דגל ישראל על קיר לבנים   מקור: פיקיסט

הניסיון הכושל של הקואליציה להאריך את תוקף הוראת השעה של חוק האזרחות והכניסה לישראל, גרר תגובות עזות בזירה הפוליטית, יצר שיח ציבורי סוער ועורר עניין תקשורתי רב. הדיון הציבורי והפוליטי רעש ורגש אבל התנהל, כצפוי, בתבניות שנטו להשטחת המציאות ולהתמקדות בחלקים הפחות מעניינים שלה. ברם, בלב הסערה שהתעוררה סביב הארכת הוראת השעה עמדו שתי אמיתות חשובות – המהות הלאומית העומדת ביסוד החוק והמאפיינים בני הזמן של הזירה הפוליטית בישראל.

 

המהות הלאומית העומדת ביסוד חוק האזרחות והכניסה לישראל

הוראת השעה של חוק האזרחות והכניסה לישראל נולדה בשנת 2003 מתוך מציאות ביטחונית ספציפית – האינתיפאדה השנייה. במהלך מבצע "חומת מגן" טוהר המרחב הפלסטיני מחמושים והושבה שליטה ישראלית חלקית לשטחי הרשות הפלסטינית. במהות הביטחונית שלו, חוק האזרחות והכניסה לישראל נועד להקים חומת מגן משפטית שתצמצם את תהליך איחוד המשפחות. כידוע, איחוד המשפחות שיפר את הנגישות של טרוריסטים פלסטינים לשטח ישראל וזאת בתקופה בה הטרור חצה את גבולות הקו הירוק ומחבלים מתאבדים ביצעו פיגועים מרובי נפגעים בערים מרכזיות במדינה.

במובן הזה, הדיון הפוליטי הסוער שנילווה למאמץ של הקואליציה לאשר מחדש את תוקף הוראת השעה של חוק האזרחות והכניסה לישראל התמקד במשמעויות הביטחוניות של החוק ולמעשה התחבר למקורות הבסיסיים של החוק שנולדו בהקשר ביטחוני מסוים.

אולם, גם אם הוראת השעה נולדה מתוך מציאות ביטחונית אין פירוש הדבר כי זהו ההיגיון היחידי של החוק. מובן מאליו שהממד הביטחוני עדיין קיים, אבל המשמעות של הוראת השעה חורגת מעבר לכך וקשורה בטבורה להגדרות היסודיות של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

מדינות הלאום המודרניות נחלקות לשני טיפוסים עיקריים – מדינות לאום אזרחי ומדינות לאום אתני. מדינות לאום אזרחי (הידועות גם בתור מדינות לאום פוליטי ובתור מדינות לאום מדיני) כמו ארצות הברית וצרפת מבוססות על תפיסה של קולקטיב פוליטי ונשענות על רעיונות אזרחיים מופשטים. במדינות לאום אזרחי, ערכים אזרחיים ופוליטיים יחד עם סממנים היסטוריים משותפים מהווים את הדבק המחבר בין אזרחי המדינה. לעומת זאת, מדינות לאום אתני כגון יוון, איסלנד, יפן, גרמניה, אירלנד, ארמניה, בולגריה, פינלנד, פורטוגל ומדינות רבות אחרות מבוססות על קבוצת לאום אתני דומיננטית אחת ונשענות על זהות לאומית-אתנית. במדינות לאום אתני, קבוצת הלאום האתני הדומיננטית קובעת את סדר היום הלאומי של המדינה ואת דמות המרחב הציבורי.

ישראל משתייכת לקבוצה של מדינות הלאום האתני. לא כאן המקום לתאר את מקורות הרעיון הציוני אבל חרף היבטים אזרחיים ופוליטיים בהגותם של הוגים מרכזיים בתנועה הלאומית היהודית, התפתחותה תמיד הייתה ממוקדת ברעיון של לאומיות יהודית אתנית. לאומיות זו מחוברת בעבותות ליסודות הקיום התרבותיים, הרוחניים והגשמיים של הקולקטיב היהודי כיחידה אתנית, חברתית ואף ציוויליזטורית בעלת קווי תיחום ברורים.

חוק יסוד הלאום שהתקבל בשנת 2014, עיגן באופן מפורש את המציאות החיה שנוצרה בהקמת המדינה. מציאות זו עוגנה כבר בעקרונות הכרזת העצמאות והמונח "מדינה יהודית" שב וחוזר באופנים שונים בהכרזה.

הנטייה והשאיפה לשוויון אזרחי בישראל, שוויון שיחול באופן שווה על אזרחים יהודים ועל אזרחים לא יהודים, כולל כמובן ערביי ישראל, אינן צריכות לטשטש את המהות היסודית של מעשה ההגשמה הציונית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כאשר בוחנים את הסוגיה בפריזמה זו, ברי שחוק האזרחות והכניסה לישראל בא לעגן את רעיון מדינת הלאום של העם היהודי בספר החוקים. בכך מתווסף חוק האזרחות והכניסה לישראל לקודקס החקיקה הלאומית הישראלית שמכסה שלל היבטים של הלאומיות היהודית, ביניהם היבטים דמוגרפיים, תרבותיים, דתיים ועוד. כך, למשל, חוק השבות, חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, חוק איסור גידול חזיר, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ועוד כהנה וכהנה.

היות שהסוגיה נוגעה במרכיבים היסודיים של הזהות הלאומית של המדינה, אולי רצוי וראוי להפוך את חוק האזרחות והכניסה לישראל הנטוע בהקשר הביטחוני המצומצם לחוק יסוד אזרחות וכניסה לישראל הנטוע בהגדרות זהות רחבות יותר.

 

מאפיייני הזירה הפוליטית

ההצבעה על הארכת הוראת השעה מלמדת על היפוך יוצרות מוחלט שנוצר בכנסת. כל מי שתמך בחוק מטעמים לאומיים הצביע נגדו – בראש ובראשונה הליכוד – וכל מי שהתנגד לחוק מטעמים ליברלים ולאומיים – העבודה, מרצ ורע"ם – הצביע בעדו (שני חברי כנסת של רע"ם נמנעו ושניים הצביעו בעד). מציאות זו תוארה בשיח התקשורתי כאופורטוניזם וצביעות – בעיקר ביחס להצבעה של מפלגות הימין באופוזיציה. ברם, ההצבעה שבה ושיקפה את התהליך הפוסט מודרניסטי שעוברת הפוליטיקה הישראלית.

כיום, אין בפוליטיקה הישראלית שום מחויבות לאידיאולוגיה. מה שמגדיר את הפוליטיקה הישראלית בת הזמן אלו אינטרסים ויחסי כוח בין אליטות. ממשלת בנט-לפיד היא התוצר האולטימטיבי של הפוסט מודרניזם הפוליטי בישראל. זוהי ממשלה שהוקמה כמפגש בין קצוות לצורך תכלית שאינה קשורה ברעיון מסדר.

ממשלת בנט-לפיד היא תוצר של תהליך מתמשך בפוליטיקה הישראלית שלא היא המציאה את כלליו. חוסר היכולת להגיע להכרעה פוליטית בארבע מערכות הבחירות האחרונות ודפוסי ההתנהלות של ממשלת נתניהו-גנץ שיקפו את התמורה העמוקה שחלה בפוליטיקה הישראלית. בצד החיובי, תמורה זו קידמה את גישות של פרגמטיזם פוליטי. בצד הפחות חיובי, חלה השטחה של המבנה הפוליטי וביזור של הכוח הפוליטי.

למרות שמה, ממשלת "השינוי" מסתמנת כממשלת "המשך" לממשלות הקודמות בכל הקשור בשאלות של מדיניות ושל פוליטיקה-רבתי. הממשלה החדשה לא הוקמה על בסיס רעיון מסדר חדש זולת "רק לא ביבי" ולכן הדבק המלכד את רכיביה השונים מבוסס יותר על "האין" מאשר על "היש". התפיסה המכוננת של ממשלת בנט-לפיד מבוססת על מאמץ סיזיפי לצמצם מחלוקות מחד גיסא ולהגדיר מכנים משותפים רחבים ככל האפשר מאידך גיסא. כך, למשל, הקואליציה מתכוונת להשתדל להימנע מנושאים מלאומיים ולהתמקד בתחומי עשייה בהם המחלוקות הן לא מהותיות, כמו מגפת הקורונה, כלכלה וכיוצא באלו. מבחינה זו, אין מדובר בממשלת ימין ולא בממשלת שמאל.

מההצבעה על חוק האזרחות והכניסה לישראל עולה שגם באופוזיציה שעדיין נתלית לכאורה בהגדרות הקלאסיות של ימין ושמאל, נטשו מזמן את תפיסות היסוד האידיאולוגיות של הפוליטיקה הישראלית ואימצו – ולא בפעם הראשונה – את הפוסט מודרניזם הפוליטי. האופוזיציה התומכת בלאומיות היהודית הצביעה באופן המנוגד לעקרונותיה, ומצאה את עצמה באותה פוזיציה פוליטית עם הרשימה הערבית המשותפת.

ניתן כמובן להגדיר את התנהלות שני הצדדים כאופורטוניזם וכצביעות, אבל מאחורי המונחים הללו מצוי שינוי מבני בפוליטיקה הישראלית. בשנים האחרונות, המשחק הפוליטי בישראל מבוסס יותר על רגעיות ועל שיתוף פעולה בין יריבים ופחות על הגדרות מוחלטות נוסח שמאל וימין שאמנם עדיין קיימות אבל בעיקר באות להסתיר מאבק כוחות בין אליטות. זו האמת הערומה ששבה ונחשפה בהצבעה על חוק האזרחות והכניסה לישראל ושאינה עומדת להשתנות בזמן הקרוב. מבחינה זו, מי שדמיין את העידן שלאחר נתניהו בתור "חזרה לנורמליות" טעה ובגדול. הפוסט מודרניזם הפוליטי פה והוא עתיד להישאר.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

דן
יהודים לא שורדים במדינות כל תושביהן.
אי-אפשר בו-זמנית לטפח מיליוני ערבים בארץ
ולשמור ישראל לעם היהודי.
נפרדו בהצלחה : פולנים - רוסים, אירים - אנגלים, יוונים - טורקים,
צ'כים - גרמנים, סרבים - קרואטים . .
גם יהודים מסוגלים להשתחרר מעם זר בארצנו .
*
קודם כל מפסיקים להאכיל, לרפא, ללמד, להעסיק ולאכלס את העם העוין.
היהודים לא חייבים לערבים אף דונם אחד בארץ,
לא תעסוקה ולא אף שקל של קצבאות.
*
ערבים קיבלו אזרחות (או תושבות) ישראלית בניגוד להמלצת האו"ם
משנת 1947 על הפרדת שני עמים בפלשתינה.
ערבים ביצעו את החלטת האו"ם וגירשו יהודים מחלק ניכר של ארץ ישראל.
*
כיום ממערב לירדן יש לערבים נשיא, ממשלה, תקציב, תעודות זהות,
משטרה, בתי משפט, ערים ללא יהודי אחד, נוכחות באו"ם וכו'..
זאת אומרת יש להם מדינה, מינוס צבא ויהודים.
לערבים אין זכות לבחור לעצמם את אזרחות הנוחה.
אין שום הבדל בין ערבים בירושלים, חברון, יפו, שכם, נצרת, עזה או רמלה.
הם כולם זכאים לאזרחות מדינתם ובירתה - רמאללה.
*
לאחר משאל עם על הפרדת היהודים מן הערבים על בסיס שתי אזרחויות שונות, כל ערבים מקומיים ישלמו מס הכנסה ומס בריאות ברמאללה.
אף אחד לא יגורש מביתו, אך ל-2 מיליון ערבים תשתנה כתובת
כדי לדרוש את הבטחת הכנסה, ביטוח בריאות, דמי אבטלה, קצבאות,
משכורות למורים וכו'. הכתובת תהיה ברמאללה.
*
בעוד כמה חודשים רמת חיים שלהם תרד דרסטית ואז יתחיל טרנספר מרצון >
לרמאללה, שכם, חברון , ג'נין, קלקיליה, טולכרם, יריחו, אבו-דיס, בית לחם, עזה וכו'.
שימו לב > הכול לפי חוק בינלאומי, כי רק ערבים ביצעו את המלצת האו"ם משנת 1947 על החלוקה וגירשו יהודים מחלק ניכר של ארץ ישראל .
*
בשלב שני מנתקים הספקת מים, חשמל, דלק וכו' לערים ערביות ממערב לירדן ומתחילים משא ומתן מול הירדנים על מעבר מיליוני ערבים לירדן.

אולי יעניין אתכם