות להם בכך. אחרים, שיודעים הכול על טבע האדם, מעדיפים בכל זאת לשוחח על חיות, אולי משום שזה נושא בטוח לשיחה. התלהבותה של גברת קאלן לא היתה כזו כלל וכלל, וקרוב לוודאי שהיתה מטרידה או מדאיגה את רוב בני ארצה. כפי שהתרשמתי אחרי שהאזנתי לה זמן מה, היא חוותה איזו הזיה מוזרה שגאתה בקרבה או איזו מצוקה שקשה להתעלם ממנה, וניסתה להפיג אותה בדיבור, במין כפל משמעות מתמשך. אני סבור שהיא לעולם לא היתה מודה בשניוּת הזאת, ואולי לא היתה מסוגלת להתבטא במלים ברורות. בדברים שאנשים אומרים יש בדרך כלל משמעות רבה משהם מבינים.

היא יידעה אותנו, למשל, שבמצב הטבע בזים ממעטים למות ממחלה; הם גוועים ברעב. אובד להם כושר הראייה; כמה מכנפי המעוף שלהם נשברות או נושרות; טופריהם מתקהים או נשברים. הם מאבדים את יכולתם להעריך אחרי איזה טרף כדאי לרדוף; או שמעופם מואט עד שאפילו טרף סביר מצליח להימלט. או, מפני שמשקלם פחת, העִיטה מלמעלה אינה מהממת את הקורבן. או שלאחר שנעצו טופרים, הם אינם יכולים להתמיד באחיזה עד להרג. יום אחר יום הם שמים את עצמם ללעג. הם נאלצים להסתמך על ציפורים צעירות מאוד או חולות, או על חיות קטנות על הקרקע, שאותן הכי קשה לזהות. ובכל מקרה אין מספיק ניצחונות קלים כאלה לשמור על נפח גופם. ככל שהם רעבים יותר, כן הציד מעייף אותם יותר ויכולתם לצוד נחלשת. וככל שהם נחלשים כן הם רעבים יותר, בערבוב אומלל של סיבה ומסובב. לבסוף דומה שבושה ונואשות חולנית מכריעות אותם. הם פשוט יושבים על סלעים או על עץ איפשהו ומחכים למוות, וכפי שניתן לומר באופן פילוסופי, מניחים לעצמם למות.

"אשתקד פגשתי מישהו מסגל העובדים של בית המשוגעים הגדול שלנו בדבלין," הוסיפה גברת קאלן. "הסתקרנתי לראות איך זה שם, והוא לקח אותי איתו יום אחד אחר הצהריים לסבב ביקורת. כמה מהמשוגעים הזכירו לי בזים, בדיוק." המטורפים הנרפים, שיושבים בידיים על הברכיים, מותשים בדמיונם, אינם מסוגלים לדבר בקול רם מלחישה, עיניהם בוערות אך אינן מתמקדות, ללא כל יכולת להתרכז...

קאלן כחכח בגרונו בקול גדול, אולי במחאה על סקרנותן של נשים או על האיוולת הזאת של ייחוס משמעות להתנהגותן של סתם ציפורים.

בזיירים מאמינים שרעב מן הסתם קשה יותר לבזים מאשר לעופות ולבעלי חיים אחרים, אמרה גברת קאלן. הוא משגע אותם, מציק בכל נוצה מנוצותיהם; גירוי שאין מנוח ממנו בכפות רגליהם הנוראות; גוש מדמם בגרונותיהם, שמעטה הנוצות הבהיר כרוך סביבם כתחבושת רפויה. החמדנות הכאובה, הדבקות החולנית במטרה, מאפשרות לאלף אותם ולשכלל את הטכניקה המופלאה של הבזיירות, וזה יותר משכל ציפור אחרת יכולה ללמוד. שומעים את זה בקריאה שלהם – אֵייק, אֵייק – כאב, כאב, כפי שחיקתה אותה גברת קאלן למעננו – זעקה קצרה וגבוהה, מלווה בנימה של גרגור או בעבוע, כאילו פיותיהם מלאים מים רותחים. "אני משערת שבני אנוש אף פעם לא מרגישים משהו כזה."

"אבל מַדלֶן, מדלן, אנחנו אף פעם לא רעבים," מיחה בעלה בצחקוק שניכר בו סיפוק רב. "איך אנחנו יכולים לדעת?"

היא ביקשה ממנו שלא ישתטה. היא הכירה בשעתה אנשים שגוועו ברעב, רפובליקאים אירים שהסתתרו מפני המשטרה האנגלית, גרמנים ב-1922, ותשאלה אותם; והם תיארו זאת כמין תחושה מנומנמת ורכה.

תהיתי על כך. אף על פי שהייתי ילד עני, בחווה בוויסקונסין ובשכונת עוני בשיקגו ובגרמניה ב-1922, לא יכולתי לזכור שום תחושה מוגדרת של רעב, כלומר, רעב של הקיבה. וחשבתי – כפי שחושבים כל הנהנים מתזונה טובה יחסית – על הסוגים האחרים של רעב אנושי, נפשי ורגשי וכולי. למשל, החלטָתי כגבר צעיר להיות סופר אמן. איש לא הזהיר אותי שאין לי מספיק כישרון. לפיכך תקוותי להיעשות אמן טוב מאוד נעשתה מרירה, צורבת ומורטת עצבים; וזה יחמיר ככל שאזקין. גם האמן הלא מוצלח סופו לשקוע באפתיה, להיות גאה ומדוכדך מכדי לעוף שוב, להמתין להשראה שמתעכבת, להשתעמם עד מוות... כמובן, לא דיברתי על כך עם אלכס והזוג קאלן. סברתי שיהיה חסר טקט ואיכשהו לא תקין אפילו לחשוב על כך, בשעה שהם יושבים ומחליפים מידע על החיים הממשיים, על אומות מורעבות ומיני ציפורים חמדניות באמת.

ואז הציפור הנוכחת בינינו סוככה כדרכם של עופות דורסים שלכדו טרף , כלומר עמדה רגע על רגל אחת, טלטלה את הרגל האחרת ואת הכנף כלפי מטה, פרשה את אותה מחצית של נוצותיה כמו מניפה ארוכה ונעצה בי את מבטה, ממצמצת או קורצת אלי בעיניה. אבל מכיוון שכתיבתי לא עלתה יפה כל אותו אביב לא עצרתי כוח להעניק לה בתגובה אלא תשומת לב חולפת. תחת זאת התחלתי לחשוב עליה כעל דימוי של תאווה מינית. זו מכל מקום ההקלה הגדולה שבלֵאות הנגרמת מעבודה, הנחמה הטבעית על שאינה עולה יפה. ואולי החיבור הרגשי בין בני הזוג קאלן הוא שהעלה זאת בדעתי. מן הסתם האמנות היא דבר חריג מכדי להיות נושא ראוי לשיחה; אבל מין – לא. לפחות בארצות טובות כמו צרפת וארצות הברית בתקופות של שגשוג כמו שנות העשרים, מין הוא העזה מכל התאוות למרבית הגברים רוב חייהם.

וגברים עזי יצר במיוחד, אם אינם נכנעים ומתחתנים ונשארים נשואים, פחות או יותר גוועים ומתים. אני עצמי הייתי עדיין צעיר אז, ומזלי באהבה שפר עלי. אבל מריבות וכישלונות בתחילת הדרך משמשים כאזהרה; ובווידויים של חברים וברכילות על גברים אחרים מתגלה במעורפל טיבו הנורא של הצפוי בעתיד. החיים נמשכים עוד ועוד אחרי שאוזל המזל. תחושת הצעירוּת מתקיימת זמן רב אחרי שחדלים להיות צעירים. חיי האהבה נמשכים ללא גבול והסיכוי להיאהב פוחת והולך, וכך גם היכולת לאהוב, וכאב הבטן של האהבה עודנו חריף כתמיד. רווק זקן כמוהו כבז זקן.

בני אדם מתורבתים למדו איך להימנע מגוויעה ברעב ומאימת המוות ומשעבוד של ממש כפשוטם; כך לפחות נראו פני הדברים בשנות העשרים. תחת זאת הם סובלים משהו כזה: פחד מהזקנה, מאובדן הקסם האישי, מחוסר אהבה. לכן תפסתי את עצמי משקיף על אלכס הרווקה הצעירה שלי בדאגה וברגשנות, ועל אורחיה האיריים בקנאה עקרה. אבל חוסר המנוח של הרעייה האירית ומראהו הלכוד והנבוך של הבעל הזכירו לי שהבחנתי שגויה. בחיי נישואים יש פחות ביטחון מלבב מן המקוּוה. גם בהם מצויים הרעב ותאומתו הסלידה; הצורך והחמדנות; וחלוף הזמן – העונש. אהבת אמת ותאווה אינן היינו הך, כמובן, וגם אינן מיקשה אחת או בלתי ניתנות להבחנה זו מזו. אלא שהן משקפות ומחקות ומבהירות זו את זו.

כשאני נזכר בשיחה ובמחשבותי באחר-הצהריים ההוא, אני נוטה להחזיק את גברת קאלן אחראית על חלומי בהקיץ, על דאגתי ועל עליצותי האישיות, שבעטיין הוסחה דעתי מדי פעם מהדברים שאמרה. כשמדובר באישה נמרצת ומושכת כמוה, יש כמובן משהו מסעיר ברמיזה לרגש נסתר ובתחושה של כפל משמעות; והריגוש מוליך אותך לכיוון הפרטי שלך. אבל כשהבטתי בעצמי בראי, כביכול, הבחנתי במשהו מאופייה וממצוקתה לפני שהשתלשלות הדברים באותן שעות הסגירה אותה. אני סבור שזה מה שהיא רצתה אינסטינקטיבית.

בינתיים היא המשיכה לענות על שאלותיה של אלכס: משהו בנוגע לבעלי המלאכה שמספקים ציוד לבזים, דורי דורות של יצרני הלבשה לממלכת העופות, בהודו בעיקר, ואיזה פעמון משמיע את הצלצול הברור ביותר מבעד לעשב ולשיחים ולרוחות, ואיזה ברדס מזיק פחות מאחרים לשפתיים ולעפעפיים המדונגים; ומשהו בעניין טקסט פרסי עתיק בעל כותרת משולשת מקפים שעודנו המדריך הטוב ביותר לבזיירות. רציתי לדעת את כל זה, אבל לא הייתי קשוב די הצורך.

ואז לוסי זינקה, כלומר השליכה את עצמה פתאום לפנים בכנפיים מפרפרות מאגרוף גבירתה. קישורי העור סביב רגליה והרצועה הכרוכה על אצבעותיה של גברת קאלן בלמו אותה למרבה החרפה כשראשה מטה ורגליה מעלה. המראה היה מכאיב, כמו עווית אפילפטית או התקף שיגעון. לא היתה כל אפשרות שרצועות העור ייקרעו; וכמעט ציפיתי שרגליה המבהיקות והרזות הן שיישברו קודם. ציפיתי שהיא תזעק אייק! אבל הצליל היחיד שנשמע היה צלצול הפעמון שלה ופרכוס נוצותיה. נוצות הזנב ונוצות המעוף הזדקרו קשוחות, נחבטו כנגד גופה וכנגד גבירתה מכף רגל ועד ראש. גברת קאלן לא התבלבלה, הרימה את זרועה השמאלית היישר מעל לראשה, קמה ועמדה בלי ניע, ורק הסבה את פניה מהנוצות המתנופפות ומצליפות. שוויון הנפש שלה הרשים אותי לא פחות מכוחה הפיזי.

בתוך רגע ויתרה לוסי בהדרגה. זה היה מופלא: אפשר היה לראות את שליטתה העצמית חוזרת, ניכרת שוב בנוצה אחר נוצה. ואז היא נשארה תלויה בשקט כמו סתם תרנגול הודו או אווז על אנקול באטליז – רק לרגע קצר. הכנפיים הארוכות נכנסו שוב לפעולה, אבל במאמץ שונה: הן חיבקו את האוויר, התעשתו כנגדו, עד שטופריה מצאו אחיזה בכפפה והיא הצליחה להניף את עצמה שוב למקום הנכון. משם היא נעצה בנו מבט חודר, מסלקת במצמוץ את הדם מעיניה הנכלמות ומסדירה את נוצותיה.

באנחה ובחצי חיוך הורידה גברת קאלן את זרועה הרועדת ממאמץ, והתיישבה שוב בכיסא ישר הגב. איזשהו ניסיון חסר תוחלת כזה לברוח, מין התקף חופש מטורף, מתרחש אצל בזים מבויתים לעתים מזומנות, הסבירה, בעיקר בשנתם הראשונה או השנייה; ואם לא נוהלו כראוי – לאורך כל חייהם. "הם אף פעם לא מתגברים על הפראות שלהם. זה כמו מלריה או הקדחת החוזרת האחרת ההיא, זאת שצריך להיזהר ממנה כל כך במזרח."

לוסי היתה ציפור פעילה וגלוית לב במידה בלתי מצויה, כך שתכופות אפשר היה לדעת מתי לצפות לרגעי הקושי שלה – לפי דנדון קל חוזר ונשנה של פעמוניה או משיכה מתמדת באחד מקישורי רגליה. העור היה עלול כמובן להיות רפוי או בלוי. "ואז הוא דווקא צובט אותה, וזה מרגיז אותה, והכול נראה נואש," סיכמה גברת קאלן. " זה לא בשליטתה, היא לא יכולה לסבול את זה. זה כמו התאבדות."

"הבו לי חופש או הבו לי מוות, חה חה," זעק קאלן, ודומה שציפה לתשואות מיוחדות מאתנו משום היותנו אמריקאים, או אולי משום ששם משפחתה של אלכס היה הנרי כשל אותו אמריקאי שהיה הראשון להביע דעה זו. אשתו נתנה בו אותו מבט שלה שהביע ההפך מתשואות; והוא הסכין איתו כהרגלו. עיני האגוז שלו בלטו כאבנים יקרות; קצה לשונו הבהיק את שפתיו.

בינתיים היא ליטפה לאט את נוצותיה התחתונות של לוסי ואת כפות רגליה העייפות. זה היה כאילו היא אחות מוסמכת ולוסי מטופלת שלה, אחרי התפרצות של מחלה או טירוף. או כאילו היא מאוהבת ולוסי היא אהובתה, והעונג פוחת והולך בהיסח הדעת... וכל מילה שיצאה מפיה הגבירה מעט את אי-הבהירות. "לפעמים אני יכולה למנוע את התקפי העצמאות שלה. כמו שאומנת לומדת להכיר ילד, רואה התחלה של אובדן שליטה ומסיחה את דעתו איכשהו... כשמלטפים אותה כך, לפעמים זה עוזר. בהתחלה הייתי משתמשת בנוצת יונה מיובשת כמו שאמורים לעשות, אבל זה מתאים ללוסי באותה מידה."

היא המשיכה בכך בעצלתיים: פשוט מחככת קלות את הנוצות המותשות בשתי אצבעות מגוממות עם ציפורניים ארוכות צבועות וטבעות כבדות. "או אם אני מבחינה בזה בזמן, אני מרימה אותה מעל לראש שלי לרגע. היא אוהבת לשבת גבוה ככל האפשר, כדי שתוכל להביט על הכול סביבה מלמעלה למטה. אני חושבת שמפחיד אותה לראות דברים גבוהים ממנה. גם אנחנו מרגישים כך לפעמים, נכון?" הוסיפה, וחייכה בחביבות.

המעברים האלה שלה – מבז לאדם, מאובייקטיבי לסובייקטיבי – הרעישו אותי שוב ושוב. אמנם כן, כל אישה שאוהבת אהבה גדולה מיטיבה לדעת, כמו כל אומנת, איך מחוות חנופה בזמן חוסכת בעיה בהמשך, איך אשליית העליונות מבטלת את אשליית הנחיתות. אבל לא עלה בדעתי שאהבתה לקאלן גדולה במובן זה: ערמומית, מאלפת, מרפאת.

בזים, הביאה לידיעתנו, אינם מתרבים בשבי. נערכו ניסיונות שונים לעודד אותם לכך, אך ללא הצלחה. כל העניין חייב להתחיל מנקודת אפס בידי כל בזייר בכל פעם שהוא מאמן שותף חדש. מעט-מעט היצור הפראי לחלוטין נכנע, באופן אישי, נוכח הקושי הנורא שברעב. אבל זו כניעה ותו לא, זה ביות ותו לא; הם אינם חשים בנוח לעולם. אתה יכול לשאת זכר ונקבה זה לצד זה בתיבה אחת שנה אחר שנה; דבר לא יקרה. הם יפסיקו להילחם אבל יישארו רווקים. דומה כי בוז הדדי בגלל הכניעה או בוז עצמי שוברים את ליבם. הם אינם מקננים ואינם מטילים. שום גוזל או אפרוח לא גודל מעולם בשבי. אין קבלה מלאה או הורשה של מצב הכניעה.

גברת קאלן הזכירה, כסוג של יוצא מהכלל, את הבזים המלווים: עופות זקנים טובי מזג שבעלי מקצוע מסוימים משתמשים בהם לאימון עופות פרא צעירים. אבל גם השפעתם היא ודאי מעין רציונליזציה של הכורח, הנחלת מידה מגונה, הרע במיעוטו. שהרי גם הם נולדים בין סלעים שוממים או על עצים לא נוחים; וגם הם נשארים עקרים.

"כמו מורים בבית ספר," קרקר קאלן. האמירה פנתה אל חוש ההומור שלי. אבל חיוכו של קאלן היה גיחוך זדוני מובהק, והביך בבירור את אשתו ואת אלכס; ולכן נמנעתי מלחייך.

כאן ציטטה גברת קאלן את אימרתו הידועה של בוּפוֹן: L’individu seul est esclave; l’espèce est libre. בופון היה הסופר השני האהוב ביותר על אביה, אחרי סקוט. המבטא הצרפתי שלה היה שגוי אבל נאה מאוד. רק הבז היחיד עבד; המין בן חורין...

אז פתחה אלכס ודיברה, בקול רם לגביה: "הו, יקירתי, ההפך מבני אדם. אנחנו עבדים כהמון, לא כן? רק אדם אחד יכול לקוות לשחרר את עצמו; אחד בכל פעם, ואז עוד אחד ועוד אחד."

"הו, ייתכן," הסכימה גברת קאלן. "כן, אולי." אבל חיוכה היה מתנשא. אני סבור שהתברכה בלבבה על שהיא מכירה סוג חופשי וחזק יותר של אנושות מאשר הטיפוס המפונק, המעודן, המתחבט של אמריקאים כמותנו; ואולי אכן הכירה: רפובליקאים אירים, הונגרים פרועים בעלי בזים, גרמנים בתבוסתם.

"אבל זה נכון, בכל זאת, לא?" התעקשה אלכס. "האדם האוהב באמת את החירות הוא היוצא מהכלל."

"הו, ודאי. את כל כך צודקת," מלמלה גברתנו הבזיירית בספקנות.

אלא שבעלה חלק עליה. "לא, אלכס! איזה רעיון מבחיל! אהבת החירות היא הדחף העמוק ביותר בקרבנו – תסלחי לי שאני אומר את זה."

שקלנו זאת רגע, שלושתנו, בצער כמדומה. אלכס רצתה חופש יותר מכול; וכיוון שאחרים על פי רוב, לא – עלולים להיגזר עליה חיי בדידות. מכל מקום, יידרש אדם טוב מקאלן להפיג את המיזנתרופיה הצעירה שלה. אני עצמי הצטערתי על אי יכולתי להכריע מה לחשוב: עד כמה החירות היא מניע אנושי אמיתי, ועד כמה היא בזבזנית ואווילית? ובפעם הראשונה באותו אחר צהריים הסתכלה גברת קאלן בבעלה בעצב, כלומר, מתוך חולשה. היא הסכימה איתו, הייתי בטוח. אלא שיש נסיבות שבהן אולי ברור שאדם אחד לפחות זקוק לחופש; וצר לך מאוד שככה זה: משום שאתה צריך להחזיק את אותו אדם בשבי.

"נו, שילך הכול לעזאזל," הוסיף קאלן להתיז, "הרי עצמאות היא הדבר האנושי היחידי אצל בזים. לא ככה, מדלן?"

היא פנתה לו עורף קלות ונתנה מבט חף מחביבות באלכס ובי. היה בו אותו העדר מוקפד של הבעה, העדר של כל רמז למורת רוח, שרואים לעתים על פניו של מרצה פיקח כשמתחילות להישמע שאלות לא לעניין או קריאות ביניים. היה בו גם עצב, שאם פירשתי אותו נכונה, חשתי לא אחת בעצמי. היא לא הסכימה שניקח את הבז שלה, את הנושא היקר לליבה, התחביב והסמל שלה – או מה שהיתה משמעותו בעבורה – ונהפוך בו לכאן ולכאן ונפרש אותו כאוות נפשנו. הוא שלה וכעת אנחנו מקלקלים אותו. סביב עיניה ופיה נראו אותם קמטים של לאות קריקטורלית המיוחדת לאלה המדברים יותר מדי.

הבז הנודד / גלנוויי וסקוט
אפרסמון, 2022
תרגום מאנגלית: משה רון
102 עמודים

גלוויי וסקוט היה סופר, משורר ומסאי אמריקאי (1987-1901)