סצנה מתוך הסרט "צ'רלי וחצי"   מקור: ויקיפדיה
בתמונה סצנה מתוך הסרט צ'רלי וחצי

ביום שבת האחרון נפטר השחקן יהודה ברקן (בארקן) ממחלת הקורונה והוא בן 75 במותו. ברקן היה מסמליו העיקריים של ז'אנר סרטי ה-"בורקס" – קולנוע הבנוי ממקטעים מתחלפים של מלודרמה וקומדיה, שהנץ בישראל באמצע שנות השישים והגיע לשיאו באמצע שנות השבעים.

חרף טרוניות מרבית המבקרים, סרט הבורקס, או "הקולנוע המעמדי-עממי" (כפי שכינתה אותו נורית גרץ בספרה סיפור מהסרטים: סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע), היה ונשאר הז'אנר הפופולרי ביותר בקולנוע הישראלי בכל הזמנים.

במאמר זה, המוקדש לזכרו של יהודה ברקן, אבקש להצביע על חשיבותו התרבותית של קולנוע הבורקס.

ברקן כיכב במגוון סרטי בורקס, וביניהם לופו (1970), לופו בניו יורק (1976) וכץ וקרסו (1971), אולם תפקידיו הנודעים ביותר היו צ'רלי בצ'רלי וחצי (1974) וגבריאל ואחיו התאום עזריאל בחגיגה בסנוקר (1975). לימים, בתום ימי ז'אנר הבורקס, זכו שלושת סרטי אבא גנוב (1987–1991) בהפקתו ובכיכובו להצלחה ניכרת, ובשנות השמונים והתשעים שיחק, ביים והפיק שורת "סרטי מתיחות" (יודגש כי בסרטים אלו של ברקן, נשים הוצגו בצורה מבזה ובלתי ראויה). לאחר שחזר בתשובה שיחק ברקן בסרטים חרדיים, אך גם בסדרות הטלוויזיה פלפלים צהובים וכיפת ברזל, ובסרט אהבה בשלייקס – סרטו האחרון.

"צ'רלי וחצי" – כמה ביצים?

 

מזרחים שאוהבים את סרטי הבורקס – תודעה כוזבת או סוכנות עצמית?

חוקרת התרבות פרופ' אלה שוחט, מאמהות האסכולה הפוסט-קולוניאלית, תופסת את יוצאי ארצות האסלאם, המזרחים – או בפיה "היהודים-הערבים" – כ-"קורבנותיה היהודים של הציונות", לצד מי שהיא תופסת כקורבנותיה המרכזיים – הפלסטינים. בספרה הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה טענה שוחט כי סרטי הבורקס של שנות השישים והשבעים ביטאו אוריינטליזם מובהק ומזוקק מצד הממסד הציוני כלפי המזרחים. בהמשך לנורית גרץ, הצביעה שוחט גם על מגמת ה-"היפוך" בסרטים אלה, שבמסגרתה הצליח המזרחי להביע התנגדות לאשכנזי, גם אם תוך פרודיה עצמית (אני מודה לד"ר נפתלי שם-טוב ולפרופ' אורית בשקין על הערה זו).

"חגיגה בסנוקר" – יקום החתן ויברך

טענתה של שוחט ביחס לאוריינטליזם שהפגין קולנוע הבורקס, גם אם אינה משוללת יסוד, מעולם לא עלתה בקנה אחד עם הפופולריות הרבה שסוגה זו זכתה לה בקרב יוצאי ארצות האסלאם והבלקן. שהרי אם מדובר בז'אנר כל כך אוריינטליסטי, אולי אפילו גזעני, אך הקבוצה שהוא לכאורה מפחית ממנה ופוגעני כלפיה כל כך אוהבת אותו – יחד עם רוב עם ישראל – אז מה זה אומר על הקבוצה הזו בעיניה?

התוצאה היא אחת: תפיסה מרקסיסטית שלפיה המזרחים המתחברים לקולנוע הבורקס ומזדהים עמו חיים ב-"תודעה כוזבת", ומכאן קצרה הדרך להתייחסות מתנשאת ופטרונית לתפיסותיהם הפוליטיות והחברתיות, להעדפותיהם ולצרכיהם.

אבל מה לעשות – יוצאי ארצות האסלאם לא חיו אז והם אינם חיים היום ב-"תודעה כוזבת". כפי שאני טוען במבוא לספר המבוסס על עבודת הדוקטור שלי – מבית ומחוץ: ההשכלה היהודית באימפריה העות'מאנית במאה ה-19 (כרגע בשיפוט) – הסוכנות העצמית (self-agency) מצויה במוקד פעילותו של אדם נתון, בהיותו סובייקט אוטונומי. לבד ממקרי שעבוד ישיר או כליאה, האדם הוא במידה רבה בן חורין לבטא לעצמו את דרכי היותו בעולם – "להמציא לעצמו את היומיום" (במילותיו של מישל דה סרטו) – תוך שהוא מתמרן בין מערכות, מכשולים ואתגרים שונים, מורכבים יותר או פחות, העומדים על דרכו. בהשראת דה סרטו בספרו המצאת היומיום אני סבור כי גם במציאות של יחסי כוח "על החלש להפיק תועלת מהכוחות הזרים לו", וכי פעמים רבות יש ביכולתו לעשות כן.

כפי שהראו חוקרים וחוקרות אחדים, יהודים בארצות האסלאם השתלבו במחצית השנייה של המאה ה-19 בשיח ההשכלה היהודית – שמוקדו במרכז אירופה ומזרחה – בלא כוח כפייה כלשהו מלמעלה. אותם משכילים יהודיים בחרו לקדם את רעיונות ההשכלה כחלק מסוכנותם העצמית, שכן ראו אותם כחיוביים וכיעילים עבור קהילותיהם. בדומה לכך היו מי שבחרו לקלוט רעיונות ופרקטיקות של "התמערבות" מבית "כל ישראל חברים" (אליאנס) או לדחותם.

מאוחר יותר, במחצית הראשונה של המאה ה-20, חיו בקהילות היהודיות בארצות האסלאם מי שבחרו להיות ציונים, או קומוניסטים או פטריוטים ואף "לאומנים" של מדינותיהם (כגון עיראק ומצרים). מאוחר עוד יותר, חיו בישראל הצעירה עולים יוצאי ארצות האסלאם שבחרו לתמוך במפא"י, בציונים הכלליים או בתנועת החרות. כפי שהראו אורי כהן ונסים ליאון במחקרם מרכז תנועת חרות והמזרחים, 1965–1977: משותפות אדנותית לשותפות תחרותית, בלעדי השתלבותם של מזרחים במרכז הליכוד מאז אמצע שנות השישים קשה היה להעלות על הדעת את מהפך 1977.

בכל המקרים הללו, איש מבני קהילות היהודים בארצות האסלאם והבלקן או יוצאיהן בישראל – המכונים "מזרחים" או "ספרדים" – לא לקה ב-"תודעה כוזבת". לכולם גם יחד הייתה סוכנות עצמית, והם ידעו בהחלט מה טוב עבורם. כ-700 אלף ישראלים – שיעור עצום מתוך פחות משלושה וחצי מיליון נפש שחיו אז בארץ – צפו בצ'רלי וחצי באולמות הקולנוע. אם כמיליון וחצי מזרחים חיו אז בישראל, ובהנחה סבירה שמרבית הצופים בסרט היו מזרחים, הרי שלפחות שליש מהמזרחים בישראל צפו בסרט זה באולמות הקולנוע (סאלח שבתי, אגב, הביא לאקרנים מספר צופים בלתי נתפס של 1.2 מיליון איש עוד ב-1964).

Charlie and a Half

כרזת הסרט "צ'רלי וחצי"

קרוב לוודאי שרבים עוד יותר צפו בסרטים הבורקס בהנאה רבה בעשורים שחלפו מאז – למשל כ-"סרטי פולחן" בימי העצמאות או בהזדמנויות נוספות, לנוכח הקרנתם החוזרת ונשנית בשידור הציבורי והמסחרי גם יחד. פופולריות כזו מצביעה על כך שסרט הבורקס מילא, ואולי עודנו ממלא, פונקציה תפקודית קריטית עבור המזרחים בישראל (כמו גם עבור מי שאינם מזרחים, אך קצרה היריעה מלעסוק בהשפעת סרטי הבורקס עליהם במאמר קצר זה).

 

סרטי הבורקס – מקרבנים או מנכיחים?

במקום מסורת ארוכה של סרטים מעודד הנודד (1932) ועד הם היו עשרה (1960), שביטלה למעשה את קיומם הקולנועי של יוצאי ארצות האסלאם גם הרבה אחרי שהם היו לקבוצה אתנית מרכזית ביישוב ובישראל, הועלו פתאום על המרקע, למן אמצע שנות השישים, סרטים שהנכיחו את המזרחים בישראל.

הם היו עשרה

יוצאי אסיה ואפריקה הפכו ב-1969 לרוב בקרב היהודים בישראל (ראו ירון צור, הבעיה העדתית), וכך היה לאורך שני העשורים הבאים. ממש כאשר הפכו לרוב דמוגרפי – בוודאי בקרב הצעירים רוכשי הכרטיסים – הם החלו לזכות, סוף כל סוף, בייצוג קולנועי.

לא תמיד ייצגו סרטי הבורקס את המזרחים בצורה אידיאלית. כידוע, סאלח מסאלח שבתי תואר כעילג, כשוביניסט וכמי שאינו מבין את כללי הדמוקרטיה המודרנית; צ'רלי מצ'רלי וחצי היה בנו של שיכור מובטל, בטלן המתפרנס ממעשי רמייה והמצוי בשולי עולם הפשע, וכן הלאה. אוריינטליזם אכן לא נעדר מסרטים אלה, והרבה פעמים נעשו סרטים אלה לא בהשפעת הקיום הספרדי או המזרחי, אלא בהשפעת ספרי יידיש שראו לא מעט מהיוצרים האשכנזים של הסרטים לנגד עיניהם (כפי שהראה רמי קמחי בספרו שטעטל בארץ ישראל: סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלסית).

סאלח שבתי מדבר עם הקיבוצניקים

אז אפשר לקחת זאת לאן שנרצה, אבל בעיניי אין להתעלם מהעובדה הבאה: תאהבו אותם או שלא תאהבו אותם, תחשבו שהם סרטים נפלאים או "תת-רמה" (כפי שסבר אחד מעמיתיי לרשת החברתית) – סרטי הבורקס הנכיחו לראשונה את יוצאי ארצות האסלאם והבלקן על המסך, כיחידים וכקולקטיב, והעניקו להם במה תרבותית וחברתית שנים ספורות בטרם זכו לבמה פוליטית.

כאן אבקש להציב שאלה כללית כלפי התיאוריה ה-"ביקורתית" כולה: נניח שהייצוג המזרחי היה אוריינטליסטי ובזוי. מה אתם מציעים במקום – את כליל השלמות? כי כליל השלמות אינו קיים, וצריך היה להתחיל ממשהו כשהעניקו ייצוג קולנועי למזרחים. העולם מתפתח באופן אבולוציוני ולא באופן רבולוציוני, ולא בכדי השתפר בעשורים שחלפו מאז הייצוג המזרחי בחלק ניכר מן הסרטים, ובמקרים רבים הפך גם לייצוג עצמי.

Snuker

כרזת הסרט "חגיגה בסנוקר" (במקור רק "סנוקר")

מוטב להבין: לפני סאלח שבתי וממשיכיו, בקולנוע הישראלי הייתה שממה מוחלטת בכל האמור במזרחים. החלופה לסרטי הבורקס בשנות השישים והשבעים הייתה שיבה לימי הם היו עשרה, או לחילופין קולנוע מנותק ממחצית העם – למשל מיכאל שלי (1975) או מסע אלונקות (1977). נניח שהייצוג של הבורקס קלוקל בעיני מי מכם – האם אתם מעדיפים היעדר ייצוג? כי מיליוני ספרדים ומזרחים הצביעו ברגליים וסברו שבהחלט עדיף ייצוג.

זאת ועוד, האם אפשר היה לדמיין את הייצוגים המכובדים של המזרחי בסוף העולם שמאלה (2004) או בביקור התזמורת (2007), כמו גם עתה בסדרה שעת נעילה (2020), בלי האבולוציה ההדרגתית מאז ימי סאלח שבתי, כץ וקרסו או חגיגה בסנוקר? דומני שלא. האם אפשר לדמיין את היצירה התיעודית הנפלאה סאלח פה זה ארץ ישראל (2017) בלי הצורך להגיב לסאלח שבתי? בעיניי, לא ולא.

שעת נעילה

 

סרטי הבורקס ועלייתו של המעמד הבינוני-מזרחי

אבקש להזים עתה טענה מרכזית של אלה שוחט:

"לסרטים אלה [סרטי הבורקס] היו השלכות על התדמית הכללית של המזרחים, הרבה מעבר למסגרת הקולנועית שלהם [...]. הנטייה הייתה לקבל את הדמויות המזרחיות ומאפייניהן כאילו היו התגלמות המציאות. באמצעות סרטים אלו חדרה האידיאולוגיה השלטת גם אל המזרחים עצמם, שרבים מהם אִמצו עם הזמן את הדעות הקדומות שנרשמו על האקרן, כמו למשל שאשכנזים אכן עולים עליהם מבחינה אינטלקטואלית ולכן ראויים למעמד חברתי גבוה יותר"

גם אם ישנם מקרים שבהם דברים אלה לא היו בלתי נכונים, אני חש כי הצפייה בייצוג עצמי על מסך דווקא העצימה מזרחים רבים, וכי היא שלובה בעלייתו של מעמד בינוני-מזרחי בעשורים האחרונים.

לפני יותר מעשור טבעו אורי כהן ונסים ליאון את המונח הפרדיגמטי "המעמד הבינוני-המזרחי", בהתייחסם להתבססותו בעקבות מהפך 1977. עבורם, המושג "אינו משקף רק מיקום כלכלי, כי אם בעיקר קבוצה תרבותית מובחנת המשקפת שאיפה ודמיון שאותם רוכשים המבקשים לראות עצמם חלק [ממנו]" והשותפה ליצירת "בסיסי זהות וסולידריות משותפת בתהליכי בינוי אומה".

לטענת כהן וליאון, בני המעמד הבינוני-המזרחי הולכים ומתרבים מאז שנות התשעים באמצעות הרחבת "האופק המעמדי" שלהם, שאותו חילקו לשניים: אופק גיאוגרפי של התבססות בערים ובשכונות חדשות או מתחדשות; ואופק ההשכלה הגבוהה, שבמוקדו "מהפכת המכללות".

כתבה מרתקת של שיר ראובן על מערב ראשון לציון, "מֶכָּה" של המעמד הבינוני-המזרחי, זורה אור על כמה ממאפייניו:

"את הדירות האלה קנו הרבה מאוד מזרחים משכילים שגם בחלומות העמוקים ביותר שלהם לא חולמים בח' וע'. אנשים שגדלו בערים שקמו מתוך מעברות ונסעו בשלושה אוטובוסים מהעבודה כמלצרים וסדרנים ומזכירים ללימודי תואר ראשון. שההורים שלהם עלו לישראל מאוחר מדי, ממדינות ערביות מדי, כך שהם תמיד היו אורחים בעולם שרצו לעצמם. ולאורחים יש תקרת זכוכית: הם יכלו להיות מוכשרים יותר מכולם, מצטיינים, ומבריקים בכל דבר שהם יתנסו בו, ועדיין לחזור לבית שבו הם ישנים באותו חדר עם עוד ארבעה אחים, לשמוע מוזיקה שהם לא מכירים ברדיו ולראות פרצופים שלא דומים לשלהם בראש המוסדות שלמדו בהם. הם הגיעו אחרי שכל המלכים הוכתרו, שכל השמות נכתבו בבטון. הם אף פעם לא יוכלו להכתיר או להיות מוכתרים, לכתוב את שמם בעצמם, להמציא. הם יכולים רק ללמוד את השפה, להתמצא [...].

השורש העמוק ביותר של מערב ראשון הוא צרכנות. בחורף אנשים לובשים מעילים של מותגי גלישה. בקיץ נוסעים על אופניים חשמליים. לכולם יש אייפון חדש [...]" ("מגזין מאקו", 15.12.2015).

מעמד בינוני-מזרחי זה, טוענים כהן וליאון, הוא אחד הגורמים המרכזיים "בהתמד רמת הסולידריות הגבוהה של החברה בישראל" בעשורים האחרונים, עשורים בהם חל "צמצום ניכר בהשפעת המדינה [...] תוך עלייתן של אליטות ושכבות חברתיות חדשות המעורבות בעיצוב מחדש של דפוסי הפעולה של המרכז הפוליטי, התרבותי והחברתי". למעמד הבינוני-המזרחי ישנם כמובן שורשים היסטוריים עמוקים, ולמעשה "מדובר בשיקום קבוצה שמקורותיה נטועים עוד בטרם עלייתה לארץ אולם נוכחותה ועוצמתה מגיעות לידי ביטוי בעשורים האחרונים".

 

סרטי הבורקס – שבת אחים גם יחד

ובכן, האם קולנוע הבורקס תרם גם ל-"הפגרת" מזרחים? ייתכן. האם עדיף בעיניי המצב של היעדר ייצוג? לא ולא. האם ישנם בישראל מאות אלפי מזרחים, ואולי אף יותר מכך, בני המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה, שגדלו על הסרטים הללו ובכל זאת מאיישים עמדות מוצלחות רבות בחברה הישראלית, בעיקר במגזר הפרטי ובחלק ניכר מהמגזר הציבורי? בוודאי שכן. ואולי, רק אולי, סרטי הבורקס אינם קודם כל אוריינטליסטים ופוגעניים, ממש כפי שרבים מהמזרחים בישראל כבר מזמן אינם "קורבנות" של איש?

דחיקת המזרחי לעמדת הקורבן בידי קובעי טעם מסוימים התאימה לתקופות מוקדמות יותר, אך כיום היא עלולה להסב יותר נזק מתועלת. אנשי "ראשון מערב" שתיארה שיר ראובן אינם קורבנות של איש, ומחקרים רבים מראים כי זהו האופק המעמדי הנוכחי של רוב יוצאי ארצות האסלאם בישראל.

לסיום, לא לחינם הפכו סרטי הבורקס לז'אנר כלל-ישראלי כה חשוב, שכמעט כל אחד מאיתנו מצא בו משהו מעצמו. ליהודה ברקן ז"ל, כשחקן וכאמן שמעולם לא הוערך כראוי לו, היה מקום מרכזי בתמורה זו, בהיותו "הנציג הקולנועי של ישראל האחרת", ככותרת מאמר ההספד של ד"ר יובל ריבלין ("ישראל היום", 27.10). ברקן הוא אולי ממוצא פולני-צ'כי ואבותיו לא הגיעו מקזבלנקה, מבגדאד או מאיסטנבול, אבל כשאני צופה בדמות הייחודית של צ'רלי, במשחק המרשים ובהנכחת המזרחי על מסך הקולנוע אחרי עשורים של שתיקה והשתקה – לי אישית זה כבר פחות משנה.

יהודה ברקן – יהא זכרך ברוך.

ד"ר תמיר קרקסון עוסק בתולדות יהודי ארצות האסלאם והבלקן, הוא פוסט-דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועמית הוראה בתכנית צוערי המשטרה באוניברסיטה העברית בירושלים

users: תמיר קרקסון

אולי יעניין אתכם