פסיקתא – חבר הכנסת מיכאל איתן על הצעת החוק של גדעון סער לרוב מיוחד למינוי שופט בית המשפט העליון

גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, הצעת החוק שבאה היום בפניכם היא ניסיון לתקן בתיקון קוסמטי בעיה שמדינת ישראל ניצבת בפניה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם ששופטי בית-המשפט העליון, שהם גם אלה שמעבירים ביקורת על המוסד המחוקק ופוסלים חוקים, הם גם אלה שממנים את השופטים דה פקטו.

נכון, תאמרו שרק שלושה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים הם שופטי בית-המשפט העליון, אז איך אתה, מיכאל איתן, אומר שהם ממנים דה פקטו את השופטים? הייתי חבר בוועדה וראיתי מה מתרחש שם.

הנקודה הראשונה: לפני שבכלל הוועדה מתכנסת, אפילו לפני שיודעים מי המועמדים, יושבים שופטי בית-המשפט העליון בבית-המשפט העליון ומורים לנציגיהם בעד מי להצביע, מי השופטים המועמדים שהם בוחרים. לא נותנים שיקול דעת לנציגים, כי עוד לא יודעים בכלל מי המועמדים. כלומר, תהליך בחירת שופטים בישראל, בניגוד למינוי כל ועדת מכרזים אחרת שבוחרת בעלי תפקידים בשירות הציבורי, שאם היו באים לבג"ץ ואומרים שבאיזה ועדה עוד לפני שידעו מי המועמדים, חברים בוועדה התייעצו עם שולחיהם וקבעו עמדה נחרצת לגבי מועמדים מסוימים, ואחר כך באו לישיבות והצביעו לפי החלטה של הפורום החיצוני – הבג"ץ היה פוסל אותם. הוא היה פוסל את ההחלטה, כי הוא היה אומר: איך זה יכול להיות שיש תהליך שבו צריכים לבחור בין מועמדים וחלק מהקובעים מי יהיו הנבחרים כבר באו עם החלטה מוכנה מראש בלי לתת שום סיכוי למועמדים חדשים...

אבל כל השלושה הופכים להיות גוף אחד. כל אחד יודע שבחברות גדולות, בדמוקרטיה, כשיש לך לפעמים, במצבים מסוימים, שליש, זה כמו רוב. אתה יודע שחברות בארצות-הברית של מאות מיליונים נשלטות לפעמים על-ידי גרעין שליטה של 3%–4%. 3%–4% מבעלי המניות שולטים בחברות של מיליונים, כי יש להם הכוח.

מה קורה בוועדה למינוי שופטים שלנו? באים שלושה עם דעה אחת, ומי עומד מהצד השני? מביאים מהכנסת שניים, אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. אז ברור שברוב המכריע של המקרים מה שהאופוזיציה אומרת, השני אומר הפוך. ואז יש מצב שבעצם שניהם מתבטלים. אז מתוך התשעה נשארו רק שבעה. שלושת השופטים באים והם צריכים להיות רוב רק מתוך שבעה.

עכשיו ניגש לאחרים. באה לשכת עורכי-הדין – דרך אגב, אני בכלל לא מבין, בלשכת עורכי-הדין נבחרים אנשים על בסיס דעות פוליטיות. הם באים וכולם יודעים שאלה בחירות פוליטיות. מה פתאום הם ממנים שופטים? למה פתאום הם ממנים שופטים? למה? כי לאורך כל ההיסטוריה, כמעט בכל השנים, לפחות אחד מנציגי הלשכה תמיד תמך אוטומטית בעמדת שלושת השופטים. ואז אנחנו כבר מגיעים לארבעה מתוך שבעה.

יתר על כן, ברגע ששלושה מתוך תשעה באים נחושים וכל השאר מפוצלים, יש לשכת עורכי-הדין שרוצה לדחוף מועמדים שלה, יש שני חברי כנסת שאחד רוצה הפוך מהשני, יש שר משפטים שעד היום תמיד הלך עם המנגנון של בית-המשפט העליון, והגדיל לעשות אחד משרי המשפטים האחרונים שאמר: אני חותמת גומי, מה שמבקש ברק, נשיא בית-המשפט העליון – את זה אני עושה. כאילו שאין הפרדת רשויות. ואז, באופן מסורתי, ולא קרה – עוד לא היה תקדים לכך שייבחר שופט לבית-משפט העליון ללא הסכמת שופטי בית-המשפט העליון.

הדבר הזה, ידידי חברי הכנסת, הוא פגיעה יסודית. צוחקים לנו, לועגים לנו, באים ומספרים לנו כאן שהשיטה הזאת כאילו מקובלת כשיטה הכי טובה בעולם...

אני שואל אתכם: אם זאת השיטה הכי טובה בעולם, איך זה קורה שעשרות שנים אף מדינה בעולם לא אימצה את השיטה הזאת? למה יש לנו שיטה הכי טובה בעולם שאף אחד אחר בעולם לא מקבל אותה? אין לה דוגמה. להיפך; אני שומע ביקורת ממשפטנים מזהירים בארצות-הברית שלועגים לנו, הם לא מאמינים שהשופטים ממנים שופטים – שהשופטים מתעסקים בזה.

ותראו גם כמה דם רע יש אחר כך סביב תהליך הבחירה, כמה שערוריות התגלו ויצאו החוצה כאשר שופטים בבית-המשפט העליון עוסקים בבחירת שופטים. זה לבדו הוריד את המוניטין וההערכה של הציבור כלפי בית-המשפט. העיסוק שלהם במיקח וממכר שטבעי שאנחנו בפוליטיקה עושים אותו – אי-אפשר לעסוק בזה ולהישאר נקי, אי-אפשר לעסוק במינויים, בהעדפות, לאו דווקא בקשרים, בשכנועים אישיים, ולהישאר נקיים.

והם בוחרים לפי שיקולים אישיים, אינטרסנטיים. הם גם לא מחביאים את זה. באה מועמדת אחת ורוצה להציג את המועמדות שלה – פרופסורית למשפטים, בעלת מוניטין רב, שמקובל, באמת, על חוגים רחבים מאוד במדינה – באה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל עם פנים מאירות עיניים לערכים של דת, של ציונות. אומרים: היא לא תיבחר. למה היא לא תיבחר?

כי יש לה אג'נדה.

עכשיו אני שואל את השאלה הזאת: ברגע שהשופטים קובעים שלמועמד עם אג'נדה מסוימת הם לא ייתנו להיכנס לבית-המשפט העליון, איפה הפלורליזם במדינה הזאת? איפה הדמוקרטיה? איפה השיקוף של מכלול הדעות?

למה חצי מהבית הזה מרגיש שהוא מנוכר מבית-המשפט העליון? למה הם לא מבינים שבשיטות כאלה הם פוסלים פלורליזם – ולא רק על בסיס של ימין ושמאל; גם על בסיס האג'נדה, ההשקפה שבית-המשפט לא צריך להתערב בכל דבר, שבית-המשפט לא צריך להחליף את מקום שיקול הדעת של הרשות המבצעת, שבית-המשפט לא צריך להחליט בנושאים שקשורים גם לביצוע.

ואם כבר אנחנו נותנים לו את הביקורת השיפוטית – ונותנים לו את הביקורת השיפוטית – היא צריכה להיעשות במשורה ורק במקרים בולטים שבהם יש הסכמה רחבה, ולא להיכנס לנושאים שהם בלב הוויכוח הפוליטי במדינת ישראל ולהצטייר בסופו של דבר כסניף של מרצ. זה לא מוסיף, לא לבית-המשפט ולא למרצ.

ואני מציע לכולם לקרוא את מה שכתב פרופסור מאוטנר. הוא לא ימני, רחמנא ליצלן. הוא בא ממקום של רצון בטובת המערכת המשפטית – ולא רק הוא. אמרתי קודם – וקראנו את לנדוי ושמענו את הפרופסור פרידמן, שהוא משפטן שבא לתקן ליקויים – וקול הזעקה והצעקה "צריך לתקן את מערכת המשפט בישראל" נשמע בכל מקום, מני דן ועד באר-שבע.

ובסופו של דבר מה קורה? במקום אחד לא שומעים אותו: כאן, לא רחוק מאתנו. השופטים לא מוכנים לשמוע. מה השיטה שלהם? הם אומרים: מי שמעביר ביקורת על בית-המשפט מחליש אותו.

אבל, רבותי, אתם רואים כל הזמן שהפופולריות שלכם והמעמד שלכם, לצערנו, יורדים ומידרדרים – תבדקו את עצמכם. כולם אשמים? פרידמן אשם, מיכאל איתן אשם, החרדים אשמים, אלה אשמים, אלה אשמים, אלה אשמים – כולם אשמים, רק גורם אחד לא אשם: השופטים כפי שהם מנהלים את העניינים.

אני רוצה שיהיה ברור; גם לא אכפת לי – לא אכפת לי – שינהלו את הוויכוח, אבל אכפת לי מאוד שבאים שופטים שיודעים את העובדות ומעוותים אותן ומגינים על עמדות בדרך של הבאת עובדות לא נכונות.

ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם יש בתי-משפט לחוקה. יש יותר בתי-משפט לחוקה במדינות דמוקרטיות מאשר בשיטה שלנו, ושל ארצות-הברית ושל בריטניה, שבה בית-המשפט העליון הוא גם בית-המשפט לחוקה. ברוב המדינות שיש בהן בית-משפט לחוקה, מי שממנה את השופטים – שיהיה ברור: מי שממנה את השופטים, זה בהשפעה חזקה מאוד של הפרלמנט ושל נבחרי הציבור.

לא יעזור, אלה העובדות. למה קשה כל כך לקבל את העובדות האלה? מעלימים את זה מהציבור, מתארים מציאות שלא קיימת בעולם, והעובדות ברורות. בכל המדינות האלה ההשפעה של הפוליטיקאים, של נבחרי הציבור, של דעת הקהל, גורמת לזה לבוא לידי ביטוי בתהליך בחירת השופטים.

ואני רוצה לומר לגבי ארצות-הברית; אלה שמביאים בכל הזדמנות את ארצות-הברית – ששם בית-המשפט העליון, כן, יש לו סמכות להיות גם בית-המשפט לחוקה והוא גם קובע בענייני חוקה – אז מי ממנה את השופטים בארצות-הברית? מי ממנה את השופטים בארצות-הברית?

אני אסכם ואומר כך: התלבטתי אם צריך להצביע בעד הצעת החוק הזאת, כי המשמעות של הצעת החוק הזאת היא ששלושה שופטי בית-המשפט העליון מטילים וטו על כל מינוי – מהיום אנחנו נותנים לזה גושפנקה בחוק: הם מקבלים וטו על כל מינוי. לא יעבור שום שופט בלי הסכמתם, ואת זה אנחנו עושים באורח מודע.

אלא מה אומרים לי חברי? זה ממילא קיים כבר גם היום. לעומת זאת, יכול להיות שבמקרה מסוים, כאשר גוף מסוים יהיה בשלטון ויהיו לו שם אולי שניים או שלושה נציגים – אז ב-10% מתקופות הכהונה של הוועדה לבחירת שופטים כפי שהיא כיום, החוק הזה יסייע.

אתם יודעים מה? אני מוכן לקבל את זה, ואני אצביע בעד, אבל להשלות את עצמנו שזה פתרון – זאת אשליה; זה לא נכון, זה לא יפתור את הבעיה. צריך רוויזיה – גם בדרכי בחירת שופטים וגם במערכת היחסים שבין בית-המשפט העליון ובין הכנסת. ביקורת משפטית על הכנסת – כן; נטילת סמכויות הכנסת – לא; ביקורת שיפוטית על הממשלה – כן וכן; כניסה לשיקול דעת במקום רשות מבצעת לגיטימית – לא.

עיקר דבריו של חבר הכנסת מיכאל איתן בדיון במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית להצעת חוק בתי המשפט (רוב מיוחד למינוי שופט בית המשפט העליון) של חבר הכנסת גדעון סער, 28 ביולי 2008