פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "זיכרונותיו של גנן אנגלי" מאת רג׳ינלד ארקל

פרק שני

ביום חמישי כלשהו בנובמבר 1789 הושלם המעשה שתואר ב-"מוֹרנִינג פּוֹסט" כ-"פסגת ההתפתחות של השַיט בִּפְנים הממלכה". הנהר סֵוֶורן אוחד עם הנהר תֶמְז באמצעות תעלה מקשרת שגובהה 343 רגל ובה ארבעים שערים לוויסות גובה המים; התעלה עברה דרך מנהרה שנחצבה בגבעת סֵפֶּרטוֹן, ואורכה 3.2 קילומטרים ושלושה פֶרלוֹנגים, ולאחר מכן הובילה, דרך עשרים ושבעה שערים, עד לנקודת המפגש עם התמז ליד לֶקלֵייד.

כשהשלימה הספינה הראשונה את המסע העצום הזה, קיבל את פניה קהל גדול ועצום שהגיב לקולם הרועם של שנים-עשר התותחים בקריאות "הידד!" רמות. סעודת ערב נערכה בחמישה מבין הפונדקים המובחרים, והיום הסתיים בצלצול פעמונים, במדורה חגיגית ובנשף.

"אשר לסחר הפנימי בממלכה ולתקשורת בטוחה בעת מלחמה", סיכמו ב-"מורנינג פוסט", "יש לטפח את הצומת הזה של הנהרות סוורן ותמז, ותועלת רבה תצמח מזאת".

אבל אין נביא בעירו. בתוך חמישים שנה חתמו מסילות הרכבת את גורלה של התחבורה הפנימית על פני המים, ובתוך חמישים שנים נוספות היו הנהר תמז ותעלת סוורן נטושים וזנוחים כל כך, עד שהדבר לא העלה ולא הוריד...

ואולם שום מחשבות מדכאות על שינויים לא הטרידו את ילדי הכפר ששרצו בשנות השבעים על הגשר המגובנן והחליפו דברי נימוסים מפוקפקים עם שומר השער המזדקן שחי בבית העגול הקטן. כמעט לא עבד תמורת שכרו, שכֵּן אף שבאופן רשמי אפשר היה לשוט בתעלה, לעיתים חלף שבוע שלם בין סירה לסירה. ואז הייתה מגיעה סירה רק כדי לספק פחם לכפרים או לקחת שקי שעורה שמכר איזה איכר מקומי למבשלי הבירה בבריסטול.

וכך היה לו לשומר השער, זקן נרגן שכמותו, די זמן להילחם במעניו הצעירים, והתעלה התמסרה למשימתה הנוסטלגית – לשכוח את תהילת עבָרה.

בין הפרחחים שאספו אבנים מהגשר והשליכו אותן למים העומדים היה אחד שלא עשה זאת בהתלהבות רבה. כמו חבריו, הוא לבש מכנסי קורדרוי ישנים ונעל מגפיים מוטלאים שהיו שייכים לנערים גדולים ממנו לפניו, אבל בתווי פניו הייתה עדינות רבה יותר, ואחת מרגליו הקטנות והכחושות הייתה קצרה מן האחרת; תוצאה של השתוללות פראית שיצא ממנה וידו על התחתונה. ההתחצפויות שלו לזקן הנרגן לא היו שנונות כשל חבריו, אולי משום שלא היה ביכולתו לרוץ מהר כמותם; וגם אם הופיעה מדי פעם סירה בקצה התעלה, הוא התעניין יותר באירוסי הענף ובלהביות משונצות הכותרת שהלכו והתרבו מדי שנה בשנה לצד התעלה המידלדלת והולכת.

בשלב זה של הרהוריו היה פרח-תרח נע באי-נוחות על הכריות שלו. הוא אהב לשוטט בשבילי העבר, בעיקר על גדות התעלה הישנה, אך תמונתו, תמיד שונֶה כל כך מן הנערים האחרים, הייתה גורם מטריד, שכן הוא בהחלט היה שונה, והייתה לכך סיבה טובה מאוד.

כשפתחה גברת פּינֵגאר, אשתו של רועה הפרות, את דלת בקתתה בבוקר מופז אחד של חודש מאי לפני כשמונים שנה, היא הוכתה בהלם – ובצדק. שם, על המפתן, עטוף בחצאית כותנה ישנה, היה תינוק, תינוק שזה עתה נולד.

גברת פינגאר הייתה נשמה טובה, ולה שישה ילדים משלה. היא עברה במחשבתה על כל הצעירות בכפר. אחדות מהן "ציפו", אבל גברת פינגאר, מיילדת לא רשמית וידידת המשפחות כולן, ידעה היטב את התאריכים, והבעיה לא הייתה קלה כל כך לפתרון. זה שבועות שלא ביקרו בכפר צוענים... אשת רועה הפרות הייתה אישה מעשית, והיא הרימה את החבילה שהביאו לה הפֵיות; העניקה לתינוק את השם הֶרבֶּרט, על שמו של דוד שנהרג בחצי האי קרים, והחלה במלאכת הכביסה של יום שני. אחרי שילדת שישה ילדים משלך, עוד אחד אינו מעלה ואינו מוריד.

מובן שבאותה תקופה היו רינונים, אבל בכפר אנגלי תינוק לא צפוי מעולם לא היה חומר לעמוד הראשון של העיתון. גדיש שעלה באש ושמועות על פרוסים בפריז היו הרבה יותר מסעירים. הרברט הצעיר התאקלם בביתו החדש; העונות באו והלכו; המכונה החדשה לקשירת האלומות החלה לקשור אותן בחוט...

ובכל זאת, לא נעים לדעת שהיית אסופי שנמצא על מפתן הדלת, בייחוד כשאתה מתקדם בחיים ונעשה אישיות חשובה בכפר. אמת, כבר לא נשאר איש שיכול להטיח בו את מוצָאו. כולם מתו – כל אחד ואחד מהם! זקנים הלכו וצעירים באו, עד שאי אפשר למצוא אפילו נפש אחת שזוכרת משהו. בקרוב מאוד גם הוא ילך, ואז לא יישאר דבר מלבד בתים – וגנים.

זה כל כך משונה! אתה נוטע עץ; אתה רואה איך הוא גדל; קוטף את הפירות, וכשאתה מזדקן, אתה יושב בצילו. כשאתה מת שוכחים אותך – כאילו מעולם לא היית... אבל העץ ממשיך לצמוח, וכולם רואים בו דבר מובן מאליו. הוא היה שם תמיד ויהיה שם תמיד... כל אחד צריך לטעת עץ, במוקדם או במאוחר – ולו רק כדי להישאר ענָיו מול האלוהים.

פרח-תרח לא היה מה שמכונה אדם דתי. רק כשהיה נרגש מאוד היה מזכיר את שמו של הבורא. ההזדמנויות האלה היו נדירות ובדרך כלל היו קשורות בעבודת האדמה. רווחתו הרוחנית של אדם שייכת לתחומו של הכומר, אבל עץ שסובל ממחלת הבוקיצות – זה כבר עניין אחר לגמרי... בהזדמנויות כאלה נקרא הגנן הראשי לספק חוות דעת שנייה, ובדרך כלל הייתה דעתו הקובעת.

החופש הקמאי הזה מעקרונות האורתודוקסיה הדאיג כמה מן המכהנים בבית הכומר הישן. כל אב בתורו השתדל בכל עורמתו לצוד את נשמתו של בן הקהילה התועה הזה, בלי הצלחה ניכרת. אחדים מהם הבחינו באמונות דתיות שבצבצו ממנו פה ושם, אבל איש מהם לא הצליח להחזיר אותו בתשובה מלאה. מטריד ביותר! פעם נעצר כומר צעיר ורציני בדרכו לדרשה בת שלוש שעות כדי לשאול את הזקֵן אם הוא יודע מה פשרו של יום שישי הטוב. "יום שישי הטוב?" השיב הזקן. "יום שישי הטוב זה היום שבו אלוהים חושב שצריך לשתול את הבולבוסים".

למעשה, נושא הדת הטריד את פרח-תרח לא מעט בשמונים השנים שבהן עסק בענייני העולם הזה. בכל פעם שפתח בשיחה עם האל הטוב, עשה זאת מתוך אמונה מוצקה שהוא משוחח עם שווה לו, שעל עצתו הוא יכול לסמוך במקרה חירום. אבל האומנם זה מקרה חירום? שהרי הוא לא יכול להידפּק על שערי שמיים סתם כך בכל שני וחמישי. בסופו של דבר, הוא רק אחד ממיליונים. וכך נולדה ביישנות קיצונית שאיימה על מערכת יחסים ידידותית ביותר בהשמדה כמעט מוחלטת, כמו אצל אדם המבקש טובות רבות מחברו עד שנדמה לו יום אחד שהפריז בכך.

כמובן, מדי פעם אפשר להשתולל קצת, רק כדי להפגין את רגשותיך. כשגברת פינגאר הזקנה מתה, למשל, הוא ערך לה לוויה שכמותה לא נראתה בכפר. זה היה למען הגברת הזקנה – ולמען האל הטוב. הוא עדיין יכול לראות את ארונה לנגד עיניו; ליתר דיוק, הוא לא יכול לראות את הארון מרוב חבצלות, ציפורנִים וסחלבים. אחרי הלוויה הרגיש רגוע יותר, אבל הוא עדיין חב דבר-מה לשניהם, והוא לא ישכח להבהיר להם זאת בבוא יומו...

לאחר שנחה דעתו התיר הזקן למחשבותיו לנדוד בחזרה, בעליזות רבה יותר, אל הגשר המגובנן שמעל התעלה הישנה ואל הילד קטן הקומה במכנסי הקורדרוי הקרועים ובמגפיים המסומרים. רוחו הייתה טובה עליו יותר כל אימת שחשב על הימים ההם. הוא היטיב יותר לזכור את האנשים. ראה את פניהם ושמע את קולותיהם. כמו בהיסטוריה. בין לבין היו הרבה דברים שנראו די חסרי משמעות, אבל אם תשאלו אותו על אלפרד הגדול או על ויליאם הכובש, הוא יענה בלי בעיה.

הוא זכר את היום הראשון שלו בבית הספר של הכפר כמו היה זה אתמול. על בית הספר חלשה אישה גדולה, חסונה, שהפחידה את כולם עד מוות – גם את הכומר, שהיה יושב ראש מועצת המנהלים ובא בימי רביעי ללמד שיעורי דת.

מרי בְּרֵיין היה שמה, אישה מוצקה בעלת מראה מוצק שפעלה בשיטות מוצקות כדי להשיג את מטרתה הבלתי נמנעת. לא היה בה שום עידון מיותר. דרכיה לא היו נסתרות כשחוללה פלאים; לא ולא! היא ידעה בדיוק לאן מועדות פניה, ומי שלא סר מעל דרכה נרמס למוות. מכבש קיטור אנושי בעל חוש כיוון מצוין. היא הייתה מין אשת אשכולות שכמותה, כפי שהבריות אוהבות לומר, אין עוד כמוה בימינו. ואלה כמובן שטויות.

היא לא נישאה לאיש, ואת הסיבה לכך ביטא באוזניה פעם סטודנט צעיר וחצוף שבא מאוקספורד בסירה כדי לגלות את מקורו האמיתי של הנהר תמז. מרי בריין, שהייתה באותם ימים אדם צעיר ורזה הרבה יותר, טיילה על כר הדשא וחיפשה את גביעונית ראש הנחש הראשונה. הם ישבו ושוחחו במשך ערב קיץ ארוך, אבל כשניסה לנשק אותה היא שלחה אותו לכל הרוחות. אולם הוא לא התכוון ללכת לכל הרוחות, רק לאלה שיובילו אותו אל מקורו האמיתי של הנהר תמז.

הפגיעה בגאוותו התירה את חרצובות לשונו של האיש הצעיר. "הבעיה איתך", אמר לה, "היא שאת נראית כל כך יעילה, כל כך מיומנת, כל כך מוכשרת. זה ממש מפחיד! למה את מרכיבה את המשקפיים האיומים האלה?".

"כי אני קצרת רואי".

"זאת לא סיבה. שום נערה בעלת עיניים יפות לא צריכה להרכיב משקפיים. הסירי אותם. זרקי אותם לנהר. קדימה, זרקי אותם לנהר!".

מרי בריין נשבתה בקסמו של הצעיר הנמרץ, ולכן הסירה את משקפיה; קיפלה אותם בזהירות ומייד זרקה אותם לנהר, אבל המדריך שלה לאמנות הפיתוי לא היה מרוצה.

"ועכשיו השיער שלך", העיר ביובש. "מסודר מדי".

"מה אני אמורה לעשות עם השיער שלי?" שאלה מרי במתינות, "לזרוק אותו לנהר?".

בעיניו של הצעיר הבזיק ניצוץ מסוכן. "אני אראה לך מה לעשות בשיער שלך", אמר.

ושם, על גדת נהר אייזיס הכסוף, הוא פרע את שערה שהיה קלוע בצמות מוקפדות, עד שנראתה כאילו גררו אותה מבעד לגדר חיה; גררו לאחור. אחר כך התרחק מעט, עמד ובחן את מלאכתו אשר עשה.

דומה שמה שראה מצא חן בעיניו.

"הרבה יותר טוב", אמר. "עכשיו את קצת פחות מעומלנת. המשיכי כך! ביום מן הימים אחזור".

תנועת משוט נמרצת הובילה אותו אל מעבר לפיתול בנהר, והוא נעלם.

זכרונותיו של גנן אנגלי / רג'ינלד ארקל
תשע נשמות, 2021
תרגום מאנגלית: לי עברון
189 עמודים

רג'ינלד ארקל היה סופר, משורר, מחזאי ותסריטאי בריטי (1959-1881). במהלך חייו ארקל התפרסם בזכות מחזות הזמר המצליחים שלו, אבל כיום הוא זכור בעיקר בזכות הרומן "זכרונותיו של גנן אנגלי" אותו כתב תשע שנים לפני מותו. "זכרונותיו של גנן אנגלי" נחשב לקלאסיקה בסוגת "רומן הגן" המקיפה מכלול של יצירות שנכתבו בהשראת הגנים והגננות של אנגליה