מאחורי הגינה שלנו היו חורשת "הילדים התלויים", עמק חום וירוק, שני מדרונות שיצרו V גדולה שבקצה שלה נערמו עלי שלכת. ובקצה העמק, קבור בחציו מתחת לעלי השלכת, עמד הבית של מוניקה. ז'יל ואני הרבינו לבקר אותה. היא סיפרה לנו שטופר של דרקון יצר את האות V. הדרקון חפר בעמק אחרי שהשתגע מרוב צער. זה קרה מזמן. היא ידעה לספר סיפורים, מוניקה. השיער האפור הארוך שלה ריקד על הפרחים של שמלתה. והצמידים שלה הצטלצלו סביב פרקי ידיה.

"לפני המון-המון זמן, על הר נעלם, חי זוג דרקונים ענקיים. השניים האלה אהבו זה את זה כל כך, שבלילות היו שרים שירים משונים ויפהפיים, כמו שרק דרקונים יודעים לשיר. אלא שזה הפחיד את אנשי המישור, והם לא הצליחו לישון. לילה אחד, בזמן שהנאהבים ישנו, שְֹבעים מהשירים שלהם, הגיעו בני-האדם המטומטמים על קצות האצבעות, עם לפידים וקלשונים, והרגו את הנקבה. הזכר, מטורף מצער, שרף עד אפר את המישור המאוכלס גברים, נשים וילדים. כולם מתו. אחר כך הוא היכה באדמה בטפרים שלו. וכך נחפרו עמקים. מאז הצמחייה גדלה מחדש, בני-האדם חזרו, אבל עקבות הטפרים נשארו".

החורשות והשדות מסביב היו זרועים צלקות, די עמוקות.

הסיפור הזה הפחיד את ז'יל.

בלילות היה בא לפעמים להצטנף במיטה שלי כי דמיין ששמע את שירת הדרקון. אמרתי לו שזה רק סיפור, שדרקונים לא קיימים במציאות. שמוניקה סיפרה את זה כי היא אוהבת אגדות אבל שום דבר מזה לא אמיתי. ובכל זאת, בתוך-תוכי ניקר ספק קל. ותמיד חששתי לראות את אבא חוזר מאחד ממסעות הציד שלו עם שלל של דרקונית. אבל כדי להרגיע את ז'יל, מילאתי את תפקיד המבוגרת ולחשתי: "סיפורים זה בשביל שנוכל להכניס לתוכם כל מה שמפחיד אותנו, וככה נהיה בטוחים שזה לא יקרה בחיים האמיתיים".

אהבתי לישון כשהראש הקטן שלו ממש מתחת לאפי כדי שאוכל להריח את השערות שלו. ז'יל היה בן שש, אני בת עשר. בדרך כלל אחים ואחיות רבים, מקנאים זה בזה, צועקים, מייללים, הולכים מכות. אנחנו לא. אהבתי את ז'יל אהבת-אם. הדרכתי אותו, הסברתי לו כל מה שידעתי, זו הייתה המשימה שלי בתור אחות גדולה. אהבה בצורה הכי טהורה שיש. אהבה שלא מצפה לדבר בתמורה. אהבה חסינה בפני כול.

הוא צחק כל הזמן, עם שיני החלב הקטנות שלו. ובכל פעם הצחוק שלו חימם אותי, כמו תחנת-כוח מיניאטורית. אז הכנתי לו בובות מגרביים ישנים, המצאתי סיפורים מצחיקים, יצרתי הצגות במיוחד בשבילו. וגם דגדגתי אותו. כדי לשמוע אותו צוחק. הצחוק של ז'יל היה מסוגל לרפא את כל הפצעים.

חצי מהבית של מוניקה היה מכוסה קיסוס. זה היה יפה. לפעמים צנחו עליו קרני השמש מבעד לענפים, כמו אצבעות מלטפות. אף פעם לא ראיתי את אצבעות השמש על הבית שלי. גם לא על יתר הבתים בשכונה. גרנו באזור פיתוח שנקרא "הדֶמוֹ". כחמישים בתים אפורים ערוכים בשורות כמו מצבות. אבא קרא לו "הדֶמוֹן".

בשנות השישים היה כאן שדה חיטה במקום הדֶמו. בתחילת שנות השבעים, אזור הפיתוח צמח במהירות של יבלת, תוך פחות מחצי שנה. זה היה פרויקט ניסיוני, בחזית הטכנולוגיה של הבנייה הטרומית. הדֶמו. דֶמו של מה, אלוהים יודע. באותה תקופה, אלה שבנו אותו בטח רצו להוכיח משהו. אולי זה נראה להם סביר באותו זמן. אבל עכשיו, עשרים שנה אחרי, נשאר רק השד, הדֶמון. העתיד, אם אי-פעם היה, התמוסס, נשטף בגשם. זה היה רחוב בצורת ריבוע גדול, עם בתים בִּפנים ובתים בחוץ. ומסביב, חורשת "הילדים התלויים".

הבית שלנו היה אחד הבתים שבחוץ, בפינה. הוא היה קצת יותר מוצלח מהאחרים מפני שהאדריכל של הדֶמו הועיד אותו לעצמו. אבל הוא לא גר בו הרבה זמן. הבית היה גדול יותר מהאחרים. וגם מואר יותר, עם דלתות זכוכית גדולות. ומרתף. זה נשמע אולי אידיוטי, אבל מרתף זה חשוב. זה מונע מהמים שבאדמה לעלות בקירות ולהרקיב אותם. לבתים בדֶמו היה ריח של מגבת ישנה וטחובה שנשכחה בתחתית תיק של בריכה. בבית שלנו לא היה ריח רע, אבל היו בו פגרי חיות. לפעמים תהיתי אם לא הייתי מעדיפה בית מצחין.

הייתה לנו גם גינה יותר גדולה מאשר לאחרים. בדשא הייתה בריכה מתנפחת. היא הזכירה אישה שמנה מאוד שנרדמה בשמש. בחורף אבא היה מרוקן את הבריכה ומכניס אותה פנימה, ונשאר אחריה עיגול גדול של עשב חום. בקצה הגינה, ממש לפני החורשה, הייתה מכלאת העזים הקטנות, מדרון מגוּדל רוזמרין זוחל. היו לנו שלוש עזים: בּיסקוֹט, ז'וֹזֶט ומוּסקָד. אבל הן עמדו להיות חמש כי מוסקד הייתה מעוברת. אמא הביאה תיש כדי להרביע אותה, וזה יצר בלגן שלם עם אבא. לפעמים היה קורה לאמא דבר מוזר: כשדובר בעזים שלה, היה יכול להגיח ממעמקי ישותה מין אינסטינקט אימהי שגרם לה להתייצב מול בעלה. וכשזה קרה, הוא עשה תמיד פרצוף של מורה שהתלמיד שלו גבר עליו. בפה פעור, הוא ניסה לשווא לענות לה. הוא ידע שכל שנייה שחולפת מחסלת עוד פלח מהסמכות שלו, כמו כדור הריסה על בניין אכול פטריות. הפה הפעור שלו התעקם קצת ובקעה ממנו מין נהמה בריח של מאורת בואש. ואז אמא הבינה שהיא ניצחה. היא עוד תשלם על כך, אבל הניצחון הזה היה שלה. אם כי היא לא נראתה מרוצה באופן מיוחד, רק חזרה לפעולות האמֶבּה שלה.

בקיצור, מוסקד הייתה מעוברת וז'יל ואני היינו אחוזי התרגשות לקראת ההמלטה המתקרבת. ארבנו לכל צל של סימן שבישר על בוא הגדיים. הוא צחק כששמע את ההסבר שלי להמלטת הגורים:

"הם יֵצאו לה מהפושפוש. זה ייראה כאילו היא עושה קקי, אבל במקום גללים, יֵצאו משם שתי עזים תינוקות".

"אבל איך הם נכנסו לה לתוך הבטן?"

"הם לא נכנסו, היא עשתה אותם עם התיש. הם היו ממש מאוהבים".

"אבל התיש נשאר אצלנו פחות מיום, הם בכלל לא הכירו, הם לא יכלו להתאהב".

"בטח שיכלו. קוראים לזה התאהבות ממבט ראשון".

החיים האמיתיים / אדלין דיידונה
כתר, 2021
תרגום מאנגלית: רמה לפידות
199 עמודים

אדלין דיידונה היא סופרת בלגית. "החיים האמיתיים" הוא ספרה הראשון. הספר קיבל את שבחי המבקרים וזכה בפרסים ספרותיים

users: אדלין דיידונה

אולי יעניין אתכם