קריאה לאופוזיציה אחראית

ימים חדשים ומעניינים עוברים על מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות המדינה מכהן אדם חבוש כיפה כראש ממשלה. הממשלה עצמה מורכבת מקואליציה בלתי אפשרית של מפלגות ימין, מרכז, שמאל וערבים. ויש לנו גם אופוזיציה חדשה. ולראשונה מזה 12 שנים, אחרי ארבע ממשלות ושש כנסות, הליכוד מוצא את עצמו מחוץ לממשלה. זהו שינוי משמעותי. רבים מחברי הכנסת המכהנים כיום מעולם לא חוו אופוזיציה. ואולי בשל כך ניכרים בגוש הימין-חרדים בלבול ואובדן דרך בכל הקשור לתפקידה ומטרותיה של אופוזיציה בדמוקרטיה מתוקנת.

התפיסה הרווחת בקרב האופוזיציה, כל אופוזיציה, תפיסה שקנתה אחיזה גם בציבור, היא שתפקידה של האופוזיציה הוא (לנסות) להפיל את הממשלה. כך, למשל, סבור ראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, שבשנת 2019 הודיע לקואליציה המסתמנת (שלא קמה בסופו של דבר) "אנחנו הולכים למרר את חייכם", והוסיף "אנחנו נהפוך את הכנסת לזירת קרב". מסתמא שלפיד מחזיק בדעה זו גם עתה כפי שעולה מהציוץ שכתב לאחר הקמת ממשלת השינוי: "תפקידה של האופוזיציה הוא להתנגד. אני מקבל את זה. תפקידה לנסות להפיל את הממשלה, אני מקבל גם את זה".

מאמירות אלה ואחרות, משתקף דימויה של הכנסת כמגרש כדורגל שעליו משחקות שתי הקבוצות, הקואליציה והאופוזיציה, זו נגד זו. כל החלטה או הצעת חוק של הקואליציה שנחסמת על ידי האופוזיציה, היא הבקעת שער לטובת האופוזיציה. וכמובן, כמו בכדורגל, כל המרבה הרי זה משובח.

התפיסה הזו מבטאת חוסר הבנה של המשטר הפרלמנטרי, וגרוע מכך – איוולת קונספטואלית ומוסרית. לפני הכול, הרעיון שהאופוזיציה תפיל את הממשלה הוא מופרך מבחינה מעשית. קשה מאוד להפיל קואליציה בישראל, בעיקר מאז שונה מנגנון אי האמון בממשלה לאי אמון קונסטרוקטיבי (כלומר, מנגנון הדורש לא רק הפלה של הממשלה אלא הצגת ממשלה אחרת במקומה).

ניקח לדוגמא את האופוזיציה לקואליציית אוסלו שהייתה אחת האופוזיציות הלוחמניות ביותר שנראו במדינה. בסופו של דבר, הקואליציה סיימה את ימיה לא בעקבות פעולה כלשהי של האופוזיציה (גם לא בעקבות רצח יצחק רבין) אלא בעקבות ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות, כארבע שנים לאחר יצירת הקואליציה. למעשה, מעולם לא נפלה ממשלה בישראל בהצבעת אי אמון, הכלי האולטימטיבי של האופוזיציה להפלת ממשלה, למעט פעם אחת בשנת 1990, במה שמכונה "התרגיל המסריח". גם במקרה ההוא הדבר הסתייע רק לאחר שמפלגת העבודה ערקה מהקואליציה. נפילת ממשלה או התפזרות הכנסת, מתרחשות בישראל רק כאשר העניין מוסכם על הקואליציה או למצער על חלק מחבריה. לכן, הניסיון של האופוזיציה הנוכחית להפיל את הממשלה הוא חסר תוחלת וחבל להשקיע בו מאמצים.

ומה עם למרר את חייה של הקואליציה ולהפוך את הכנסת לזירת קרב? ובכן, צריך לזנוח קודם כל את דימוי זירת הקרב על פיו תפקידה של הקואליציה הוא לבנות ולקדם את המדינה על פי השקפת עולמה, ותפקידה של האופוזיציה הוא להכשיל את מאמצי הקואליציה, יהיו אשר יהיו, לרפות ידיים, להבהיל, להרוס ולחבל. מי שחושב כך, צריך לשאול את עצמו במה מועילה הגישה הזו למדינה? מה הטעם בהכשלה ובחבלה כשיטת פעולה, כמטרה בפני עצמה?

קואליציה היא חיבור בין סיעות שונות שמתאגדות יחד למען מטרה משותפת, סביב קווי יסוד שמוסכמים על כולן. הקואליציה מקימה ממשלה שתקדם דרך שבה מאמינים חבריה. לעומת זאת, הגדרתה של האופוזיציה היא על דרך השלילה. אין מכנה משותף בהכרח בין היושבות באופוזיציה, למעט העובדה שכולן אינן חלק מהקואליציה, כל אחת מסיבותיה. כך, למשל, יכולות להיות סיבות מנוגדות לישיבת המפלגות המרכיבות את האופוזיציה – בשביל סיעה אחת הממשלה לא ימנית מספיק, ואילו בשביל אחרת היא ימנית יותר מדי. האופוזיציה הנוכחית ממחישה זאת היטב, ואין ספק שגוש ימין-חרדים לא רואה ברשימה המשותפת שותפה לדרך (וההפך) וזאת בניגוד למבנה הקואליציה המבוסס על שותפות. האופוזיציה, אם כן, אינה גוף אחד ואי אפשר לומר שיש לה מטרה משותפת.

כאשר מפלגה מוצאת את עצמה מחוץ לממשלה עליה לחשוב איך היא יכולה להועיל למדינה גם בהיעדר סמכויות ביצועיות, ויש למפלגות לא מעט דרכים להועיל גם מהאופוזיציה. כך, למשל, האופוזיציה יכולה להעביר ביקורת על הממשלה כאשר היא שוגה או גורמת נזק. האופוזיציה יכולה לנסות להכשיל צעדים שהקואליציה מנסה להעביר שהאופוזיציה סבורה שהם הרסניים או מסוכנים. האופוזיציה יכולה לאתגר את הקואליציה באמצעות שאילתות ולהציע חוקים משלה. והאופוזיציה יכולה להציב אלטרנטיבה שלטונית שתוכל להחליף בבוא העת את הממשלה המכהנת. זאת כמובן מעבר לעבודה הרגילה של הכנסת, שכפופה פחות לענייני קואליציה-אופוזיציה, ואולי פחות מלהיבה מכהונה בממשלה אבל יש בה תועלת רבה.

התנגדות עיוורת וחסרת אבחנה לכל החלטה ולכל צעד של הממשלה, לא רק שאין בה טעם, יש בה נזק גדול לשני הצדדים. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מגישה כזאת. אם האופוזיציה תמשיך להתייחס לכנסת כאל זירת קרב, לא ידוע מי יהיה המנצח אבל ברור מי יהיו המפסידים – מדינת ישראל ואזרחיה.