אלימות בתוך המשפחה – ומה עם הגברים הנפגעים?

בשנים האחרונות מתנהל ויכוח מר על הטיפול של הרשויות באלימות בין בני זוג בהקשר של רצח נשים בישראל. אם בעבר היה רצח נשים טאבו שאין לדבר עליו, היום אין כך הדבר. מספר הנשים הנרצחות על ידי בני זוגן מפורסם לציבור בדרכים שונות. למשל, בניטור שעורך עיתון "הארץ" משנת 2011 מצוינים כל מקרי הרצח, הסיבות לרצח, זהות הרוצח ופרטים נוספים.

העיון במספרים המדווחים קריטי בגלל שתי סיבות עיקריות; ראשית, כדי לאבחן באופן מקצועי האם מדובר בתופעה חברתית שצריך לגזור ממנה את כל המדיניות בטיפול בתופעת האלימות במשפחה; שנית, אם המספרים המדווחים הם לא המספרים הנכונים, מדוע הם נמסרים לנו כך?

נתחיל במספרים: בעשר השנים האחרונות נרצחו בין חמש לעשר נשים כל שנה על ידי בני-זוגן. בשנת 2020 נרצחו עד עתה יותר נשים בהשוואה לשנים האחרונות – שבע נרצחות ואנחנו רק במחצית השנה. ב-2019 נרצחו ארבע נשים וב-2018 שבע נשים. אלו נתונים מזעזעים ומעוררי דאגה ללא ספק.

אבל אם תשאלו את נציגות שדולת הנשים הן תטענה כי משנת 2011 נרצחו בישראל 167 נשים, כלומר כ-18 נרצחות בכל שנה. הן רק שוכחות לציין כי שדולת הנשים סופרת רציחות של נשים לא רק על ידי בני זוגן אלא גם רצח אימהות על ידי בניהן או בנותיהן, רצח על "כבוד המשפחה" בחברה הערבית על ידי אבות או אחים ורציחות על רקע פלילי.

בנוגע למספר הנשים המוכות כבר שלושים שנה שארגוני הנשים טוענים שיש 200 אלף נשים מוכות בישראל וזהו רק קצה הקרחון כי חלק גדול מהנשים חיות בבתיהן בפחד ואנחנו אפילו לא יודעים עליהן. אז בואו נבחן שוב את המספר הזה. כיום, אין אף גורם מחקרי שמוכן לעמוד מאחורי המספר של 200 אלף נשים מוכות, ואף סקר ארצי שנערך בתחום האלימות הזוגית שתומך בו.

זה שלושים שנה שמדינת ישראל לא מצאה לנכון לערוך סקר ארצי מקיף ורציני שיבחן את היקף התופעה. בשנת 2008 נערך סקר של משרד הרווחה באמצעות מכון מינרווה באוניברסיטת חיפה שבדק אלימות כלפי נשים במדגם של כ-2400 נשים בלבד. הממצא העיקרי של אותו סקר היה כי פרופיל היחסים האלימים מאופיין בריבוי קונפליקטים וכי האינטראקציה מצביעה על נוכחות גבוהה ודו כיוונית של פגיעה באחר: צעקות, קללות, עלבונות ושבירת חפצים.

אם נבדוק את המספרים שמציג משרד הרווחה נמצא כי למרות המודעות העצומה הקיימת לטיפול בנשים מוכות, בפועל טופלו בשנה שעברה 6,488 נשים מוכות ו-2,478 גברים אלימים. גם מנתונים שמציגה משטרת ישראל בדו"ח השנתי עולה כי מדי שנה מוגשות למשטרה כ-26.000 תלונות על אלימות בין בני זוג. מתוכן, 19.000 תלונות של נשים כלפי גברים וכ-7000 תלונות של גברים כלפי נשים.

ניכר כי יש חשיבות רבה עבור ארגוני הנשים להעצים את המספרים לצד אחד. הסיבה לכך שמקרי הרצח הביאו להפגנות של ארגוני נשים תחת הכותרת "להפסיק את רצח הנשים" מקורה בעצם בדרישת ארגוני הנשים מהממשלה ליישם את התוכנית הממשלתית לטיפול באלימות במשפחה. מדובר בתוכנית של 250 מיליון שקל שארגוני הנשים דורשות לקבל לאלתר. וכדי להגביר את גודל הזוועה הן שלחו את חברת הכנסת קרן ברק להעביר את חוק האיזוק האלקטרוני שהן נלחמות עליו מימיה של עליזה לביא, הכל במטרה להמשיך ולשמר את התפיסה המחרידה כי "מאות אלפי" גברים אלימים חיים בקרבנו.

שקלול הנתונים מעלה מספר תובנות חשובות. הראשונה, תופעת האלימות בין בני-זוג קיימת ולצערנו מתרחשת כלפי נשים. אך תופעה זו מתרחשת גם כלפי גברים וחובה עלינו לטפל בה תוך אבחון מדויק יותר של המערכת הזוגית.

התובנה השנייה היא שהמספרים המוגזמים שמפרסמים ארגוני הנשים על רצח נשים ועל נשים מוכות אינם נכונים ומשרתים רק את העצמת "התופעה" על מנת לצבור הון כלכלי וככל הנראה גם הון פוליטי.

התובנה השלישית היא שבמשך עשרות השנים בהן קיבלו ארגוני הנשים קרדיט חברתי לטיפול בתופעה לא הביאו אותנו אל המנוחה והנחלה. ההפך הוא הנכון, שכן קיימת התעצמות של הקונפליקט הזוגי. אחוזי הגירושין נוסקים אל על ומלחמת המינים מעולם לא הייתה קשה ומרה יותר. לראייה, כנסו לקבוצות גברים ונשים וראו את אופי השיח המתנהל. הייתי מעריכה הרבה יותר את פועלן לו היו מודות ביושר כי יש גם נשים אלימות שפוגעות בבני זוגן, ולו היו נלחמות במקביל למלחמתן החשובה למיגור האלימות כלפי נשים גם למיגור האלימות כלפי גברים.

התובנה הרביעית היא שאת הוויכוח על הסימטריה באלימות על כך שנשים אלימות כמו גברים אני מציעה לעצור. אנחנו יודעים כי גברים רבים לא מתייחסים לאלימות פיזית או מינית מצד נשים באותן האופן שנשים מתייחסות לאלימות פיזית או מינית מצד גברים. חוויית הפחד האישי של אישה מגבר אלים היא לא כמו חווית הפחד של גבר מאישה אלימה והיכולת הפיזית לפגוע היא לבטח לא אותו דבר.

באותה נשימה, אי אפשר לזלזל באותם גברים שחיים תחת טרור פיזי וריגשי של נשים מתעללות. מדובר באלפים שכיום אין להם מענה אחד שהם מרגישים בטוחים לפנות אליו. לעומת משרד רווחה פרו-נשי וארגוני נשים רבים מספור, המציעים עשרות פתרונות מעשיים ורגשיים, לגברים אין למי לפנות. גבר פגוע הוא אירוע רב נפגעים גם עבור נשים החיות בסביבתו. יש לו אמא, אחיות, ילדות, חברות ואולי בת-זוג חדשה שסובלת מהיעדר טיפול בבן-זוגה רק בגלל שהוא לא מהמין הנכון. היעדר טיפול בגברים נפגעים מסליל אותם להתמכרויות, התאבדויות, פשיעה וחיים ברחוב.

אם לנשים הנפגעות מאלימות בן זוגן יש קושי לפנות ולדווח בשל פחד ובושה, הדבר נכון שבעתיים אצל גברים, הסובלים גם מהיחס החברתי המזלזל שלנו בפגיעות בגברים. בגלל שאין לנו מענה לגברים הסובלים מאלימות מצד בנות זוגן, אנו נותרים חסרי אונים מול המצוקה, וזונחים את אותם גברים להתמודד עם הקשיים שלהם בעצמם. את זה צריך לתקן ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר רונית דרור היא חוקרת בתחום של אלימות בין בני זוג, מייסדת עמותת "לצדכם"