דני בן ישראל   מקור: ויקיפדיה

דני בן ישראל, שהיום מלאו שנתיים למותו, היה זמר-נווד שלא הלך בתלם. ייתכן שהיה זוכה למקום של כבוד בפנתיאון הזמר הישראלי, לולא זנח בשלב מוקדם מאוד את ה"מיינסטרים" לטובת חיי אמן שלא תמיד הלמו את מוסכמות החברה הישראלית.

בן ישראל החל את דרכו האומנותית בלהקת פיקוד צפון בראשית שנות השישים. הוא היה אז "ילד טוב חיפה", והיו לו את כל מתנות האל להן זמר מתחיל מייחל: קול נפלא, כריזמה, ומראה מצודד עם עיני תכלת ובלורית "אלביסית". ואכן, תוך זמן קצר בן ישראל הפך להיות לאחד מהסולנים הבולטים בלהקה. בן ישראל שר בעוצמה, באינטונציה ובדיקציה שהייתה מקובלת באותה תקופה, ושירי הסולו שלו – "כוכב הצפון" ו-"נר בחלונך" – היו ללהיטים גדולים.

 

בשלוש השנים לאחר שחרורו מהלהקה ב-1965, בן ישראל המשיך לפעול בזרם המרכזי של תעשיית הבידור בארץ. הוא הוציא תקליט בכורה שכלל שירים שנכתבו ועובדו על ידי מיטב הכותבים והמוסיקאים הממסדיים. בן ישראל גם השתתף במספר הפקות מצליחות, ביניהן "המלך ואני" ו-"גברתי הנאווה". אלא שלקראת סוף שנות השישים חל מהפך בדרכו המוסיקלית ובחייו. תחת השפעה כבדה של סמים, הקליט בן ישראל אלבום מהפכני שהיה ברבות הימים לגולת הכותרת של יצירתו.

האלבום "חנטריש ¼3" ראה אור בשנת 1970. על אף, ואולי בגלל, שסימל תעוזה פורצת דרך בשעתו, הוא נכשל מסחרית בזמן אמת. עם השנים זכה האלבום לעניין גובר והולך בקרב חובבי מוסיקה ולמצרך נדיר במיוחד בין אספני תקליטים, עד שבשנת 2002 ראה אור במהדורה מחודשת על גבי תקליטי ויניל ודיסקים.

העוצמה החתרנית של חנטריש ¼3 ניתנת להבנה רק על רקע הצייטגייסט התרבותי-מוסיקלי של אותם ימים. הימים היו ימי האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. על אף שניצני הרוק כבר נראו בארץ, ברדיו התנגנו בעיקר המנונים שטותיים למדי של הלהקות הצבאיות, או שירי הלל לאומיים ובלדות רומנטיות מפסטיבלי הזמר. דווקא בעת ההיא הבליח בן ישראל עם אלבומו הפסיכדלי, שבדרכו – הלעיתים בוטה – שם ללעג ולקלס את כל המיתוסים והאתוסים שהמוני בית ישראל סגדו להם. אלבום המופת הזה התאפיין בהפקה מוסיקלית מושקעת, בנגינה משובחת אך לא מתיימרת, ובטקסטים אותנטיים, נועזים וחכמים – כולם פרי עטו של בן ישראל. ראוי להתעכב מעט על שירי האלבום על מנת לעמוד על ייחודו.

השיר הפותח את האלבום נקרא "שיר אחר", שכשמו כן הוא: מעין הצהרת כוונות לגבי אופי התקליט כולו. פתיחה אנדרלומוסית מקדימה את שאגותיו המסטוליות של בן ישראל, על רקע נקישות קסילופון וריפי גיטרה צורמנים: "רציתי לשיר לי שיר אחר / שיר בלי מוסר / שיר בלי השכל / שיר בלי גזע / שיר בלי דת / שיר בלי שפה / שיר בלי אח...".

לאחר הפתיחה המזעזעת משהו, מגיעה יצירה מלודית הנושאת עימה גם טקסט מתוחכם. כמו שירים אחרים בתקליט, השיר "מלחמתו הסכיזופרנית של אוציק פחנוציק בכסאון רודנובסקי" מבטא את תסכולו של בן ישראל מרדיפת השלטונות את מעשני החשיש וצרכני הסמים. בשיר מתוארת מדינה דמיונית (לכאורה), שליט דמיוני, וגדודי צבא "יורמים" שנלחמים בביטניק רודף שלום. הדיקטטור חובב הכסא והשררה – "כסאון רודנובסקי" – אוסר "לטפס על העצים" - ביטוי שבאותם ימים משמעותו הייתה להתמסטל. השליט אוסר גם על אהבה וצחוק ואפילו "רודה במחשבות". גדודי הצבא שנשלחים מטעמו של השליט כנגד גיבור השיר "ירו בו את כל החוקים / שלחו בו טילי שנאה, קנאה, בורות, צרות אופקים". אלא שהגיבור, נער הפרחים, הפך את כל תחמושת המשטמה לפרחים בכוח מחשבתו. המימד הפסיכדלי בהפקת השיר מועצם בהקלטה הסטריאופונית הכפולה של שירתו של בן ישראל, בה השורות לא תמיד מסונכרנות זו עם זו.

הרצועה השלישית באלבום, "בנדום קול המסיבות", חוזרת אל סערת הנפש של השיר הפותח. במשך לא פחות מתשע דקות זועק בן ישראל מיני הרהורים על החיים, על המוות, על הייאוש ועל חוסר התכלית: "בן אדם! בנדום קול המסיבות וכשהכיוף נגמר, מה אתה עושה? / כשאתה נשאר לבסוף עם עצמך בדרך הביתה". המונולוג הפרובוקטיבי נזעק מגרונו של בן ישראל על רקע ג'אם של להקת "הבמה ההחשמלית", בניצוחו של שלמה מזרחי האגדי שנודע אז בכינוי "ג'ימי הנדריקס הישראלי".

השיר הסוגר את צדו הראשון של האלבום הוא "כפרה". זהו השיר הקומוניקטיבי ביותר בתקליט, למרות שנפסל לשידור בזמנו (וזה לא ששידרו רבות משירי האלבום האחרים). גם בשיר זה שלמה מזרחי מפליא בריפי הגיטרות שלו כרקע לשירתו של בן ישראל, הקורא לסטודנטית להתרכז בלימודיה ולהיות פחות "על העצים". החן והמקוריות במילותיו של בן ישראל לא מאכזבים גם הפעם. על רקע מקצב של מעין ואלס נוסטלגי, שמופיע כמו משום מקום באמצע השיר, מטיף דני לנערה לחזור לימי תמימותה. אז, בגן ילדים, ישבה רק "לרגלי העצים" והיתה "מתמסטלת מחלב ודבש". יכולתו של בן ישראל לזהות ביטוי בעברית המדוברת – "כפרה" – שכידוע הפך עם הזמן לשגור בפי כל – מפתיעה במיוחד ממרחק השנים. מילות סלנג אחרות הנזכרות בשיר זה, כמו "בררה" ו-"חנטריש" לא עמדו במבחן הזמן.

השיר הנפלא הפותח את צדו השני של האלבום, "ואם", קשור, כך נראה, באסקפיזם ההזייתי שסיפקו החומרים משני התודעה. בן ישראל המעורער שר, תוך קריאת קריאות שבר, את סערות הנפש שלו ואת הפתרון להן: "ואם השמש שוב תסרב בכלל לזרוח / ואם הים יקצוף ויעלה כל כך הרבה גלים / אם סערה תפרוץ את זעמה אין לשכך / והמבול ירד ולא יפסיק... הו, אלבש מדי חלל ירוקים / אפליג בספינת חלל בשלל צבעים / אל עולמות רחוקים / אביט לי מרחוק על הדברים / אבחר לי בעצמי את הצבעים והצלילים / לא אחפש כלל הסברים".

קטע נוסף הראוי לציון מאלבומו השני של בן ישראל הוא "ישראל 70", קולאז' צלילי שניכר כי הוקלט בהשפעת Revolution 9 האוונגרדי של הביטלס מ-"האלבום הלבן". במשך כתשע וחצי דקות נשמעים מלמוליו, קריאותיו והמהומיו של בן ישראל מעורפל החושים על רקע אפקטים פסיכדליים, תיפופי דרבוקה ואלתורי גיטרה פרועים. מפעם לפעם מבליחים קטעי קריינות ממלכתיים של טקסטים יהודיים או ציוניים כמו "שיר המעלות", ספירת הקולות באו"ם בכ"ט בנובמבר, או הכרזת המדינה בקולו של בן גוריון. הקונטרסט שבין קטעי הקריאה הדידקטיים לבין הרקע המוסיקלי הפסיכדלי, מעמיד באור מגוחך את כל אותם מיתוסים לאומיים, הצרובים בתודעתו של כל בוגר מערכת חינוך ישראלית. בדקה השישית, צץ לו פתאום מעין שיר עמום, שמחזק עוד יותר את מסריו של הקטע הייחודי ושל האלבום כולו: נציגי הרוח הבולטים של עמנו – ביאליק, טשרניחובסקי, הרצל ורש"י – מתוארים כמי ש-"יושבים, צוחקים ומעלים עשן / ביאליק המסטול לא מבקש רחמים עליו / להרצל לא אכפת אלטע או נוילנד". גם טשרניחובסקי תופס ראש, ורש"י "מצטער שבזבז את כל הימים / בין כל מיני פירושים שבכלל אינם דרושים... ומי צריך את כל הלאומים?"

הכישלון המסחרי של האלבום גרם לבן ישראל לעזוב את הארץ לאמריקה, שם חי במשך שנים רבות. בן ישראל גם החליט שלא להוציא לאור סשנים נוספים שהקליט באותה עת. מדובר היה בסדרת קטעים פסיכדליים רדיקלים, שזכו לשם "הקלטות קטמנדו הגנוזות" וראו אור על גבי דיסק רק בשנת 2004.

מכל מקום, האלבום חנטריש ¼3 היה לנקודת מפנה שסימנה את נתיב חייו של דני בן ישראל להמשך לבוא עד יום מותו. לא עוד "הילד הטוב" כי אם אמן המקשיב אך ורק להווייתו הפנימית ולצווי ליבו. ואכן, בן ישראל חי בארץ ובניכר לפי דרכו ואמונתו, מופיע עם שיריו פה ושם כטרובדור נצחי. בן ישראל הובא לקבורה עצובה וצנועה בחיפה במרץ 2019.

החברה הישראלית ידועה בנטייתה לשכוח אמנים ותיקים בערוב ימיהם, קל וחומר לאחר מותם. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר ביוצר נון-קונפורמיסטי כמו דני בן ישראל. ואמנם, מעטות ולקוניות היו הכתבות שהודיעו על דבר מותו לפני שנתיים, ומאז כמעט ואין מזכירים את שמו. אולי שורות קצרות אלה יתרמו ולו במעט לשימור זכרו הטוב של דני בן ישראל. נוח על משכבך בשלום, נווד יגע.

users: אמיר מזור

אולי יעניין אתכם