פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "שמשון 2.0" מאת דן בורנשטיין

פרק 3

לפנות בוקר התעוררתי בבהלה מרעם של פיצוץ שזיעזע את כל הבניין. איציק ואני זינקנו מהמיטה באותו רגע, אבל אני נפלתי חזרה אחורה, כי המקום שבו שכבתי כל הלילה היה עמוק מאוד – השקע הקבוע שהגוף של ריקי השאיר במזרן.

"פצצת מרגמה?" איציק שאל והסתכל לכל הכיוונים.

"נשמע לי כמו מטען צד. מה הולך בשכונה שלך?"

"כן, אתה צודק. בטח סתם פיגוע".

"סתם פיגוע?!"

"זה קורה די הרבה בזמן האחרון. בוא נראה".

הוא הלך להדליק את הטלוויזיה. היא בקושי התניעה, ויצא ממנה עשן עם ריח של פלסטיק שרוף.

"אולי הגיע הזמן שתקנה חדשה?" אמרתי לו.

"יש לך מושג איזה מס קנייה יש על טלוויזיות?"

"לא, איזה?"

"300%. אתה בעצם קונה ארבע טלוויזיות ומקבל רק אחת".

"עזוב אחוזים, כמה זה יוצא בכסף?"

"לא חשוב כמה זה יוצא. נראה לך שאני אתן להם את הכסף שלי אם אפשר לסבול בחינם?"

"אבל תסתכל על הטרנטה הזאת, איציק, בקושי רואים את הצבעים".

"התרגלתי. ולפחות שומעים טוב".

על המסך הופיעו גבר משופם ואישה קצת פחות משופמת בעיצומו של ויכוח סוער בספרדית. זה היה שידור חוזר של טלנובלה מקסיקנית ידועה מלפני המלחמה, מהימים שתככים ורומנטיקה זולה עוד עניינו מישהו מספיק כדי שלא יעביר ערוץ.

"תעביר ערוץ", אמרתי, אבל איציק רק הסתכל עליי בתדהמה.

"להעביר ערוץ? אתה חושב שאני מיליונר? אנשים נורמליים רואים רק ערוץ 1".

"מה עם ערוץ הפרסומות? גם אותו אין לך?"

"רק ערוץ 1".

"חבל, אתה לא מבין איזה בחורות יש להם שם… אפשר להסתכל על הפרסומות האלה כל היום".

השידור נקטע בשקופית עם הכיתוב "מבזק מיוחד" על רקע חום – כנראה אדום במקור, אבל הטלוויזיה של איציק הוציאה ממנו את כל המיץ. אחריה הופיעה על המסך מגישה שהחזיקה בידיים המון דפים מבולגנים, וכל רגע מישהו נכנס לפריים והניח לה עוד דפים על השולחן, ואז היא הסתכלה הצדה והתחילה לצעוק: "נו, די כבר עם זה! שיגעתם אותי, אין לי מושג מה אני אמורה להגיד!"

האנשים עם הדפים הפסיקו להגיע. המגישה נרגעה, עיינה בניירת שלה, והתחילה לדבר: "בשעה 8:31 אירעה הפרת סדר סימולטנית ברחבי המדינה. דרגה 3 בסולם עדין נרשמה בראשון לציון, באר שבע, מצפה גנים, וקריית אתא. בדרגה 2 נפגעו רמלה, מכתש מודיעין ונתניה. הציבור מתבקש לשמור על עירנות ולדווח מיד למוקד 000 על כל מקרה של גזענות, הסתה, או העלבת הדמוקרטיה. בעוד מספר דקות תתקיים מסיבת עיתונאים במשרד ראש הממשלה".

"מה זה העדין הזה?" שאלתי את איציק.

"ככה אתה מקבל מושג כללי כמה נהרגו ונפצעו בהתקפה. זוכר את שמוליק עדין מהמועצה לשעת חירום?"

"לא".

"אולי כבר לא היית כאן. זו היתה המצאה שלו. לא חשוב".

השידור עבר למשרד ראש הממשלה, אבל מסיבת העיתונאים עדיין לא התחילה. על המסך ראו רק דוכן עם סמל המדינה – מנורה עם עשרה קנים זהים ובלי בסיס.

"מי בכלל ראש הממשלה השבוע?" שאלתי.

"לא יודע. לא ראיתי חדשות כמה ימים".

"מה אתה חושב שהוא יגיד?"

"מה הוא כבר יכול להגיד. אלה תמיד אותם דברים".

"אולי תתקשר לאנשים שאתה מכיר לשאול אם הם בסדר?" הצעתי. "זה היה גם בראשון הרי".

"מיותר, זה לא עניין מספיק רציני כדי להצדיק את ההשקעה".

"אל תגיד לי שגם זה יקר לך".

"ועוד איך יקר, אבל זה עוד החלק הטוב. הבעיה היא שהם יכולים להאזין לשיחות. ואם אתה אומר משהו לא במקום אחרי פיגוע… זה בדיוק הזמן שצריך להתאפק ולא לדבר עם אף אחד. אנשים מאבדים שליטה על הפה ואומרים דברים שאחר כך הם מצטערים עליהם".
"כמו מה למשל?"

הקול של המגישה נשמע ברקע והודיע שמסיבת העיתונאים עומדת להתחיל. מישהו בחליפה שחורה מקומטת, עם כתפיים מכוסות בשלג דוחה של קשקשים, עלה לבמה ונעמד מאחורי הדוכן. למטה הופיעה כתובית: "ראש ממשלת ישראל, יוסי תלם". הבחור נראה לגמרי לא בפוקוס, אבל יכולתי להבין אותו: זה היה רק יום שלישי בבוקר, ועברו פחות מ־24 שעות מאז שהוא נכנס לתפקיד.

"תושבות ותושבי מדינת ישראל", תלם התחיל לקרוא מהדף, "הבוקר אירעה הפרת סדר נרחבת במספר ערים במדינה. כוחות הביטחון נכנסו לפעולה מיידית כדי להשתלט על האירוע, ולצערי היו נפגעים מקרב המוארים. אני שולח מכאן איחולי החלמה לפצועים ומתחייב שנגיב באופן מידתי מול האחראים לאי־נוחות הזאת".

"אי־נוחות?" הסתכלתי על איציק.

"אסור לו להגיד יותר מזה".

תלם המשיך. "בשעה זו מטוסי חיל האוויר כבר עושים את דרכם לעבר מטרות בפלשת, וידנו הארוכה תשיג את מארגני האירוע ותדרוש מהם להתנצל על… על…" פתאום הוא דפק עם היד על הדוכן ופלט בקול חנוק: "אנחנו נגבה מחיר כואב מהאויב הפלישתי!"

באותו רגע המסך החשיך. קמתי והתחלתי לתת מכות לטלוויזיה, אבל איציק אמר: "די, זה לא הטלוויזיה, זה האידיוט הזה, תלם".

"מה קרה?"

"הוא אמר ׳האויב׳".

"נו, ו?"

"אסור. זה הסתה".

"הסתה נגד מי?"

"נגד המחבלים".

"מה רע בלהסית נגד מחבלים?"

"אל תשאל אותי, תשאל את העם".

"אז מה הוא היה צריך להגיד?"

"כלום. רק לקרוא מהדף במקום לאלתר ככה כמו חובבן".

"ומה יקרה לו עכשיו?"

"כלום. יפציצו קצת בעזה ומחר יעצרו אותו. כמו תמיד".

"יעצרו אותו על מה?"

"שחיתות. נו, הסברתי לך איך זה עובד".

"נראה לך שגם ייתנו לו עונש על מה שהוא אמר עכשיו?"

"כנראה שכן. היה מטומטם מצדו לאבד שליטה ככה בשידור חי".

"אני לא מאמין שגם אני הולך להתנדב לג׳וב הזה. אני במקומו הייתי קורע את הדף ומתחיל לשבור דברים".

"מנו, זה כבר לא הג׳יהאדיסטים פה. כדאי מאוד שתירגע ותעשה את השבוע שלך בלי חוכמות, אחרת אתה תסתבך בכזה חרא שאתה בכלל לא יכול לדמיין".

פתאום התמונה חזרה למסך. עכשיו הופיע שם בחור עם קסדה לבנה על הראש ומיקרופון ביד שעמד על רקע שטח חולי מכוסה בעשבים.

"בעוד מספר שניות ינחתו כאן שני טון חומר נפץ", הוא אמר. "כלי טיס בלתי־מאויש של חיל האוויר שיגר בזה הרגע טילים לעבר היעד האיכותי שאתם רואים מאחוריי".

ואז השידור שוב נקטע.

"גם הוא אמר משהו לא במקום?" שאלתי.

"לא, הוא סתם נהרג".

"מה? אתה רציני?"

"טוב, אולי רק נפצע אנוש. לא יודע".

"כמה כתבים יש לערוץ הזה שהוא יכול ככה לבזבז אותם?"

"הוא לא כתב, הוא אסיר. הרבה אנשים מתנדבים למשימות כאלה כדי להשתחרר ממאסר עולם".

"איזה מין שחרור זה אם אתה הופך לרסק עגבניות?"

"נכון שזה לא אידיאלי, אבל גם זה סוג של חופש".

המגישה הופיעה שוב ואמרה שעכשיו תשודר תגובתו של מזכ"ל החזית האנרגטית, ארגון הטרור הלאומי של הפלישתומטים, שהיה במקור הזרוע הצבאית של חברת החשמל בעזה. היא כמובן לא השתמשה במילים האלה, אלא קראה לו "כבוד הנשיא סַרְעוֹג". ההצגה הטיפשית הזאת הצליחה להשכיח ממני לכמה רגעים את העובדה שהפלישתומטים הם בסך הכל מריונטות ג׳ינג׳יות חצי־אוטונומיות שמקבלות פקודות מהטבו"ר – המרכז לטכנולוגיה ביו־רובוטית, שממוקם באמצע ניורושלים מול הפירמידה העממית הגדולה.

מזכ"ל החזית האנרגטית היה הרובוט הכי מתקדם בכל אוכלוסיית הפלישתומטים. שכיר חרב ישראלי אחד ששירת איתי בצבא האמריקאי טען פעם שישראל השקיעה בסרעוג מאה מיליון יודולר, אבל הסכום הזה נשמע לי מוגזם לגמרי, ותיארתי לעצמי שהמכשור עצמו עלה רק כמה אחוזים מזה והשאר היה הוצאות מצטברות על הפעלה ותחזוקה. ובכל זאת, עכשיו כשראיתי אותו בטלוויזיה הוא נראה לי לגמרי אנושי – אפילו יותר מאיציק, למען האמת. הוא לבש גלימה צבעונית שתאמה בצורה מושלמת את השיער האדום והעור הלבן המנומש שלו. היו לו הבעות פנים מדויקות וקול בס עמוק שגרם לכל דבר שהוא אמר להישמע משכנע. הוא דיבר עברית בהגייה מוקפדת, ואיציק ציין שהוא גם שולט באנגלית ועשר שפות זרות אחרות, נוסף כמובן על ג׳יבריש פלישתי תקני.

"ההתקפה הנפשעת עלינו היום היא רק עוד תחנה כואבת בדרך ארוכה של ייסורים שעוברים על עמנו שוחר השלום", סרעוג התחיל. "דו־קיום מחייב פעולה הדדית. האויב האכזר בחר בדרך האלימות, ואנחנו נענה לו באותה דרך. נשקה את פרחי ההתנגדות בדם הכובשים עד שארצנו השדודה תהפוך לגן פורח".

"למה לו מותר לדבר ככה ולא מפסיקים אותו?" שאלתי את איציק.

"מי יפסיק? אלה שכתבו לו את התסריט?"

"יש לי דבר אחד להגיד לכם, הפושעים הארורים שצופים בנו עכשיו", סרעוג המשיך. "הארץ הזאת שייכת לנו מאז ומתמיד, ואתם תיכנעו ותמסרו לנו אותה בטוב או ברע. נמרר לכם את החיים, לעולם לא נוותר ולעולם לא נניח את נשקנו. רק שמשון 2.0, שלא נדע, יכול לזרוק אותנו מכאן אם כך ירצה הגורל. בכל פעם שאתם טובחים בנשים וילדים חפים מפשע, אתם מעצימים את הנחישות שלנו ומקרבים את רגע החורבן שלכם".

"מה זה?" שאלתי את איציק. "מה הוא אמר עכשיו?"

"מביך, נכון? לא מבין למה הוא תמיד חוזר על המשפט הזה, הרי כולם יודעים שלפלישתומטים אין ילדים".

"לא זה. הקטע עם השתיים נקודה אפס".

"אה, שמשון 2.0? זו סתם אמונה תפלה שלהם. הם מאמינים שביום הדין יבוא גיבור גדול שיילחם בהם, והוא היחיד שיכול לנצח אותם. שמעת פעם על רובוטים עם אמונות תפלות? בטח הוסיפו להם את זה לתוכנה כדי שייראו יותר אנושיים".

"למה קוראים לו ככה? היה גם שמשון 1.0?"

"אולי זו היתה גרסה יותר ישנה של התסריט ועדכנו אותה".

"אז הם כן מפחדים ממשהו, המניאקים… מוצא חן בעיניי השמשון 2.0 הזה", אמרתי וזינקתי מהכורסה. "מה אתה אומר שנלך לחפש אותו?"

"אבל אני מסביר לך שזה סתם קשקוש שהם אומרים. הבנאדם לא קיים".

"מאיפה לך? בוא ננסה לפחות. אתה מכיר במקרה אנשים שקוראים להם שמשון?"

"רד מזה. זוכר מה אמרו לך בלשכה? הם רק מחכים שתיפול. אל תיתן להם את התענוג. תשלוט בעצמך לפחות עד שמוחקים לך את החובות".

באולפן התחיל דיון בהנחיית המגישה מהחדשות. סביב השולחן ישבו הפרשן הצבאי, מייג׳ור במילואים אורון חציר; סגן שר הביטחון, לוטננט קולונל במילואים אפרים כרמלי; ודובר צה"ל, מייג׳ור ג׳נרל רמי גלעד. הדרגות האלה באנגלית נשמעו לי פשוט מגוחכות, אבל הבנתי מאיציק שזו האופנה עכשיו בצבא ואף אחד כבר לא משתמש במילים העבריות של פעם.

"לשני הצדדים אין עניין בהסלמה כרגע", אמר חציר ונדנד את הראש שלו בסמכותיות. "הפרת הסדר היתה פעולה של פלג קיצוני שניסה להביך את הנהגת פלשת המתונה. גורמים בסביבתו של הנשיא מביעים התנגדות נחרצת לכל איום על הדו־קיום והעבירו מסרים ברוח זו לממשלת ישראל. בשעות אלה מתנהלים מגעים מתקדמים לירידה מהעץ תמורת חבילת הטבות מקיפה לרצועה".

"סליחה רגע", כרמלי דפק על השולחן, "אנחנו עדיין לא יודעים כמה נפגעים היו לנו הבוקר, ואתה כבר מתחיל עם הירידות מהעצים?"

"אפי, הכעס שלך מובן, אבל אנחנו לא יכולים לתת לכל תקלה קטנה לשחק לידי…"

"נמאס כבר! תקשיבו לי טוב כולכם, הפעם אנחנו נחריב את עזה אם זה יימשך ככה!"

"אף אחד לא יחריב שום עזה במשמרת שלי", התערב המייג׳ור ג׳נרל, "צה"ל לא ממלא פקודות בלתי־חוקיות, נקודה".

"ובואו לא נשכח את דעת הקהל הבינלאומית. המעצמות לא יאפשרו לישראל להגיב בחוסר מידתיות", חציר אמר ויישר את המשקפיים שלו.

"איזה מעצמות?" כרמלי צרח, "איזה בינלאומית?"

"קודם כל ארצות הברית…"

"אתה מתכוון לפירור שנשאר ממנה, שם במאדים?"

"ורוסיה, שבזמן האחרון מנסה להתניע מחדש את תהליך השלום…"

"אל תקשיבו לבלופים האלה", כרמלי קטע אותו ופנה אל הצופים בבית. "הפעם האחרונה ששמענו מהרוסים היתה בלילה ההוא שהם הוציאו קריאת מצוקה והתחננו שמישהו ישלח טכנאים למערכת החמצן שלהם. לדעתי כולם שם כבר מזמן הפכו לקרטיבים. יופי של תהליך שלום הם יסדרו לך".

"הגיע הזמן שתשתה מים ותירגע", אמר דובר צה"ל. "חוסר האחריות של הדרג הפוליטי מגיע לפעמים לרמות פליליות. זה שאתה מהאספסוף לא אומר שאתה חייב תמיד להגיד את מה שהמצביעים החשוכים שלך רוצים לשמוע. צופים בנו עכשיו בכל מערכת השמש, תחשוב קצת על ההשלכות. אתה עלול להבעיר את המזרח התיכון".

"אולי לא שמת לב", כרמלי הרים את הקול עוד יותר, "אבל המזרח התיכון ריק. מסביבנו יש רק שטח בלי בעלים עד הצד השני של כדור הארץ, ואנחנו ממשיכים להצטופף פה כאילו שאנחנו בצינוק בין ארבעה קירות בטון. ממה אתה מפחד כל כך, ג׳נרל גלעד? שאולי ננצח בטעות?"

"טוב, סגן השר כרמלי", התערבה המגישה, "אני קוראת אותך לסדר".

"ולי נמאס מהסדר שלך, גברתי. אני לא יכול לשתוק יותר!"

"התראה אחרונה. אומרים לי באוזנייה שהמפיקה כבר חייגה שני אפסים. אל תכריח אותה לחייג את השלישי".
"טוב".

וככה, במילה אחת מאכזבת, יצא בבת אחת כל האוויר מסגן השר. עכשיו הוא רק פיזר חיוכים רחבים לכל הכיוונים ולא השתתף יותר בשיחה. אורון חציר התחיל לשבח את חוכמתו ומתינותו של סרעוג, ואחריו דובר צה"ל התחיל לדבר ישר למצלמה ולהתחנן לפלישתומטים שיואילו בטובם לשקול הפסקת אש – כאילו שיש להם מחשבות ורגשות משל עצמם, שלא מוזרמים אליהם ישר מניורושלים.

"אנחנו צריכים כמה גברים שילכו לפוצץ את הטבו"ר ויפסיקו אחת ולתמיד את כל ההצגה הזאת", אמרתי לאיציק.
"זה לא יעזור. הטבו"ר הוא רק קצה הקרחון. אומרים שמערכת השליטה מפוזרת בכל מקום בארץ ומתוכננת ככה שהפלישתומטים ישרדו אחרונים, אפילו אם העם בעצמו יימחק. זה מצב אבוד, אי אפשר לשנות כלום".

"אבל איך אתה לא משתגע מכעס? אתה מדבר בכזאת תבוסתנות. תעשה לי טובה ותכעס קצת, אולי משהו יזוז ככה".
"אני פשוט בארץ יותר זמן ממך, זה הכל. כבר עברתי הרבה סיבובים כאלה. אני כועס עד שזה כמעט הורג אותי, ואז אני לא יכול יותר לכעוס ומשלים עם המצב מרוב עייפות. ואז כשחוזר אליי הכוח אני שוב כועס. וככה זה בא והולך".

"לפחות אני שמח שיש אנשים כמו כרמלי, שלא מפחדים להגיד את האמת בפרצוף. נראה לי שאנחנו נסתדר טוב כשאני אהיה ראש ממשלה".

"בטח שהוא לא מפחד, הוא בסך הכל אמר את השורות שכתבו בשבילו. הרי צריך לתת לחשוכים להרגיש שמישהו בצד שלהם, וטיפוסים כמו כרמלי רק עומדים בתור לשחק את התפקיד. ככה הם מקבלים ליטופים מהמוארים. כל הדיון הזה מבוים, אף אחד שם לא מוציא מילה מהפה בלי אישור של המשגיח העממי".

"אז למה אנחנו בכלל מסתכלים על זה?"

"יש לך משהו יותר טוב לעשות?"

בסוף הדיון עלתה שקופית חסות ממשלתית שקראה לכל התושבים להקפיד על משמעת מים כדי שישראל תוכל לעמוד במכסת ההזרמה השנתית לפלשת.

"אתה מאמין?" איציק אמר. "הם מכריחים אותנו להתרחץ רק פעם בשבוע, ואז מה עושים עם המים שחסכנו? משתמשים בקצת מזה להפעיל כמה תחנות כוח, ואת כל השאר מזרימים בצינור ענקי לאמצע הדיונות בעזה ופשוט שופכים על החול! הרי אף אחד שם לא באמת צריך לשתות!"

"בשלב הזה כבר אין דבר שאני לא מאמין לו".

אחרי השקופית התחיל משדר הפיוס מהרצועה. הצופים הוזמנו למסע מרתק בנופי ממלכת הטרור הקטנה, אטרקציות התיירות שלה, והאנשים החביבים שחיים בה – כי ידוע, כמו שהקריין ציין, שהיכרות בלתי־אמצעית עם הצד השני עוזרת להפחית את האיבה והרגשות הלאומניים, ודווקא עכשיו חשוב להירגע, לזכור מה הופך אותנו למי שאנחנו, ולא לתת לחמומי המוח לנצח.

למרות הכוונות הטובות, את המסע הזה אפשר היה לקיים רק דרך המסך, כי לישראלים מותר היה להיכנס לפלשת אבל לא לצאת ממנה. כתבי ערוץ 1 אמנם סיירו ברחובות עזה ואשקלון וריאיינו שורה ארוכה של פלישתומטים מסבירי פנים שטענו שהם בסך הכל רוצים לחיות בשלום ולהאכיל את הילדים הפיקטיביים שלהם. אבל גם הכתבים האלה היו בעצם אסירים שנשלחו למשימה בכיוון אחד ולא חזרו יותר לתחומי המדינה.

עזה עצמה נראתה כמו מיליון יודולר אפילו דרך הטלוויזיה המתפרקת של איציק, ולא פלא: זו היתה העיר הגדולה היחידה בכדור הארץ שלא נחרבה במלחמה הגדולה. למרות הטילים הגרעיניים ששוגרו משם על ישראל, המטכ"ל סירב להשיב לעזתים באותו מטבע, או בכל מטבע אחר, בנימוק שדווקא ברגעיה האחרונים של המדינה צריך להקפיד יותר מתמיד על הרמה המוסרית של צה"ל, כדי שנוכל להיעלם מהמפה במצפון נקי ולקבל אזכורים חיוביים בספרי ההיסטוריה שאולי ייכתבו מתישהו בעתיד.

משדר הפיוס נקטע לעתים קרובות, ובכל פעם שהמסך הוחשך נשמעה בחוץ צפירת אזעקה. בפעמים הראשונות זה גרם לי לקום ולהתחיל לרוץ למקלט, אבל איציק הסביר לי שלא צריך להתרגש, כי לפי הכללים המקובלים, ראשון בדרך כלל חוטפת רק באזור התעשייה המזרחי, ברחוב ההוא עם כל החומוסיות. אחרי כל התקפה המגישה עלתה לשידור והודיעה איפה נפלו רקטות ואיזה נזק בסולם עדין הן גרמו. השיגורים התבצעו בעיקר ממרכזי הערים עזה, אשקלון, ועקרון. בסך הכל שוגרו 2,000 רקטות תוך שעתיים ורבע, וכמעט כל יישוב במדינה ספג לפחות פגיעה אחת.

הרגע הכי מסוכן היה כשרקטה נפלה על חוף רחצה פרטי באחד האיים בטי־אל־וי והרסה את סוכת המציל ואת מבנה המלתחות. איציק אמר שעל שבירה כזאת של כללי המשחק יהיו חייבים להגיב בצורה לא פרופורציונלית. ובאמת, חיל הים ביצע פעולת תגמול מיידית והנחית בחוף הרצועה דחפור אמפיבי שהרס סוכת מציל, שני קיוסקים ומתקן להשכרת אופנועי ים. אבל דובר צה"ל מיהר לעלות שוב לשידור והדגיש שהמבנים האלה ממילא נבנו בלי היתר ועיריית עזה ניסתה שנים לפנות אותם בלי הצלחה, ולכן הפעולה הזאת לא היתה סתם התפרצות של מיליטריזם פראי אלא מבצע מתוחכם, עם ניואנסים, שהושקעו בו הרבה מחשבה ורצון טוב כדי לאזן את מכלול השיקולים ולהביא לתוצאה שתספק את שני הצדדים ותחזק את הדו־קיום בטווח הבינוני והארוך.

קצת לפני הצהריים המדינה חזרה לשגרה כשיוסי תלם חתם עם הפלישתומטים על הפסקת אש. במסיבת העיתונאים אמר ראש הממשלה: "נתנו לחזית האנרגטית מכה שתיזכר לדורות, והם התחננו להגיע לשולחן המשא ומתן. החלטנו לעשות מחווה אנושית ולהפסיק את הלחימה כדי להימנע מהסלמה מיותרת שרק תפגע בחפים מפשע ותרחיק את הסיכויים להסדר קבע". הצעד ההומניטרי הראשון ברשימה היה העלאת המע"מ בישראל ל־58% במטרה להזרים, בשלבים, מיליארדי יודולרים ישירות לחשבון הבנק הפרטי של סרעוג. הצעד השני היה הנהגת הפסקות חשמל יזומות בשפלה ובנגב כדי לאפשר הכפלה של אספקת הגז לטקס האש השבועי בתחנת הכוח של עזה, שסיפקה את האנרגיה לכל אוכלוסיית הפלישתומטים. הצעד השלישי היה שיפוץ ושדרוג המחלקה הגסטרואנטרולוגית בבית החולים העזתי המרכזי על־שם גוליית הקדוש, שתפקדה על תקן מקדש שבו בכירי פלשת סגדו לפסלים מוזהבים בצורת טחורים.

הפרשנים דיברו בלי סוף על חבילת ההטבות ועל הסיכויים לשיפור המצב המדיני. פעם אחת גם הוזכרה בחצי־פה העובדה שבאותו יום נהרגו בישראל כמעט 5,000 חשוכים ויותר מ־350 מוארים, ומספר הפצועים היה אסטרונומי. אבל הדבר החשוב היה, כמובן, שאף שערה לא נפלה מראשו של העם.

ככה ישבנו בסלון עם הפיצוחים והדיכאון, עד שהתמונה על המסך התחילה להתעוות ואיציק אמר שחייבים לכבות את הטלוויזיה כי היא לא מסוגלת לעמוד בכל כך הרבה שעות של פעילות רצופה. קמתי, שמתי עליה יד והרגשתי שהפלסטיק באמת מתחיל להתרכך מרוב חום. איציק לחץ על השלט ובזה חזר השקט לדירה.

שמשון 2.0 / דן בורנשטיין
הוצאה עצמית, 2022

דן בורנשטיין הוא סופר, מתרגם מיפנית, ויוצר חזותי. כתיבתו מתמקדת בסאטירה ובז'אנרים ספקולטיביים. הוא פרסם שני רומנים בעברית, "אוטופיית בננות" ו-"שמשון 2.0", ומספר סיפורי מדע בדיוני קצרים שהופיעו בכתבי עת באנגלית. מפרסם בקביעות סיפורים, מאמרים, וציורים באתר הבית שלו danbornstein.com