"חלום לדויד" מאת דעאל שלו

בתמונה הנשיא ראובן ריבלין בביקור במכינה הקדם צבאית "בני דוד" בעֵלי

בשנת 1988 הקימו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין את מכינת "בני דוד" בעֵלי. מטרת המוסד החדש הייתה להכשיר נערים דתיים לשירות מלא בצבא, בדגש על מסלולי לחימה וקצונה, וזאת במקביל לטיפוח זהותם כיראי אלוהים ושומרי מצוות. דעאל שלו, בוגר המחזור השני של "בני דוד", מתאר בספר את החיים במכינה בדיונית, דומה למקור, הממוקמת אף היא ביהודה ושומרון, ומנוהלת על ידי שני רבנים כריזמטיים. האחד, רבי אבי, הוא המורה הרוחני. השני, רבי תומר, מייצג את הצבאיות. שניהם כאחד טורחים על עיצוב חניכיהם ברוח חזונם.

הנערים הצעירים, המצטרפים למכינה ממניעים שונים, נבדלים זה מזה ברקע שממנו הגיעו, בציפיותיהם מן המכינה ומן השירות שיבוא בעקבותיה, ובאופן בו הם נענים לאתגר הרוחני והפיזי המוצב בפניהם. דויד, הדמות הראשית בספר, עובר תהליך של מה שמכונה התחזקות (או שמא היחלשות) דתית, נסחף לפעילות פוליטית בתקופת הבחירות, שואף להתגייס ליחידה לוחמת, ומבקש קדושה בחייו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" מכריזה הכתובת על הסווטשרט שהוא לובש. אבל דויד הוא גם נער על סף הגבריות, והוא נותן עינו בנערה, וקושר איתה קשר בידיעה שיגונה על ידי מוריו. ההתבגרות הטבעית, שהיא מבולבלת ממילא, קשה במיוחד תחת מכבש אידיאולוגי ואמוני. גם חבריו האחרים מגששים את דרכם, חלקם נוהים מבלי להקדיש מחשבה שניה אחרי רוח המכינה, חלקם בוחרים למרוד בה בסתר.

הסופר אינו אומר זאת בספר במפורש, אך התחושה היא שההתנהלות במכינה היא כשל כת, כזו שמבקשת לסחוף נפשות בסיסמאות מלהיבות, ובלהט האמונה מוחקת את הייחוד של היחיד. בראיון שנתן מצאתי חיזוק לתחושה זו: "הרגשנו שהתייחסו אלינו כגוש, ובתוך הגוש היינו פיונים שצריכים לשרת מהלך שחמט גדול. כשמזיזים כלים של מהלך גדול, לפעמים אנשים משלמים מחירים. מחירים שסוחבים עד היום". עיצוב נפשות צעירות אינו ייחודי, כמובן, למכינה. הצבא, לדוגמא, מעצב את בני אותו הגיל, ויוצר חיילים מורעלים, מתפקעים מגאוות יחידה. אבל על הצעירים המתוארים בספר מופעל מכבש כפול: לא רק שעליהם לגבש את העצמי שלהם, כך שיחשל יחדיו אמונה ולחימה, עליהם גם לשמש סמן ומופת, להביא אור גדול ותיקון לנפשות תועות. עול כבד על כתפיים רכות. אין להבין מכך כי הסופר פוסל את המוסד ואת מייצגיו, בוודאי לא בדברים שאמר באותו ראיון ("אני חושב שעולם המכינות הוא עולם נפלא"), אבל מהספר מצטיירת תמונה של חבורת נערים שבחיפושיהם אחרי הקדושה, ובמאמציהם להגשים את המצופה מהם, הם די הולכים לאיבוד.

מכיוון שכגודל החזון כן עוצמת הכישלון כשהחזון אינו מתממש, עלילת הספר מובלת אל משבר גדול אחרי כישלון הימין בבחירות של 1992. דויד, שקודם לכן היה בטוח בניצחון הגדול של המחנה הלאומי, שכדי לחזקו אף בוטלו שיעורים, חש, וכמוהו חשים חברים, ריקנות ואובדן – "הביט סביבו בחדר ולא ראה עוד ממלכת כוהנים וגוי קדוש על אדמת הקודש, אלא בחורים עייפים לפני צבא, שנשרה מהם כל קדושה ונותרו עירומים וחפים מכל גבורה, ומולם יושב הרב והוא נושף עליהם דברי רוח ומנסה למלא את מפרשיהם, אבל הם שטים ומפליגים הלאה ממנו ורוח אַיִן". כשיבקש לצאת מן הדכדוך, לשוב אל הייעוד ברוח חדשה, יוביל לטרגדיה.

כפי שאפשר להתרשם מן המשפט שצוטט בפסקה האחרונה, לשון הכתיבה של דעאל שלו יפיפייה. הוא מיטיב לתאר את האווירה במקום, את דמויותיהם של הנערים, ואת ההוויה הישראלית כפי שהיא מצטיירת מן הזווית הייחודית שבספר. למרות ששלו פוסע על הגבול שבין ביקורת להערכה, נדמה לי שהראשונה נוכחת יותר. אולי קוראים אחרים, מתוך אמונתם והשקפת עולמם, יקראו את הספר באופן אחר.

חלום לדויד / דעאל שלו
כנרת זמורה דביר, 2021
300 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים