בנימין נתניהו, 2015   מקור: ויקיפדיה (משרד החוץ וחבר העמים הבריטי)

לנוכח המציאות הפוליטית הנוכחית, טובת מחנה הימין מצריכה שבנימין נתניהו יפנה את כסאו. אם ראש הממשלה ינהג כך, אפשר יהיה לקיים פריימריז מהירים במפלגת הליכוד ולמי שיזכה להחליף את נתניהו בראש המפלגה תהיינה אלטרנטיבות רבות להקמת קואליציה מתפקדת.

אני מודע לכך שהסיכויים למהלך כזה הם קלושים, אך הגיע הזמן שדרישה כזו תישמע ביתר שאת דווקא מקרב שורות הימין, שהרוב המכריע שיש לו בעם התבזבז בשנתיים האחרונות על מאבק פרסונלי שמסרב לשכוך.

 

מנהיגים גדולים

נתניהו עשוי להיזכר בעתיד כגדול ראשי הממשלה של מדינת ישראל – כן, אפילו יותר מדוד בן גוריון – אבל במדינות דמוקרטיות גם למנהיגים גדולים יש תאריך תפוגה. ההיסטוריה מלמדת שמנהיגים גדולים לא תמיד יודעים להניח את המפתחות בזמן. השאפתנות וההנעה הפנימית העזה שהביאו אותם לבסס את שלטונם הן אלו שמונעות מהם להכיר בהיחלשות כוחם כאשר יריביהם הפוליטיים מצטברים לכדי מסה קריטית. ככל שמנהיגים פוליטיים מצליחים להישאר בשלטון, כך הם ותומכיהם משתכנעים שחוסנה של המדינה תלויה בהישארותם ליד ההגה ושאחריהם – המבול.

נתניהו איננו מושחת. התיקים נגד נתניהו הם לא הסיבה שהוא צריך ללכת ואוי לנו אם יודח במשפט. נתניהו צריך ללכת משום שגם אם יש לו את הגוש הפוליטי הגדול והמגובש ביותר מאחוריו, הרי כבר ארבע מערכות בחירות שאין לו רוב בכנסת. ובשיטה הפרלמנטרית היכולת להקים קואליציה – היא העיקר. אגב, גם אם היו לנתניהו 61 מנדטים, ממשלה יציבה לא הייתה קמה באמצעותם וטוב שנמנענו מהסיטואציה הגבולית הזו. כמעט כל דמות אחרת בליכוד אולי הייתה מובילה מפלגה קטנה יותר, אבל הייתה מצליחה להקים קואליציה רחבה ויציבה יותר.

חשוב לציין כי בניגוד לנטען בליכוד, התנגדות למפלגה או לאדם היא לא "חרם" אלא חלק אינהרנטי מהפוליטיקה. שאלת המשך כהונתו של נתניהו היא זו שעמדה בלב מערכות הבחירות האחרונות וגם כשמפת המפלגות השתנתה מפעם לפעם, רוב הציבור לא הצביע לנתניהו או למפלגות האחרות בגוש שגיבש מאחוריו. כל מפלגה שמסרבת לשבת תחתיו מתעקשת על כך משום שזו הייתה הבטחת הבחירות העיקרית שלה לבוחריה. בשם איזה ערך דמוקרטי בדיוק מבקשים כעת תומכי נתניהו ממתנגדיו לסגת מהבטחתם הפוליטית העיקרית?

על כל פנים, לא בריא, בלשון המעטה, לכרוך את גורלה של מדינה בגורלו של אדם אחד, דגול ככל שיהיה. האובססיה בשני הצדדים חונקת אותנו כמדינה ומונעת מהמערכת הפוליטית לחזור ולעסוק במדיניות, בניהול המערכות ובחזרה לשגרה. נתניהו יכול לפרוש כעת כמי שבמו ידיו הוציא אותנו ממגפת הקורונה וכמי ששינה את מפת המזרח התיכון. הוא יכול לפרוש עתה כמנצח. נתניהו יכול גם להבטיח שיפרוש לאחר חצי קדנציה אחרונה או שירוץ לנשיאות, וניתן להניח שהבטחה זו תרצה לפחות חלק מהמפלגות אם יינתנו בטוחות שאכן כך יקרה.

מה שנדרש כעת לחברה הישראלית זה מנהל שיעסוק בענייני פנים ולא רק בענייני חוץ. מנהל שיסדיר את היחס בין שלוש הרשויות ואת יחסי הדרג הפוליטי עם הפקידות ממקום נקי וענייני; שיבצע את הרפורמה הנדרשת בשירות המדינה; שישחרר את מערכת החינוך מהריכוזיות הכובלת אותה; שיסיט בחזרה את החרדים ממסלול התלותיות למסלול ההשתלבות; שיגביר את אכיפת החוק בפריפריה; שייאבק בהשתלטות של הפלסטינים על שטחי יהודה ושומרון. אבל מה שנחוץ לנו בעיקר זה מנהל שישחרר אותנו מההשתלטות העוינת של "כן נתניהו-לא נתניהו" על השיח הפוליטי שלנו.

 

אסטרטגיית הבלוק ונזקיה

במידה רבה, נתניהו אוכל עתה את הדייסה שבישל במשך שנים. אם הוא היה פחות קנאי לבלוק הנאמנות האישית לו והיה שומר על יחסים סבירים עם המתחרים שלו, היו פתוחות בפניו עוד אפשרויות להקמת קואליציה. אם נתניהו היה מחבק את גדעון סער לאחר שניצח אותו, או אם לא היה נאבק בנפתלי בנט במערכת הבחירות האחרונה בחמת זעם ומאפשר לו "לשבור לכיוון המרכז" על מנת ללקט מנדטים מחוץ לגוש, כולל של מתנגדי נתניהו, ייתכן שהיה לו רוב מזערי היום. הרי היה ברור לאורך כל הדרך שבנט יצטרף לממשלת ימין אם יהיה לה רוב. אולם זה לא הספיק לנתניהו, שתמיד העדיף להיסחט על ידי מפלגות מגזריות או מפלגות מרכז ולא על ידי מפלגות מתחרות מימין. הימור על בלוק במערכת פוליטית פרלמנטרית הוא הימור לטווח קצר. האסטרטגיה ההגיונית היא לשמור על הקלפים פתוחים עד למשא ומתן, ובכך לגרום לשחקנים הרלוונטיים להתחרות על מקום בממשלה תוך מוכנות לפשרות.

לא כל האשמה מוטלת לפתחו של נתניהו כמובן. התקשורת האיומה שלנו אחראית במידה שווה לכל הפחות. אך גם מצבה של התקשורת היום, בעיקר בערוצי הטלוויזיה והרדיו, הוא באחריות נתניהו. הלה היה יכול להיאבק בהטיה התקשורתית בכלי מדיניות פשוטים לאורך השנים, ונמנע מכך מסיבות לא ברורות.

אסטרטגיית הבלוק בה נוקט נתניהו בשנים האחרונות כבר הסבה לא מעט נזקים. אסטרטגיה זו ביטלה לחלוטין את הצורך של החרדים במיקוח פוליטי, שכן אין כל איום על האינטרסים המגזריים והבדלניים שלהם. אסטרטגיה זו גם חייבה את כל המפלגות להכריז מראש אם הן בתוך הבלוק או מחוצה לו. בכך הפכה המערכת הפוליטית שלנו למעין מערכת דו מפלגתית בדומה לזו האמריקאית, רק בלי ההתאמות הרבות הנדרשות לצורך מעבר כזה. המחיר של אסטרטגיית הבלוק היה ויתור מוחלט על תחומי מדיניות רבים שהמחלוקת בהם אינה חופפת את החלוקה לחלוקה המחנאית של רקביבי-רקלאביבי. כשם שמחנה הימין לא מפגין את המחלוקות החוצות אותו בהקשרים של מדיניות פנים, כך גם מחנה השמאל מצניע מחלוקות פנימיות על אף פערים אידיאולוגיים רחבים. הכול מושתק לצורך הנאמנות בעד נתניהו או נגדו.

 

צ'רצ'יל

נתניהו המשיל לא מזמן את הקורונה למלחמת עולם שלישית. זהו תיאור מופרז למדי, אבל אם כמעריץ של צ'רצ'יל הוא מתעקש על כך, הרי המנהיג המנצח במלחמה הוא לאו דווקא המנהיג שצריך לשקם את המדינה מנזקיה. לעתים, ההפך הוא הנכון.

אין שום דרך לדעת איזו מערכת פוליטית תתעצב כאן אחרי נתניהו, איך יתפתח מאבק הירושה ועוד כמה שנים הדומיננטיות הפוליטית של הימין תימשך. אולם, המבוי הסתום הפוליטי אליו נקלענו בשנתיים האחרונות גרוע יותר מכל תרחיש פוליטי אפשרי.

גם אם ניתן להתווכח על מידת אחריותו של ראש הממשלה למצב הביש הזה, אין ספק שהדרך הפשוטה והאפקטיבית ביותר להחזיר את הפוליטיקה הישראלית למסלול נורמלי היא בכך שלאחר 12 שנות שלטון רצופות ילך נתניהו לעשות לביתו. לי אין ספק שאהיה מאלו שיריעו לנתניהו על כך שהפך את ישראל ממדינה מבטיחה למעצמה משגשגת, גם אם כהונתו הממושכת מסתיימת באקורד צורם.

אברהם תומר הוא חוקר מדיניות חינוך בפורום קהלת

users: אברהם תומר

שולה
הגיע הזמן שיהיה מנהיג שאכפת לו מאיתנו ולא רק מעצמו. ורצוי גם ישר ולא עבריין
הוא יזכר כאחד הגרועים ביותר שהיו

שמיר
מפלגתו זכרתה ל72% יותר מהמפלגה השנייה העם הצביע לו עד כמה שידוע לי אנחנו לא חיים באנטי דמוקרטיה .

אולי יעניין אתכם