יום גורלנו? – על מקומם של ימי אבל במרחב הציבורי

בתמונה "חורבן בית המקדש בירושלים" של פרנצ'סקו אייץ, 1867

פינת אורח של העיתונאי גדעון דוקוב בתוכנית "מהצד השני עם גיא זהר" גרמה לי להרהר על ביטוי של ערכים במרחב הציבורי. נושא הסרטון הוא ההבדל ביחס בתקשורת (ובציבור הישראלי הכללי) לחרדים שמזלזלים ביום הזיכרון לשואה ובים הזיכרון לחללי צה"ל, לעומת היחס לחילונים שמזלזלים בתשעה באב.

התקשורת מבקרת, ולעיתים "מחפשת" חרדים שחוגגים ביום השואה או ביום הזיכרון, הולכים בהפגנתיות בצפירה וכיוצא באלו. דוקוב סבור שהחרדים הללו שוגים ושעליהם לכבד את הרגשות של הציבור הכללי גם אם הם אינם מסכימים איתם ולהביע התנגדותם לציונות בצורה מכבדת בימים הללו.

באותה מידה, אומר דוקוב, על הציבור החילוני לכבד את הרגשות של אלו שבעבורם תשעה באב הוא יום אבל. הוא מצביע בצדק על כך שהתקשורת מתייחסת בצורה שונה מאוד למי שמתנהג בתשעה באב כמו בכל יום אחר ואף למי שמוחה באופן הפגנתי נגד חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב. אם הציבור החרדי צריך לכבד את יום השואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל, שואל דוקוב, מדוע אין על הציבור החילוני חובה לכבד את תשעה באב?

מה שמעניין בתפיסה הזאת היא שאין בה כל התייחסות לתוכן של האמונה אלא רק לעובדה שהיא קיימת. מצופה מאיתנו לכבד את היום הקדוש של הזולת לא בגלל קדושתו או חשיבותו אלא בגלל שהוא חשוב לאחרים. אנחנו מכבדים את העיקרון לא בגלל שהוא טוב או נכון אלא בגלל שאחרים מחזיקים בו.

לגישה כזאת יש הרבה יתרונות בעיניי. היא מכבדת את הזולת ומונעת ויכוחים ומחלוקות מיותרים. ביחס לפרטים, לבטח ראוי לכבד את הימים החשובים להם. אבל קל לראות שבציבוריות לא ניתן לכבד את כל הימים שחשובים לכל הזולת במידה שווה או אפילו קרובה. אם נימנע מפעילות חול בימי האבל של מדינת ישראל, בימי אבל של היהדות האורתודוקסית, ברמדאן, בימי התענית הנוצריים, ביום הזיכרון והאבל לזכר החיילים שנלחמו בנאצים, וכיוצא באלו – לוח השנה שלנו יתמלא בימי אבל.

בסופו של דבר, הספירה הציבורית מכבדת קבוצות שיש להן כוח לדרוש מהחברה לכבד את הדברים החשובים להן. אם קבוצה מונה מספיק משתתפים או שיש לה כוח תרבותי או פוליטי משמעותי דיו, היא יכולה להשפיע על המרחב הציבורי ולהטמיע בתוכו יחס מכבד כלפי מה שחשוב לה. קבוצות קטנות או חלשות יותר אינן יכולות להשיג זאת. כך, למשל, בארצות הברית, תוכניות הלימודים בבתי ספר כוללות מעשי זוועה כגון השואה, רצח העם הארמני ורעב תפוחי האדמה באירלנד בהתאם לכוחן הפוליטי של הקבוצות האתניות אשר מתעניינות באירועים הללו.

כשדוקוב מבקש התחשבות ברגשות הדתיים לגבי תשעה באב הוא בעצם מבקש הכרה בגודלה ובכוחה של החברה החרדית והדתית – הכרה שתצדיק את היחס המכבד לדברים הקרובים לליבה.

ישנם מקרים שבהם גישה כזו היא בעייתית ביותר. בארצות הברית התנהל קמפיין ארוך שנים שמטרתו הוצאת תורת האבולוציה של דרווין מחומר הלימוד בשיעורי ביולוגיה או למצער הוספת התייחסויות ל-"אלטרנטיבות" פסאודו-מדעיות הנוחות יותר מבחינה אמונית לימין הנוצרי. ככלל, הקמפיין הזה נכשל. החומר הלימודי בביולוגיה, פסקו בתי המשפט, צריך לכלול את המסקנות של מדע הביולוגיה, ולא תיאוריות אלטרנטיביות אשר אינן מקובלות בקרב הקהילה המדעית, גם אם הן פופולריות בציבור הרחב (על פי רוב, גם הפוליטיקאים שאחראים על החינוך הסכימו לתפיסה זו). כלומר, אי אפשר להסתפק רק בעצם קיומה של האמונה ויש לבחון גם את התוכן שלה.

השאלה של הכרה חברתית רחבה בימי האבל של הקבוצות השונות בחברה, מובהקת הרבה פחות מאשר השאלה של חומר הלימוד הראוי בשיעורי ביולוגיה. במשך כ-160 שנה מאז פרסם דארווין את "מוצא המינים" שפע של ראיות ומחקרים איששו את תיאוריית האבולוציה. אך אין ראיות דומות לגבי איזה יום אבל ראוי לסמן בלוח השנה ומאיזה יום ניתן להתעלם בבטחה. בהקשר זה, עיצוב המרחב הציבורי על פי כוחן של הקבוצות שמקדמות אג'נדות שונות הוא אפשרות לגיטימית וסבירה.

אבל דמוקרטיה ליברלית מציבה אלטרנטיבה, אם כי מהוססת ומוגבלת בכוחה, לחזון של עיצוב המרחב הציבורי בהתאם לכוחן של קבוצות בחברה. גם אם בסופו של דבר הכוח הפוליטי הוא הכוח המכריע בדמוקרטיה ליברלית, קיימת שאיפה אינטרינסית בשיטת משטר זאת להגיע לטוב הכללי על בסיס קריטריונים שהכול יכולים להסכים לגביהם.

זיכרון השואה מונחל אצלנו באמצעות חינוך בבתי הספר, בטקסים רשמיים ועוד. אבל בבסיסה, השואה, כטרגדיה מונומנטלית של העם היהודי בעבר הקרוב, נוגעת לרובנו באופן אישי יותר. למרות שהרוב המכריע של הישראלים בני ימינו נולדו לאחר השואה, כמעט כולנו מכירים או הכרנו ניצולי שואה באופן אישי. אנחנו יכולים להרגיש את ההשפעה של השואה עליהם ודרכה עלינו.
.
אבל נוכחות השואה בחיינו הולכת ודועכת. כבר היום, ישנם קולות רבים שמפקפקים במקום המרכזי של השואה בהווייה היהודית. כשלא רק ניצולי השואה, אלא גם כל מי שאי פעם הכיר ניצול שואה ייעלם מהעולם, השואה תהפוך להיות אירוע היסטורי גרידא. לציין את יום השואה כפי שאנחנו עושים היום בעוד חמישים שנה זה יהיה מוזר. בעוד מאה שנה, זה יהיה גרוטסקי.

חורבן בית המקדש לפני כמעט אלפיים שנה עבר מזמן את השלב שבו מדובר באירוע חי למישהו מאיתנו. למי שאינו דתי, דיכוי של מרידה אחת מני רבות באימפריה הרומית אינו משהו שנוגע לחיים שלנו בעוד האסון הגדול של השואה מורגש על ידי דתיים וחילונים כאחד. כמובן, אנחנו, כציבור, יכולים להחליט כיצד אנחנו מציינים את האובדן המשותף אבל דתיים אינם יכולים לצפות מחילונים להצטרף אליהם לאבל על חורבן הבית. האבל בתשעה באב הוא דתי וכך שייך רק למי שמקבל את ההנחות הדתיות שבבסיסו.

אני לא מתיימר לטעון שמדובר במקרה קל או מובהק. ייתכן שימי זיכרון, כמו נושאים רבים אחרים, הם אישיים ואמוציונליים מדי כך שלא ניתן להגיע להכרעה עניינית בעניינם. אבל אם אנחנו מכבדים את הימים החשובים לכל קבוצה משמעותית בחברה, אנחנו למעשה מוותרים על כל הכרעה לגבי החשיבות של הימים עצמם – וכך, יום הזיכרון לשואה יציין לא את שואת היהודים אלא את כוחם הפוליטי של הישראלים, ותשעה באב יציין לא את חורבן הבית אלא את כוחם הפוליטי של הדתיים והחרדים. בעיניי, לפחות, כך מאבדים ימי הזיכרון מערכם.

עומר בלסקי הוא בעל תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ותואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה ממכללת וסאליוס בבריסל