רוב סטארק וקייטלין סטארק בסדרה "משחקי הכס"   מקור: יוטיוב
בתמונה רוב סטארק וקייטלין סטארק בסדרה "משחקי הכס"

קייטלין

התופים הלמו, הלמו, הלמו, וראשה כאב. חלילים ייללו וחליליות סלסלו מיציע המוזיקאים בקצה האולם. חלילים צרחו, קרנות תקעו, חמת החלילים ניגנה מנגינה מלאת חיים, אבל התופים הובילו בראש. הצלילים הדהדו מקורות הגג, בעת שהאורחים אוכלים, שותים וצועקים זה על זה מתחת. ואלדר פריי חייב להיות חירש כאבן אם הוא מכנה זאת מוזיקה. קייטלין לגמה כוס יין וצפתה בפעמוני המרקד לצלילי "אליסאן".

עם הנגנים האלה, השיר היה יכול באותה מידה להיות "הדוב והעלמה הנאווה".

בחוץ המשיך הגשם לרדת, אבל בתוך התאומים האוויר היה דחוס וחם. אש בערה בעוצמה באח, ושורות של לפידים בערו והעלו עשן מפמוטי ברזל שהיו על הקירות. אבל רוב החום בקע מגופם של האורחים בחתונה, שהיו כה צפופים לאורך הספסלים עד כי כל אדם שניסה להרים את כוסו תקע את מרפקו בצלעות שכנו.

אפילו על הבימה הם היו צפופים יותר מכפי שקייטלין הייתה מעדיפה. היא הושבה בין סר ריימן פריי לבין רוז בולטון, וזכתה להריח את שניהם היטב. סר ריימן שתה כאילו היין עומד להיגמר בווסטרוז, והוא הזיע את היין מתחת לזרועותיו. הוא התרחץ במי לימון, לפי הריח, אבל שום כמות של לימון לא הייתה יכולה להסוות זיעה כה רבה. ריחו של רוז בולטון היה מתוק יותר, אבל לא נעים יותר. הוא לגם היפוקראס במקום יין או שֵׁכר, ואכל מעט.

קייטלין לא יכלה להאשים אותו על חוסר התיאבון שלו. משתה החתונה החל במרק כרֵשה דליל, ואחריו סלט משעועית ירוקה, בצל וסלק, זאב מים מבושל בחלב שקדים, תלי פירה, לפת שהייתה קרה בטרם הגיעה לשולחן, מוחות עגל קרושים, ומרק עם בקר נוקשה וסיבי. הייתה זו ארוחה עלובה להגיש למלך, ומוחות העגלים מילאו את קייטלין בחילה. אבל רוב אכל מבלי להתלונן, ואחיה היה מרוכז מדי בכלתו מכדי שישים לב.

איש לא היה מנחש שאדמור התלונן על רוזלין כל הדרך מנהרן לתאומים. הבעל ואשתו אכלו מאותה צלחת, שתו מאותו ספל, והחליפו נשיקות צנועות בין לגימות. לרוב המאכלים סירב אדמור בהינף יד. היא לא יכלה להאשים אותו על כך. היא זכרה מעט מהאוכל שהוגש במשתה החתונה שלה. האם טעמתי אותו? או האם ביליתי את כל הזמן במבט בפניו של נד ובתהייה מי הוא?

היה משהו קבוע בחיוכה של רוזלין האומללה, כאילו מישהו תפר אותו אל פניה. ובכן, היא עלמה ביום נישואיה, אבל ההשכבה עוד לפניה. היא ודאי מבועתת כפי שאני הייתי. רוב ישב בין אליקס פריי לבין ואלדה היפה, שתיים מהמושכות מבין עלמות פריי. "במשתה החתונה אני מקווה שלא תסרב לרקוד עם בנותיי", אמר ואלדר פריי. "זה ישמח את לבו של אדם זקן". לבו אמור להיות שמח בהחלט, אם כך. רוב ביצע את חובתו כמלך. הוא רקד עם כל אחת מהנערות, עם כלתו של אדמור ועם ליידי פריי השמינית, עם האלמנה אמי ועם ואלדה השמנה, אשתו של רוז בולטון, עם התאומות מכוסות הפצעונים סרה ושרה, אפילו עם שיריי, הצעירה בבנותיו של לורד ואלדר, שהייתה בת שש לכל היותר. קייטלין תהתה אם לורד חציית הנהר יהיה מרוצה, או שמא ימצא סיבה לתלונה על כל הבנות והנכדות האחרות שלא זכו לרקוד עם המלך. "אחיותיך רוקדות היטב", אמרה לסר ריימן פריי, בניסיון להיות מנומסת.

"אלה דודות ואחייניות". סר ריימן גמע יין, והזיעה טפטפה במורד לחיו אל זקנו.

איש חמוץ, ושתוי, חשבה קייטלין. לורד פריי הנעדר אולי קימץ בהאכלת אורחיו, אבל לא במשקה. השֵׁכר, היין והתמד זרמו מהר כנהר בחוץ. ג'ונגדול כבר היה שיכור ורועש. בנו של לורד ואלדר, מרט, התחרה בו בשתייה, אבל סר וויילן פריי התעלף בניסיון לעמוד בקצב של השניים. קייטלין הייתה שמחה לו מצא לורד אומבר לנכון להישאר פיכח, אבל לומר לג'ונגדול לא לשתות היה שקול לבקשה שלא ינשום במשך כמה שעות.

ג'ון הקטן אומבר ורובין פלינט ישבו לצדן של ואלדה היפה ואליקס. הם לא שתו. יחד עם פאטרק מוליסטר ודייסי מורמונט הם היו שומריו של בנה לערב זה. משתה חתונה אינו קרב, אבל תמיד יש סכנות כשאנשים שותים, ומלך תמיד צריך להיות מוגן. קייטלין שמחה על כך, ושמחה עוד יותר על חגורות החרב שהיו תלויות על ווים לאורך החומות. אדם אינו זקוק לחרב ארוכה לשֵם התמודדות עם מוח עגל מוקרש.

"כולם חשבו שהלורד יבחר בוואלדה היפה", אמרה ליידי ואלדה בולטון לסר וונדל, צועקת על מנת להישמע מעל המוזיקה. ואלדה השמנה הייתה נערה בדמות כדור חמאה עגול וורוד בעלת עיניים כחולות ומימיות, שיער צהוב ורך, וחזה עצום, אבל קולה היה צפצוף. היה קשה לדמיין אותה בצור מגור בתחרה הוורודה ובפרווה שלה. "אבל הלורד סבי הציע לרוז את משקלה של כלתו בכסף כנדוניה, אז לורד בולטון שלי בחר בי". סנטריה של הנערה התנועעו כשצחקה. "אני שוקלת ארבעים קילו יותר מוואלדה היפה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמחתי בגלל זה. אני ליידי בולטון כעת ודודניתי עדיין עלמה, והיא תהיה בת תשע-עשרה בקרוב, האומללה".

קייטלין ראתה שלורד צור מגור לא התייחס לפטפטת. לעתים הוא טעם נגיסה מזה, כף מזה, בצע מכיכר הלחם באצבעות חזקות וקצרות, אבל הארוחה לא הסיחה את דעתו. בולטון הרים כוס לחיי נכדיו של לורד ואלדר בתחילת משתה החתונה, הזכיר בכוונה רבה את העובדה שוואלדר וואלדר נמצאים בידיו של בנו הממזר. מהדרך שהזקן מצמץ לעברו, פיו יונק אוויר, קייטלין ידעה שהוא שמע את האיום שלא נאמר.

האם אי-פעם הייתה חתונה פחות שמחה? תהתה, עד שנזכרה בסאנסה המסכנה שלה ובנישואיה לשימדון. תרחם עליה האם. יש לה נשמה עדינה. החום והעשן והרעש גרמו לה לבחילה. המוזיקאים ביציע אולי היו רבים וקולניים, אבל הם לא היו מוכשרים במיוחד. קייטלין לגמה עוד יין והרשתה למשרת למלא את כוסה. עוד כמה שעות, והחלק הגרוע ביותר יהיה מאחורינו. בשעה זאת מחר ייצא רוב לקרב נוסף, הפעם כנגד יילודי הברזל בחפיר קאילין. מוזר, שהמחשבה הזאת הייתה כמעט הקלה. הוא ינצח בקרב שלו. הוא מנצח בכל הקרבות שלו, ובני הברזל הם חסרי מלך. חוץ מזה, נד לימד אותו היטב. התופים הלמו. פעמוני קיפץ על פניה שוב, אבל המוזיקה הייתה קולנית עד שהיא בקושי שמעה את הפעמונים שלו.

מעל השאון נשמעו נהמות פתאומיות כששני כלבים תקפו זה את זה ולחמו על פיסת בשר. הם התגלגלו על הרצפה, נושכים ונובחים, בעוד יללת הצחוק סביבם גואה. מישהו שפך עליהם קנקן יין, והם נפרדו. אחד מהם צלע לעבר הבימה, ופיו נטול השיניים של לורד ואלדר נפער בנביחת צחוק בעוד שהכלב הרטוב והנוטף ניער יין ופלומות שיער על שלושה מנכדיו.

מראה הכלבים גרם לקייטלין לייחל שוב לנוכחותו של סער, אבל זאב הבלהות של רוב לא היה בנמצא. "שמעתי שיש לחיה הפראית שלך חיבה לבשר אנוש, חה", אמר הזקן. "קורע גרונות, כן. לא ארשה שיצור כזה יהיה במשתה של רוזלין, בין נשים וילדים, כל התמימים המתוקים שלי".

"סער לא מסכן אותם, הלורד", מחה רוב. "לא כל עוד אני נוכח".

"נכחת בשערים שלי, לא? כשהזאב תקף את הנכדים ששלחתי לקבל את פניך? שמעתי על זה, אל תחשוב שלא, חה".

"לא נגרם נזק –"

"לא נגרם נזק, אומר המלך? לא נגרם? פטיר נפל מסוסו, נפל. איבדתי רעיה כך, בנפילה". פיו יצא ונכנס. "או אולי הייתה זאת סתם זנזונת? אמו של ואלדר הממזר, כן, עכשיו אני נזכר. היא נפלה מהסוס וסדקה את ראשה. מה היה עושה הוד מלכותך אם פטיר היה שובר את מפרקתו, חה? מעניק לי עוד התנצלות במקום נכד? לא, לא, לא. אתה אולי מלך, לא אומר שלא, המלך בצפון, חה, אבל הגג שלי, החוקים שלי. אתה יכול לקבל את הזאב שלך או את החתונה שלך, מלכי. לא את שניהם".

קייטלין ראתה שבנה זועם, אבל הוא ויתר בכל מידת הנימוס שהצליח לגייס. אם הלורד ואלדר ירצה להגיש לי נזיד עורב בתולעים, אמר לה, אוכל ואבקש קערה שנייה. וכך עשה.

ג'ונגדול הפיל עוד אחד מצאצאיו של לורד ואלדר מהשולחן מרוב שתייה, פטיר פצעון הפעם. הקיבולת של הנער היא שליש משלו, למה ציפה? לורד אומבר ניגב את פיו, קם, והחל לשיר. "דוב היה, דוב, דוב! כולו שחור וחום ומכוסה שיער רטוב!" קולו לא היה נורא, אף שמעט התעבה מרוב שתייה. למרבה הצער, הכנרים והמתופפים והחלילנים מעליו ניגנו את "פרח האביב", שהתאים למילים של "הדוב והעלמה הנאווה" באותה מידה שחלזונות עשויים להתאים לקערת דייסה. אפילו פעמוני המסכן כיסה את אוזניו למשמע הרעש.

רוז בולטון מלמל כמה מילים שהיו שקטות מכדי שתוכל לשמוע והלך לחפש אחר שירותים. האולם הצפוף היה המולה בלתי פוסקת של אורחים ומשרתים היוצאים ונכנסים. משתה שני, לאבירים וללורדים מדרגה פחותה, התרחש בטירה השנייה. לורד ואלדר הגלה את ילדיו הממזרים ואת צאצאיהם לצד ההוא של הנהר, ואנשי הצפון של רוב החלו להתייחס אליו בשם 'משתה הממזרים'. כמה אורחים ודאי התגנבו לראות אם הממזרים נהנים יותר מהם. ודאי יש כאלה שמרחיקים עד המחנות. בני פריי סיפקו עגלות של יין, שֵׁכר ותמד, כדי שהחיילים הפשוטים יוכלו לשתות לחיי נישואי נהרן והתאומים.

רוב ישב בכיסאו הפנוי של בולטון. "עוד כמה שעות לסופה של הפרסה, אימא", אמר בקול שקט, בעוד ג'ונגדול שר העלמה שדבש בשערה. "ואלדר השחור היה שלו כשה לשם שינוי. ודודי אדמור נראה מרוצה מאוד מכלתו". הוא נשען מעבר לה. "סר ריימן?" סר ריימן פריי מצמץ ואמר: "מלכי. כן?"

"קיוויתי לבקש מאוליבאר לשמש כנושא הכלים שלי כשנצעד צפונה", אמר רוב, "אבל איני רואה אותו כאן. האם הוא במשתה השני?"

"אוליבאר?" סר ריימן נד בראשו. "לא. לא אוליבאר. אינו... אינו בטירות. חובה".

"אני מבין". נימת קולו של רוב רמזה שאינו מבין כלל. כשסר ריימן לא הוסיף, המלך קם שוב על רגליו. "התרצי לרקוד, אימא?"

"לא, תודה". ריקוד היה הדבר האחרון שהייתה זקוקה לו, עם כאב הראש שלה. "אין ספק שאחת מבנותיו של לורד ואלדר תשמח להיות לך לבת זוג".

"אוה, אין ספק". חיוכו היה חיוך של קבלת הדין.

המוזיקאים ניגנו את "רומחי ברזל", כעת, בעוד ג'ונגדול שר את "הנער הנמרץ". מישהו צריך להכיר ביניהם, זה עשוי לשפר את ההרמוניה. קייטלין פנתה חזרה לסר ריימן. "שמעתי שאחד מדודניך הוא זמר".

"אלסנדר. בנו של סימונד. אליקס היא אחותו". הוא הרים ספל לעבר המקום בו רקדה זו עם רובין פלינט.

"האם אלסנדר ישיר עבורנו הערב?"

סר ריימן כיווץ את עיניו לעברה. "לא הוא. הוא לא נמצא". הוא ניגב זיעה ממצחו וקם בכבדות על רגליו. "סליחה, הליידי. סליחה". קייטלין צפתה בו בעודו מתנודד לעבר הדלת.

אדמור נישק את רוזלין ואחז בידה. במקומות אחרים באולם, סר מארק פייפר וסר דאנוול פריי שיחקו משחק שתייה, לות'אר החיגר אמר דבר-מה משעשע לסר הוסטין, אחד מבני פריי הצעירים להטט בשלוש סכינים לפני קבוצת נערות מצחקקות, ופעמונִי ישב על הרצפה ומצץ יין מאצבעותיו. המשרתים הוציאו צלחות כסף עצומות עמוסות בנתחי טלה ורוד ועסיסי, המאכל מעורר התיאבון ביותר שנראה כל הערב. ורוב הוביל את דייסי מורמונט לריקוד.

כשלבשה שמלה במקום שריון קשקשים, בתה הבכורה של ליידי מורמונט הייתה יפה מאוד. גבוהה ורזה, חיוך ביישני שגרם לפניה הארוכות לזרוח. היה נעים להיווכח כי היא יכולה להיות חיננית על רחבת הריקודים באותה מידה שהייתה בחצר האימונים. קייטלין תהתה אם הליידי מורמונט הגיעה כבר למצר. היא לקחה את שאר בנותיה איתה, אבל כאחת מבני לווייתו של רוב בקרב, דייסי בחרה להישאר לצדו. יש לו את כשרונו של נד לעורר נאמנות. גם אוליבאר פריי היה מסור לבנה. הלא אמר רוב שאוליבאר רצה להישאר כנושא כליו גם לאחר שנישא לג'יין?

לורד חציית הנהר, שישב בין מגדלי האלון השחורים שלו, מחא בכפיו המנוקדות. הרעש שהן עשו היה כה חלש שאפילו היושבים על הבימה בקושי שמעו אותו, אבל סר אאיניז וסר הוסטין ראו והחלו להלום בכוסותיהם על השולחן. לות'אר החיגר הצטרף אליהם, ואז מארק פייפר וסר דאנוול וסר ריימונד. חצי מן האורחים הלמו במהרה. לבסוף אפילו אספסוף הנגנים ביציע הבחין. החלילים, התופים והכינורות נמוגו לשקט.

"הוד מעלתך", קרא לורד ואלדר לרוב, "הספטון התפלל, כמה מילים נאמרו, ולורד אדמור עטף את הממתק שלי בגלימת דגים, אבל הם עוד לא גבר ורעיה. חרב זקוקה לנדן, חה, וחתונה זקוקה להשכבה. מה אומר מלכי? האם הגיע הזמן להשכיב אותם?"

עשרים או יותר מבניו ומנכדיו של ואלדר פריי החלו להלום שוב בכוסותיהם ולצעוק, "למיטה! למיטה! אותם למיטה!" רוזלין הלבינה. קייטלין תהתה אם המחשבה על אובדן בתוליה היא אשר כה מפחידה את הנערה, או ההשכבה עצמה. עם אחים כה רבים, המנהג ודאי לא היה זר לה, אבל זה שונה כעת, כשאת היא המושכבת. בליל החתונה של קייטלין עצמה, ג'ורי קאסל קרע את שמלתה בחפזונו להוריד אותה, ודזמונד גרל השיכור התנצל על כל בדיחה גסה, ומיד סיפר עוד אחת. כשלורד דסטין ראה אותה עירומה, הוא אמר לנד ששדיה מספיקים לגרום לו להצטער שנגמל. האומלל, חשבה. הוא רכב דרומה עם נד, ולא שב. קייטלין תהתה כמה מהאנשים שנמצאים כאן הלילה ימותו לפני סוף השנה. רבים מדי, חוששתני.

רוב הרים יד. "אם אתה חושב שהגיעה השעה, לורד ואלדר, הבה נשכיב אותם".

שאגה של הסכמה ליוותה את הכרזתו. ביציע, המוזיקאים לקחו שוב את חליליהם, קרנותיהם וכינורותיהם והחלו לנגן את "המלכה הורידה את סנדלה, המלך הוריד את כתרו". פעמוני דילג מרגל לרגל, וכתרו צלצל. "שמעתי שלגברי טאלי יש דגים בין רגליהם במקום זין", קראה אליקס פריי בעוז. "צריך תולעת כדי להרים אותם?" ועל זה הגיב סר מארק פייפר ב"אני שמעתי שיש לנשות פריי שני שערים במקום אחד!" ואליקס אמרה: "כן, אבל שניהם סגורים ונעולים בפני דברים קטנים כמוך!" פרץ צחוק נשמע, עד שפאטרק מוליסטר עלה על שולחן והציע כוסית לחיי הדג בעל העין האחת של אדמור. "וזאב מים כביר הוא זה!" הכריז. "לא, אני בטוחה שזה סרדין", צעקה ואלדה פריי השמנה מצדה של קייטלין. ואז עלתה שוב הצעקה של "למיטה! למיטה!"

האורחים נהרו לבימה, השיכורים ביותר מביניהם מקדימה כרגיל. הגברים והנערים הקיפו את רוזלין והרימו אותה לאוויר בעוד העלמות והאימהות הקימו את אדמור על רגליו והחלו למשוך את בגדיו. הוא צחק וצעק בדיחות גסות בחזרה, אף שהמוזיקה הייתה חזקה מכדי שקייטלין תוכל לשמוע. אבל היא כן שמעה את ג'ונגדול. "תנו לי את הכלה הקטנה הזאת", צעק בעודו מפלס לעצמו דרך בין הגברים האחרים ומשליך את רוזלין על כתף. "ראו את הדבר הקטן הזה! אין עליה בשר כלל!"

קייטלין ריחמה על הנערה. רוב הכלות ניסו להשיב בהלצות, או לפחות העמידו פנים שהן נהנות, אבל רוזלין הייתה נוקשה מאימה, אוחזת בג'ונגדול כאילו היא מפחדת שהוא יפיל אותה. היא גם בוכה, הבינה קייטלין בעודה צופה בסר מארק פייפר חולץ אחת מנעליה של הכלה. אני מקווה שאדמור יהיה עדין עם הילדה האומללה. מוזיקה עליזה וגסה עדיין נשפכה מהיציע. המלכה פשטה את גלימתה כעת, והמלך את חולצתו.

היא ידעה שהיא צריכה להצטרף להמון הנשים מסביב לאחיה, אבל היא רק תהרוס את הכיף. הדבר האחרון שהיא הרגישה כעת הוא רצון לגסות רוח. אדמור יסלח על היעדרה, לא היה לה ספק בכך. נעים ביותר להיות מופשט ומושכב על-ידי חבורת בנות פריי תאוותניות וצוחקות מאשר אחות חמוצה ומוכת גורל.

בעוד הגבר והעלמה נישאו מהאולם, והותירו שביל של בגדים מאחוריהם, ראתה קייטלין שגם רוב נותר מאחור. ואלדר פריי היה רגיש דיו כדי לראות בכך עלבון כלשהו לבתו. הוא צריך להצטרף להשכבה של רוזלין, אבל האם זה מקומי לומר לו? היא חשה מתוחה, עד שראתה שגם אחרים נותרו. פטיר פצעון וסר וויילן פריי המשיכו לישון, ראשיהם על השולחן. מרט פריי מזג לעצמו עוד ספל יין, בעוד פעמוני המשיך להסתובב ולגנוב נגיסות מהצלחות של אלה שעזבו. וכמובן, לורד ואלדר היה חלוש מדי במידה רבה מכדי שיעזוב את כיסאו ללא עזרה. אבל הוא יצפה מרוב ללכת. היא כמעט יכלה לשמוע את הזקן שואל מדוע הוד מעלתו לא רצה לראות את בתו עירומה. התופים הלמו שוב, הלמו והלמו והלמו והלמו.

דייסי מורמונט, שנראה שהיא האישה היחידה שנותרה באולם פרט לקייטלין, ניגשה לאדווין פריי, ונגעה בו קלות בזרוע בעודה אומרת משהו באוזנו. אדווין משך את זרועו ממנה באלימות בלתי הולמת. "לא", אמר בקול רם מדי. "סיימתי לרקוד לעת עתה". דייסי החווירה ופנתה ממנו. קייטלין קמה על רגליה לאטה. מה קרה שם הרגע? ספק אחז בלבה, במקום בו הייתה רק עייפות לפני רגע. זה כלום, ניסתה לומר לעצמה, את רואה גרמקינים בערמת עצים, הפכת לאישה זקנה ומטופשת, חולה מרוב יגון ופחד. אבל משהו ודאי ניכר בפניה. אפילו סר וונדל מאנדרלי הבחין. "האם משהו אינו כשורה?" שאל, רגל טלה בידיו.

היא לא ענתה לו. במקום זאת היא הלכה בעקבות אדווין פריי. הנגנים ביציע הפשיטו סוף סוף את המלך והמלכה עד שעמדו עירום ועריה. ללא שהות כמעט, הם החלו לנגן שיר שונה מאוד. איש לא שר את המילים, אבל קייטלין זיהתה את "גשמי קאסטאמיר" כששמעה אותו. אדווין מיהר לעבר הדלת. היא החישה צעדיה עוד יותר, מונעת על-ידי המוזיקה. שישה צעדים מהירים והיא הגיעה אליו. ומי אתה, שאל הלורד הגא, שעלי לכרוע כך? היא אחזה בזרועו של אדווין על מנת לסובב אותו וקפאה כשחשה את טבעות הברזל מתחת לשרוול המשי שלו.

קייטלין סטרה לו בעוצמה כזאת עד שפצעה את שפתו. אוליבאר, חשבה, ופרווין, אלסנדר, כולם נעדרים. ורוזלין בכתה...

אדווין פריי דחף אותה הצדה. המוזיקה הטביעה כל צליל אחר, הדהדה מן הקירות כאילו ניגנו האבנים עצמן. רוב העיף באדווין מבט רושף ונע לחסום את דרכו... והתנודד לפתע כשקליע של רובה קשת צימח בצד גופו, מתחת לכתפו. אם הוא צרח, הצליל נבלע על-ידי החלילים, הקרנות והכינורות. קייטלין ראתה קליע שני פוגע ברגלו, ראתה אותו נופל. למעלה ביציע, חצי מהנגנים אחזו רובי קשת בידיהם במקום תופים או קתרוסים. היא רצה לעבר בנה, עד שמשהו פגע בגבה ורצפת האבן הקרה עלתה לסטור לה. "רוב!" צרחה. היא ראתה את ג'ון הקטן אומבר מרים במאמץ שולחן. קליעי רובה קשת פגעו בעץ, אחד, שניים, שלושה, בעודו משליך אותו מעל מלכו. רובין פלינט הוקף בבני פריי, פגיונותיהם עולים ויורדים. סר וונדל מאנדרלי קם על רגליו לאטו, אוחז את רגל הטלה שלו. קליע פגע בפיו הפעור ויצא מעורפו. סר וונדל התרסק קדימה, מפיל את השולחן ומעיף ספלים, קנקנים, מגשי חיתוך, צלחות, לפת, סלק ויין שקיפצו, נשפכו והחליקו לקרקע.

גבה של קייטלין בער. אני חייבת להגיע אליו. ג'ון הקטן הכה בסר ריימונד פריי בפניו עם רגל כבש. אבל כששלח יד לחגורת החרב שלו, קליע הפיל אותו. באדרת זהב או באדרת של אודם, לאריה עדיין יש טפרים. היא ראתה את לוקאס בלאקווד נקטל על-ידי סר הוסטין פריי. מיתר הברך של אחד מבני ואנס נחתך על-ידי ואלדר השחור בעודו נאבק בסר האריז היי. וטפריי שלי ארוכים וחדים, הלורד, ארוכים וחדים כשלך. רובי הקשת פגעו בדונל לוק, אוון נורי וחצי תריסר אחרים. סר בנפרי הצעיר אחז בזרועה של דייסי מורמונט, אבל קייטלין ראתה אותה תופסת קנקן יין בידה השנייה, מנפצת אותו בפניו, ורצה לעבר הדלת. הדלת נהדפה בתנופה לפני שהספיקה להגיע אליה. סר ריימן פריי נדחף לאולם, עוטה פלדה מקסדה עד עקב. תריסר לוחמים מבית פריי הצטופפו בדלת מאחוריו. הם היו חמושים בגרזנים כבדים.

"רחמים!" זעקה קייטלין, אבל קרנות ותופים ונפץ פלדה השתיקו את תחינתה. סר ריימן קבר את ראש גרזנו בבטנה של דייסי. כעת החלו אנשים לזרום פנימה גם משאר הדלתות, אנשים עוטי שריון בגלימות פרווה כבדות ופלדה בידיהם. אנשי הצפון! למשך חצי פעימת לב חשבה שהם באו להצילם, עד שאחד מהם כרת את ראשו של ג'ון הקטן בשתי מהלומות כבירות של גרזנו. התקווה כבתה כנר בסערה.

באמצע הטבח, ישב לו הלורד חציית הנהר על כס האלון המגולף שלו, וצפה בחמדנות.

היה פגיון על הרצפה במרחק מטר ממנה. אולי הוא הועף כשג'ון הקטן הרים את השולחן, או אולי נפל מידיו של אדם גוסס כלשהו. קייטלין זחלה לעברו. זרועותיה היו כבדות, וטעם דם היה בפיה. אהרוג את ואלדר פריי, אמרה לעצמה. פעמוני היה קרוב יותר לסכין, מתחבא מאחורי שולחן, אבל הוא רק נרתע כשהיא חטפה את הלהב. אהרוג את הזקן. לפחות זאת אוכל לעשות. ואז זע השולחן שג'ון הקטן השליך מעל רוב, ובנה נאבק לקום על רגליו. היה חץ בצדו, שני ברגלו, שלישי בחזהו. לורד ואלדר הרים יד, והמוזיקה פסקה, כולה פרט לתוף אחד. קייטלין שמעה קולות של קרב רחוק, וקרוב יותר יללות של זאב. סער, נזכרה מאוחר מדי. "חה", צחקק לורד ואלדר למראהו של רוב, "המלך בצפון קם. נראה שהרגנו כמה מאנשיך, הוד מעלתך. אה, אבל אני אתנצל, וזה יתקן הכול, חה".

קייטלין אחזה בחופן משערו הארוך של פעמוני פריי וגררה אותו ממקום המחבוא שלו. "לורד ואלדר!" צעקה. "לורד ואלדר!" התוף הלם לאט ועמוקות, מות, טום, מות. "די", אמרה קייטלין. "די, אמרתי. השבת על בגידה בבגידה, הבה נסיים זאת". כשהצמידה את הפגיון שלה לגרונו של פעמוני, זיכרון חדר המחלה של בראן שב אליה, ותחושת הפלדה המוצמדת לגרונה שלה. התוף אמר מות, טום, מות, מות, טום, מות. "בבקשה", אמרה. "הוא בני. בני הבכור, והאחרון. שחרר אותו. שחרר אותו ואני נשבעת שאנו נשכח זאת... נשכח את כל מה שעשית כאן. אני נשבעת באלים העתיקים והחדשים, אנו... אנו לא ננקום..."

לורד ואלדר התבונן בה בחוסר אמון. "רק שוטה יאמין לשטויות שכאלה. האם את חושבת שאני שוטה, הליידי?"

"אני חושבת שאתה אב. החזק בי כבת ערובה, גם באדמור, אם עדיין לא הרגת אותו. אבל שחרר את רוב".

"לא". קולו של רוב היה חלש כלחישה. "אימא, לא..."

"כן, רוב, קום. קום ולך מכאן, בבקשה, בבקשה. הצל את עצמך... אם לא למעני, למענה של ג'יין".

"ג'יין?" רוב אחז בפינת השולחן ואילץ את עצמו לעמוד. "אימא", אמר. "סער..."

"לך אליו. עכשיו. רוב, צא מכאן".

לורד ואלדר חרחר. "ולמה שאני אניח לו לעשות זאת?"

היא הצמידה את הפגיון שלה עמוק יותר בגרונו של פעמוני. רפה-השכל פלבל בעיניו אליה בתחינה ללא קול. ריח נורא הכה בנחיריה, אבל היא לא התייחסה לזה יותר מכפי שהתייחסה למהלומות הזועפות והבלתי פוסקות של התוף. מות, טום, מות, טום, מות טום. סר ריימן ואלדר השחור נעו לעבר גבה, אבל לקייטלין לא היה אכפת. הם יוכלו לעשות בה כרצונם. לכלוא אותה, לאנוס אותה, להרוג אותה, זה היה חסר משמעות. היא חיה זמן רב מדי, ונד המתין. שלומו של רוב, אליו בלבד היה נתון פחדה. "בכבודי כבת טאלי", אמרה ללורד ואלדר, "בכבודי כבת סטארק, אחליף את חיי ילדך באלה של רוב. בן עבור בן". ידה רעדה כל-כך עד כי היא צלצלה בראשו של פעמוני.

טום, השמיע התוף, טום, מות, טום. שפתיו של הזקן יצאו ונכנסו. הסכין רעדה בידה של קייטלין, חלקלקה מזיעה. "בן עבור בן, חה", חזר על דבריה. "אבל זה נכד... והוא מעולם לא הועיל במיוחד".

גבר בשריון כהה ובגלימה ורודה בהירה מנוקדת בדם ניגש לרוב. "ג'יים לאניסטר מוסר דרישת שלום". הוא תקע את חרבו הארוכה בלבו של בנה, וסובב.

רוב הפר את הבטחתו, אבל קייטלין קיימה את שלה. היא משכה בכוח בשערו של אאיגון וניסרה את צווארו עד שהלהב הגיע לעצם. דם חם קלח על אצבעותיה. הפעמונים הקטנים שלו צלצלו, צלצלו, צלצלו, והתוף אמר, טום, מות, טום.

לבסוף מישהו לקח ממנה את הסכין. הדמעות בערו כחומץ, זולגות על לחייה. עשרה עורבים עזים תקפו את פניה בטפרים חדים וקרעו פיסות בשר, מותירים תלמים עמוקים ושותתי דם. היא טעמה אותו על שפתיה.

זה כואב יותר מדי, חשבה. ילדינו, נד, כל התינוקות המתוקים שלנו. ריקון, בראן, אריה, סאנסה, רוב... רוב... בבקשה, נד, בבקשה תגרום לזה להפסיק, תגרום לכאב להפסיק... הדמעות הלבנות והאדומות זרמו יחדיו עד שפניה היו קרועות ומרוטות, הפנים שנד אהב. קייטלין סטארק הרימה את ידיה וצפתה, והדם זורם במורד אצבעותיה הארוכות, על פרקי ידיה, מתחת לשרוולי שמלתה. תולעים אדומות אטיות זחלו לאורך זרועותיה ומתחת לבגדיה. זה מדגדג. זה גרם לה לצחוק עד שצרחה. "מטורפת", אמר מישהו, "היא איבדה את שפיותה", ומישהו אחר אמר: "סיים את זה", ויד אחזה בקרקפת שלה כפי שהיא עשתה לפעמוני, והיא חשבה, לא, אל, אל תגזוז את שערי, נד אוהב את שערי. ואז הפלדה נצמדה לגרונה, ונשיכתה הייתה אדומה וקרה.

סצנת "החתונה האדומה" בסדרה "משחקי הכס"

סופת החרבות (כרך ב') / ג'ורג'. ר. ר. מרטין
אופוס, 2002
תרגום מאנגלית: דוד חנוך
592 עמודים

ג'ורג' ריימונד ריצ'רד מרטין הוא סופר פנטזיה ומדע בדיוני, תסריטאי ומפיק. זוכה ארבעה פרסי לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר. נודע בעיקר ככותב סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" עליה מבוססת סדרת הטלוויזיה המצליחה של HBO "משחקי הכס". "שיר של אש ושל קרח" אמורה להיות מורכבת משבעה ספרים ממנה יצאו כבר חמישה: "משחקי הכס", "עימות המלכים", "סופת החרבות", "משתה לעורבים" ו-"ריקוד עם דרקונים". בנוסף, יצאו הפריקוולים "האביר משבע הממלכות" ו-"אש ודם". כל הספרים ראו אור בהוצאת אופוס

users: ג'ורג' ר. ר. מרטין

אולי יעניין אתכם