בחזרה לקרב בג'נין – לוחמה בשטח עירוני

בתמונה אימון לוחמה בשטח בנוי בפורט בליס, ארצות הברית

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבל מושג ברור על שהתרחש בג'נין ללא הסתייעות בנקודת המבט הצבאית ובלקחים שהיא מלמדת אותנו על מה שמכונה "לוחמה בשטח עירוני". למערכה מסוג זה יש, כך מתברר, חוקים משלה, והיא נבדלת מצורות אחרות של לחימה בכמה מובנים חשובים.

• בחזרה לקרב בג'נין – הנרטיב הבינלאומי

• בחזרה לקרב בג'נין – גרוזני, קוסובו, מוגדישו

• בחזרה לקרב בג'נין – האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן"

• בחזרה לקרב בג'נין – הקרב ותוצאותיו

מערכה בשטח בנוי מעמידה אתגר קשה במיוחד בפני כוח תוקף המבקש לכבוש עיר או אזור מגורים צפוף. ג'ורג' מורדיקה הבן, חוקר בכיר במרכז להפקת לקחים של הצבא האמריקני בפורט לבנוורת, הסביר כי לחימה באזור עירוני מאלצת את כוחות הצבא להתמודד עם כמה וכמה בעיות לא פשוטות והם מעדיפים להימנע ממנה במידת האפשר. "בזמנים קדומים יותר, שמו להם הצבאות למטרה להטיל מצור על העיר ואז לכבוש אותה. מאז מלחמת העולם השנייה ושכלולה של יכולת התמרון הצבאית הפכו הערים לאזור מוגבל, שקל יותר לעקוף אותו או להחריבו ורק אז להשתלט עליו".

מורדיקה דייק בדבריו. כיבוש ערים הוא תמיד "עסק מלוכלך" והצבאות הסדירים שנאלצו למלא משימה זו, חוו עובדה זו על בשרם. הם גילו דבר שהפך כבר להנחת יסוד בתורת הלחימה המודרנית – ששדה קרב עירוני הוא ביצה טובענית שגם החזק והמודרני שבצבאות עלול לשקוע בה.

הקושי הראשון בהשתלטות על שטח עירוני נעוץ בתנאי האי-ודאות שבהם מתנהלת הלחימה. המודיעין שבידי הצבא התוקף הוא חלקי – במקרה הטוב. לאמצעי מעקב מתוחכמים כמו מזל"טים או לוויינים, תועלת מוגבלת מאוד בשדה קרב עירוני. הבניינים והחורבות משמשים כמקומות מסתור אידיאליים לחיילים וללוחמי הגרילה של הכוח המתגונן. צבא המתקדם באזור מגורים צריך אפוא לשמור על דריכות מתמדת – מאחורי כל חלון, חרך או גל הריסות עלול להתחבא צלף וכל בית מגורים עלול להפוך למלכודת מוות.

התוואי המורכב של שדה הקרב העירוני מציב בפני הכוח התוקף אתגר נוסף. לוחמה בשטח בנוי מתנהלת במקביל בשניים או שלושה מפלסים: בגובה פני הקרקע, מעלי פני הקרקע (בתוך הבניינים ומעליהם) ולעתים אף מתחת לפני השטח (במחילות תקשורת ובצינורות ביוב). התיאום בין הכוחות הפועלים במפלסים השונים הוא משימה מסובכת, וכל תקלה או אי-הבנה עלולות לגרום לפגיעה מ-"אש כוחותינו". גם הטווחים הקצרים שבהם מתבצעת הלחימה – בדרך כלל פחות מחמישים מטרים –מקשים על החיילים לזהות איום ולהגיב במהירות (Field Manual 3-06.11, Combined Arms Operations in Urban Terrain).

התוואי של שדה הקרב העירוני

על המכשלות האלה יש להוסיף את הצורך להקצות מספר גדול של חיילים כדי לסרוק בית אחר בית וחדר אחר חדר. בניין שנתפס אך לא אובטח עלול לשוב ולשמש כמקום מחסה ללוחמי האויב שיסתננו אליו בחזרה כדי לתקוף מן העורף את הכוח המתקדם. אבטחה כזו מחייבת להותיר מספר גדול של חיילים מאחורי הכוח ומצדדיו – בשיעור שיהא בו די כדי להדוף התקפה מקומית של היריב. נניח, למשל, שכוח תוקף מתקדם לאורך רחוב ראשי ובו בניינים של שתיים או שלוש קומות. כל בניין מאובטח על ידי כיתה של 12 חיילים (ארבעה חיילים שומרים על הכניסה לבית ושמונה חיילים תופסים עמדות בקומה השנייה בארבעת הכיוונים). חישוב פשוט מעלה שלאחר התקדמות של כמה מאות מטרים בלבד ייאלץ הכוח הכובש להשאיר מאחוריו מאות רבות של חיילים למשימות אבטחה בלבד. זאת ועוד, בניינים גבוהים עשויים לאפשר ללוחמי האויב לעבור מגג לגג. כיבושה של שכונת מגורים שבה כמאתיים בניינים בני ארבע עד שש קומות עלול להצריך אוגדה שלמה.

ואמנם, תולדות הלחימה המודרנית מלמדים אותנו שהשתלטות על ערים ומקומות יישוב צפופים דורשת שימוש בסדר כוחות עצום, וגייסות רבים נדחקים תכופות, בלית ברירה, לשטח קטן מאוד. בסטלינגרד, למשל, התנהלו קרבות ממושכים ועקובים מדם בתוך בניינים יחידים. דיביזיות שלמות החזיקו באזורים קטנים למדי משום שהצורך להגן על בניינים ורחובות שנכבשו "בלע" כוחות עצומים. למעלה מ-55 שנים לאחר מכן הרוסים נלחמו על כיבוש בירת צ'צ'ניה, גרוזני, בתנאים שהזכירו את הקרב המפורסם של מלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות נלחמו הצדדים במשך ימים על תפיסת עמדות בבניין יחיד בן תריסר קומות וחמש מאות דירות – מבלי שעלה בידם להשתלט עליו לחלוטין (ראו סדרת המאמרים שפורסמה בבמה זו אודות הקרב על גרוזני).

על פי התפישה הצבאית המקובלת, הצד התוקף במערכה זקוק ליתרון כמותי מינימלי של שלושה לאחד כדי לגבור על יריבו בשטח רגיל. בשטח עירוני, כך מוסכם, הצד התוקף ייאלץ להפעיל כוחות גדולים בהרבה כדי לפצות על היתרונות שתנאי השטח נותנים בידי המגינים. תורת הלחימה הרוסית, למשל, גורסת שכיבושה של עיר מצריך יתרון מספרי בשיעור של שישה לאחד לפחות לטובת הצבא התוקף.

שימוש בכוח אש גדול לצורך כיבוש שטח בנוי לא תמיד מהווה פתרון הולם לבעיות העולות מלוחמה עירונית. במקרים רבים, שימוש בכוח אש גדול דווקא מקשה מאוד על הצד התוקף. השמדת מבנים חוסמת רחובות בחורבות, עושה אותם בלתי עבירים לכלי רכב צבאיים, הופכת את ההתמצאות בשטח למסובכת עוד יותר ומספקת מחסה נוח למגינים. ההיסטוריון ג'ון אליס מדגיש לקח זה כשהוא דן בשדות הקרב העירוניים של מלחמת העולם השנייה: "שטח המחייה הטבעי... של הצלפים נמצא בשטחים בנויים, וגם כאשר הוחרבו כפר או עיר בפצצות ובפגזים, העניקו גלי החרבות... מסתור משובח יותר, מכיוון שכל עוד הבניין עומד על תילו הוא עלול להתמוטט על האנשים המצויים בו, אבל לאחר שנחרב גם הארטילריה מסוגלת להשאיר עליו רק רושם מועט. בעובדה זו נתקלו בעלות הברית שוב ושוב" (ג'ון אליס, לוחמים – החיילים שבחוד החזית).

הניסיון גם מלמד שהפגזה כבדה היא בעלת יעילות נמוכה למדי נגד לוחמים המתבצרים בבתים. בנייני בטון ואבן מגלים עמידות גבוהה למדי בפני פגיעות ארטילריה ונדרש דיוק רב כדי להחריבם. פגזי תותחים וטנקים עפים אל המטרה במסלול שטוח יחסית ומחמיצים תכופות את עמדות האויב בקומות הנמוכות של המבנים ובבונקרים. ולבסוף, בטווח הקצר של הלחימה בשטח בנוי הפגזים והפצצות מאבדים הרבה מיעילותם משום שקשה לפגוע באמצעותם באויב בלי לסכן בתוך כך גם את הכוחות הידידותיים הנמצאים בשטח. המרשל וסילי צ'ויקוב, מפקד סטלינגרד, עמד על הדילמה: "קבוצות הסער שלנו, בהתקרבן לאויב לטווח של הטלת רימון העמידו את הטייסים הגרמניים בפני הבעיה, כיצד להפציץ את הרוסים בלא לפגוע בחיילים שלהם? ובכל פעם, משניסו להפציץ את קבוצות הסער שלנו, פגעו באנשיהם" (ראו וסילי צ'ויקוב, המלחמה על סטלינגרד). כחמישים שנה מאוחר יותר השתמשו הצ'צ'נים ביעילות בטקטיקה דומה שכונתה בפי משקיפים "חיבוק", כדי להילחם ברוסים בטווח מגע שבו אפשר להשתמש רק בנשק קל ורימונים (ראו יגיל הנקין, "הקרב על גרוזני – ההתקפה הרוסית השנייה").

חיילים סובייטים בקרב בסטלינגרד

שיקולים טקטיים אלו מפריכים את הגישה הרווחת שלפיה "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח". התנאים המיוחדים של הלחימה העירונית מבטלים לעיתים תכופות את רוב היתרונות שבידי הכוח התוקף. אבל במציאות המודרנית קיים גם נימוק נוסף כבד משקל נגד השימוש בעוצמה צבאית דורסנית לצורך כיבושה של עיר – הצורך להימנע מפגיעה באזרחים.

מרבית הצבאות אינם מעוניינים, בלשון המעטה, למצוא אוכלוסייה אזרחית בדרכם. צבא סדיר מעדיף, ככלל, להילחם בחילות חמושים, בתנאים ברורים ובמצבים שבהם יש באפשרותו לפתוח באש על כל מה שמצוי בטווח הראייה של חייליו. אם מטרת הלחימה אינה פגיעה באזרחים – דבר שלא יעלה על הדעת ברוב המדינות ה-"נאורות" – הופכת נוכחותם של אלה באזור הקרבות למטרד אמיתי לצבא. מחד גיסא, מוטלת על הצבא החובה המוסרית להימנע, במידת האפשר, מגרימת אבדות ונזק מיותר לאוכלוסייה האזרחית. מאידך גיסא, על הצבא להביא בחשבון את האפשרות שאזרחים יהפכו, מרצון או שלא מרצון, לכלי שרת בידי האויב. אפשרות זו נעשית מוחשית במיוחד במערכה נגד כוח שאינו סדיר משום שבמערכה כזאת קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים. הלוחמים הלא סדירים עשויים לעטות חזות תמימה ולהמתין לשעת כושר כדי לתקוף, לבצע פעולות חבלה ולאסוף מודיעין. לחלופין, הלוחמים הלא סדירים עלולים להשתמש באזרחים כמגן אנושי כדי לבלבל את החיילים שנגדם הם נלחמים ולהקדים ולפגוע בהם.

אזרח צ'צ'ני מתפלל במהלך ההתקפה הרוסית על גרוזני, ינואר 1995

כללי הלחימה המודרניים מבקשים להסדיר מצב עניינים קשה וסבוך זה. כך, כללי הלחימה תובעים מן הצבאות הלוחמים לדאוג לשלומם של האזרחים ולפנותם, אם אפשר, למקום בטוח יותר; לבלום פעולות של פשיעה וביזה; לעצור הפרות סדר ולאפשר העברה של סיוע הומניטרי לנזקקים. חוקי המלחמה הכלולים באמנות בינלאומיות שונות מבקשים להבחין בין הפעולות ה-"מותרות" וה-"אסורות" שצבא עשוי לנקוט בלחימה בשטח בנוי. הפגזת מטרות צבאיות והפצצתן, למשל, היא לגיטימית לחלוטין. גם בתי מגורים ואפילו בתי חולים נחשבים ליעדים מוּתרים לתקיפה אם הם משמשים כעמדה ללוחמים. ברם, אסור לפגוע שלא לצורך במבנים שבהם שוהים לא-לוחמים, ואין להפעיל כוח שאינו חיוני לביצוע המשימה. אמנת האג משנת 1907 קובעת במפורש ש-"אסור להתקיף או להפגיז... ערים, כפרים, מקומות מגורים או בניינים שאינם מוגנים" וכי "בשעת הטלת מצור או הפגזה יינקטו כל הצעדים" לשמור על בניינים המשמשים לפולחן, לאמנות, בתי חולים וכיוצא בזה, "בתנאי שאותם מקומות אינם משמשים אותה שעה למטרות צבאיות". חוקי הלחימה של צה"ל מאמצים, כמובן, עיקרון זה: "האחריות המשפטית על מותם של האזרחים במקרה של פגיעה במטרה אזרחית אשר נעשה בה שימוש כמטרה צבאית תהיה על הצד אשר עשה את השימוש הבלתי הולם במטרה האזרחית – ולא על הצד שהגיב על המתקפה... גם כאשר אין אפשרות לבודד את האזרחים מתוך ההתקפה, ואין ברירה אלא לתקוף, אין הדבר מהווה אור ירוק לגרום לפגיעה באזרחים ללא הגבלה. המפקד נדרש להימנע מהתקפה אשר צפויה לגרום פגיעה באוכלוסיה האזרחית אשר אינה פרופורציונלית לרווח הצבאי הצפוי" (ראו ארז חסון ומייקל בן-דוד, דיני הלוחמה בשדה הקרב).

הגבלות אלו נראות, ממבט ראשון, כדרישות סבירות והגיוניות. אבל בתנאי התוהו ובוהו של שדה הקרב העירוני הן נותרות, לעתים קרובות, על הנייר בלבד. ואכן, הפיכתה של עיר מאוכלסת לאזור לחימה היא סיוט קשה מנשוא לתושבים. בסערת הקרב נפגעים תמיד אזרחים רבים, ורכושם נהרס או נשחת לחלוטין. השתכללותם של אמצעי הלחימה המודרניים הגדילה גם את "הנזק האגבי" – מושג המציין, לא פעם ולא פעמיים, מוות וחורבן בהיקף מזעזע – שהאוכלוסייה האזרחית סופגת. פצצות כבדות, מטחי ארטילריה, פגזי טנקים, מוקשים, מלכוד בתים וחפצים ושאר מרעין בישין – כל אלו עושים שמות בתושבים שנלכדו בין הפטיש לסדן. כך, למשל, הפצצת בעלות הברית בסן-לו שבצרפת ביוני 1944 גבתה ביום הפלישה כשמונה מאות הרוגים מתושבי המקום – לא אזרחי אויב אלא אזרחים צרפתים תחת שלטון גרמני. הקרב על העיירה החל רק כחודש לאחר מכן ואף הוא גרם להרוגים רבים בקרב האוכלוסייה האזרחית. בסופו של הקרב נהרסה העיירה כמעט לחלוטין.

העיירה סן-לו אחרי שיחרורה בידי בעלות הברית

בשל הגורמים המצוינים דלעיל, מדינאים ומפקדים מעדיפים להימנע במידת האפשר מהסתבכות בלחימה בשטח בנוי. כיבושה של עיר כרוך תמיד בהתמודדות עם מגוון בעיות טקטיות, אנושיות ומוסריות. הכיבוש תובע השקעה כבירה של מאמצים ושל משאבים מצד הכוח התוקף – גם אם זה נהנה מעליונות מספרית ומעליונות טכנולוגית על הכוח המגן – והוא גובה מחיר דמים כבד מכל הגורמים המעורבים ובעיקר מן האוכלוסייה האזרחית שנקלעה שלא בטובתה לשדה קרב. החשש מפני מכשול זה השפיע פעמים רבות על מהלכים אסטרטגיים ומדיניים (המצור הישראלי על ביירות ב-1982 הוא דוגמא בולטת). למרבה הצער, לא תמיד היה די בעקיפת הבעיה או בדחיית ההתמודדות עמה. מדי פעם, צבאות סדירים נאלצו לפלוש לערים וללחום ברחובותיהן – והתוצאה, לעתים מזומנות, הייתה אסון אנושי בממדים מעוררי פלצות.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על המאמר "קוסובו, סומליה, ג'נין: ניתוח השוואתי" שפורסם בגיליון 14 של כתב העת תכלת. מערכת "דיומא" רוצה להודות לד"ר יגיל הנקין ולמערכת כתב העת השילוח המחזיקה בארכיון כתב העת תכלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של המאמר