לכבוד היארצייט של צ'כוב שחל אתמול, תרגמתי אחד מן הסיפורים הקצרצרים האלה שלו, שיודע לנגוח לך ישר בבטן הרכה.
רכיכה
אנטון צכוב, 1888
תרגום: יגאל ליברנט
לפני כמה ימים, הזמנתי אל חדר העבודה שלי את האומנת של ילדיי, יוליה ואסילייבנה. הגיע הזמן לשלם את שכרה.
– שבי נא, יוליה ואסילייבנה! – אמרתי לה. – הבה נתחשבן. את לבטח זקוקה לכסף, אבל מרוב הביישנות שלך אינך מבקשת אפילו... טוב ויפה... אני ואת קבענו שלושים רובלים בחודש...
– ארבעים...
– לא, שלושים... רשום לי... מאז ומעולם שילמתי לאומנות שלושים... ובכן, את מתגוררת אצלנו מזה חודשיים...
– חודשיים וחמישה ימים...
– חודשיים בדיוק... זה מה שרשום אצלי. מגיע לך, אם כן, שישים רובלים... נפחית תשעה ימי ראשון... הרי לא לימדת את קוליה בימי ראשון, רק טיילתם יחד... ושלושה ימי חג...
יוליה ואסילייבנה הסמיקה ואצבעותיה פנו למחוץ את מלמלת השמלה, אבל... אף לא מילה!
– שלושה ימי חג... ירדו, אם כך, שנים-עשר רובלים... במשך ארבעה ימים קוליה חלה ולא התקיימו שיעורים... לימדת אך ורק את ואריה... שלושה ימים נוספים כאבו לך השיניים, ואישתי הרשתה לך לבטל את השיעורים של אחר הצהרים... שנים-עשר ושבעה – תשעה-עשר. מפחיתים... מה נותר... הְם... ארבעים ואחד רובלים... נכון?
עינה השמאלית של יוליה ואסילייבנה האדימה ונמלאה ברטיבות. סנטרה התחיל לרעוד. היא פנתה להשתעל שיעול עצבני, לקנח את אפה, אבל – אף מילה!
– בראש השנה שברת ספל תה ואת הצלוחית שלו. פחות שני רובלים... הספל יקר יותר, הוא הועבר בירושה, אבל... נוותר לך קצת! נסתדר. אחר-כך התרשלת בתפקידך, קוליה טיפס על עץ וקרע את המקטורן שלו... פחות עשרה... החדרנית, גם היא בשל חוסר תשומת הלב שלך, גנבה את נעליה של ואריה. עליך לפקח על הכול, הרי את מקבלת על כך משכורת. ובכן, הווי אומר שירדו עוד חמישה... בעשירי בינואר לווית ממני עשרה רובלים.
– לא לוויתי, – לחשה יוליה ואסילייבנה.
– אבל רשום אצלי!
– נו, טוב... בסדר.
– ארבעים ואחד פחות עשרים ושבעה – נותרו ארבעה-עשר...
שתי העיניים מלאו דמעות... על האף הנאה והמוארך הופיעו אגלי זיעה. ילדה מסכנה!
– לוויתי רק פעם אחת, – היא אמרה בקול רועד. – לקחתי מאשתך שלושה רובלים... יותר לא לקחתי...
– כן? תראי מה זה, וזה בכלל לא רשום אצלי! מורידים שלושה מתוך ארבעה-עשר, נותרו אחד-עשר... הנה הכסף שלך, יקירתי! שלושה.. שלושה, שלושה... אחד ועוד אחד... קבלי!
והגשתי לידיה אחד-עשר רובלים... היא לקחה, ובאצבעות רועדות דחפה אותם לכיסה.
– Merci – היא לחשה.
קפצתי על רגליי ופניתי למדוד בצעדיי את החדר. הכעס שטף אותי.
– Merci על מה? – שאלתי.
– על הכסף...
– אבל אני הרי רוששתי אותך, לעזאזל, שדדתי אותך! הרי גנבתי ממך עכשיו! על מה ה-Merci?
– בבתים אחרים בכלל לא שילמו לי...
– לא שילמו? ומה הפלא! צחקתי איתך, לימדתי אותך לקח קשוח... אני אתן לך את כל השמונים שלך! הנה, זה מונח פה בצד, במעטפה! אבל כיצד את יכולה להשפיל את עצמך ככה?! מדוע אינך מוחה?! למה את שותקת?! האם אפשר לשרוד בעולמנו בלי שיניים בכלל?! האם אפשר בכלל להיות רכיכה שכזאת?!
היא חייכה בחמיצות וארשת פניה אמרה: "אפשר!"
ביקשתי את סליחתה עבור הלקח הקשוח ומסרתי לה, לתדהמתה, את כל השמונים. היא שוב פלטה "מרסי" מבויש ויצאה... הבטתי בה בלכתה וחשבתי לעצמי: קל להיות חזק בעולמנו
• יארצייט – אנטון פאבלוביץ' צ'כוב
יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים
Report