דונלד טראמפ מבקר במוזיאון ישראל, 23 במאי 2017   מקור: ויקיפדיה

איני חושב שניתן להשפיע על דעה של מישהו בנוגע לסיפוח. בראייתי הסיפוח הוא טעות כיוון שהוא מגדיל את החיכוך הישראלי-פלסטיני ולא מקדם את ההפרדה שאני מאמין שהיא הכיוון הנכון. אני מניח שמקרב התומכים בסיפוח איש לא ישנה דעתו ואילו המתנגדים למהלך יראו בדברי חיזוק לטענתם. אחרי שהסרתי את נטל השכנוע מעל השולחן אתם מוזמנים לקרוא בנחת.

אחת מטענות השכנוע המרכזיות בעד "סיפוח עכשיו" היא שנוצרה הזדמנות אסטרטגית חד-פעמית לאור העובדה שבוושינגטון יש ממשל אוהד שלא היה כמותו. ברצוני לטעון שההזדמנות האסטרטגית הזו היא אשליה.

President Trump visit to Israel, May 2017

הנשיא דונלד טראמפ בכותל המערבי בעת ביקורו בישראל במאי 2017

אני מניח שאין חולק על כך שסיפוח הוא מהלך שיגבה מחירים אסטרטגיים מישראל. אני לא מצטרף לאלו שטוענים שזה יביא לסנקציות אירופאיות. לא כי סנקציות לא ייתכנו, פשוט משום שאיני יודע אם תהיינה סנקציות ואיני סבור שטיעון זה מרשים את התומכים בסיפוח. ועדיין, גם לתומכים הנלהבים ביותר מימין ברור שסיפוח הוא מהלך שמחיר אסטרטגי בצידו. אז האם האור הירוק שיש לישראל מהבית הלבן לעשות כרצונה הוא אכן הזדמנות אסטרטגית?

בבית הלבן יושב הנשיא החלש ביותר שהיה בארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה. מדיניות החוץ של טראמפ אינה של מעצמה עולמית אלא של הילד הכי חזק בכיתה, שעוד לא הבין שהכוח הזה לא מקנה חברים. הכוח המרכזי בו משתמש טראמפ הוא סנקציות כלכליות המופעלות על יריבים ועל בעלות ברית באותה מידה.

כתוצאה מכך, ארצות הברית לא מובילה מהלכים בינלאומיים, ואפילו במהלכים טריוויאלים, בעלות בריתה לא מצטרפות אליה. ארצות הברית כשלה אפילו בהשגת רוב במועצת הבטחון לגינוי המתקפה של איראן על מתקני הנפט של סעודיה. זאת תעודת עניות לדיפלומטיה האמריקאית.

לבריטניה הוצב אולטימטום פומבי שעליה לנתק את קשריה עם סין. זאת אינה הדרך לנהל דיאלוג עם בעלת הברית החשובה. אנג'לה מרקל הודיעה לטראמפ שזאת לא העת לכנס את ועידת הג'י-7, והחברות סירבו לבקשתו לצרף את רוסיה בחזרה.

הצהלות בישראל על הסנקציות שהטילה ארה"ב על גורמים בבית הדין הפלילי בהאג, זו שמחת עניים. בשונה מהמקובל בנרטיב הישראלי, בית הדין בהאג הוא גוף רציני ולא המועצה לזכויות האדם של האו"ם.

לאור האמור לעיל, עולה כי התמיכה שמקבלת ישראל מטראמפ ניתנת בעת שבה מעמדה העולמי של ארצות הברית בשפל המדרגה. זה לא תהליך שהחל בתקופתו של טראמפ, אך הוא האיץ אותו במידה רבה. בבית, סובלת ארה"ב מפיצול שלא היה כדוגמתו. גם זה לא תהליך שהחל אצל טראמפ, אך הוא הקצין אותו בקצב בלתי נתפס.

המשמעות היא שישראל בוחרת להשתמש בקרדיט שטראמפ מעניק לנו, והריבית היא הגדלת התלות בארצות הברית כמשענת בפוליטיקה העולמית. סוגיית בית הדין הבינלאומי בהאג היא רק דוגמא לכך. את גודל התלות בממשל טראמפ ניתן היה לזהות במדיניות הכניסה לישראל כאשר פרצה מגפת הקורונה. החשש מהממשל האמריקאי הביא לכך שישראל "ייבאה" מארצות הברית חולים רבים שלא נכנסו לבידוד.

התלות הגוברת בארצות הברית תבוא לידי ביטוי בשני מישורים: האחד, ניתן יהיה לתקוף את ממשל טראמפ דרך ישראל במקום לתקוף את ארצות הברית במישרין. זה נכון גם ליריבים כמו רוסיה וסין, וגם לידידות באירופה (כן, אירופה המערבית אינה עוינת את ישראל).

במישור השני, הכמיהה הישראלית שטראמפ ייבחר בשנית רק תמשיך ותגדל, וזאת משום שהחרדה שתגיע אם ביידן ייבחר כנשיא תהיה גדולה אף יותר מזו שהייתה כאשר אובמה נבחר לנשיאות, וזאת למרות טענת האנטישימיות של אובמה אשר הוטמעה היטב בשיח הישראלי.

מי שמתכחש לכך שמצבו של טראמפ כל כך גרוע שאפילו לביידן הבינוני יש סיכוי מסויים להיבחר – בבחירות שהיו אמורות לנטות באופן מובהק עבור טראמפ – לא מביט נכוחה במראה.

גם בביצה המקומית המציאות האסטרטגית אינה מזהירה. ישראל לא התכוננה לרגע הזה במישור האסטרטגי בעשור האחרון. למעשה, הבעיות האסטרטגיות הגדולות של ישראל נותרו בעינן והן במגמת החרפה.

את השנים הטובות שהיו לנו עם קריסת האביב הערבי וההתחזקות של איראן ניצלנו לפיתוח מערכות יחסים עם המדינות בחצי האי ערב. הסוגיה הפלסטינית אמנם לא מעניינת אותן כמעט בכלל, ולכן ההתקרבות לישראל התאפשרה, אבל יש לה תקרת זכוכית, לאור הלגיטימציה לה זקוקים המשטרים מבית.

הסוגיה האיראנית צפויה להחריף בשנים הבאות. טראמפ, בתמיכת ישראל, מרסק את הסכם הגרעין. בלי קשר לדיון האם זה טוב או לא, המשמעות היא שהמתח עם איראן יגבר וישראל תשאל את עצמה האם היא צריכה לחדש את יכולתה לאיים צבאית לתקוף באיראן, בהינתן שלא טראמפ ולא ביידן יהיו מוכנים לעשות זאת.

בזירה הצפונית, נכשלה ישראל לקדם מציאות שמגבילה את הנוכחות האיראנית בסוריה, או להגיע להסכם ביניים כלשהו בנושא. לראיה, בכל פעם שמספרים לנו שהאיראנים התחילו לעזוב, יש גל תקיפות מחודש שמוכיח שהם לא הולכים לשום מקום.

אבל הרבה יותר חשוב מכך הוא שאת פרויקט הדיוק של חיזבאללה, שיגיע בעתיד גם לחמאס, ישראל לא תצליח לעצור. לכן, את העשור הקרוב צריכה ישראל להקדיש לפיתוח דרכי התמודדות תחת הנחה שזה האיום העתידי המרכזי על הבטחון הלאומי. מאז הקמתה לא נערכה ישראל לכך שניתן לפגוע במתקנים האסטרטגיים שלה בצורה מדוייקת.

גם הבעיה של חמאס נותרה בעינה, והאיום הצבאי מהרצועה יגבר. ישראל לא בחרה במדיניות הרצויה של הגעה לפשרה ארוכת טווח עם החמאס אלא העדיפה ללכת עם ולהרגיש בלי.

בתוספת לכל המגמות האסטרטגיות הללו (שיכולת ההשפעה של ישראל על מרביתן מוגבלת) נחת משבר הקורונה על ישראל בזמן המשבר הפוליטי הגדול ביותר שפקד את המדינה מאז הקמתה. גם מי שתומך בנתניהו צריך להכיר בכך שהפיצול בישראל בשיאו.

בשורה התחתונה, נמצאת ישראל בנקודת הזינוק הכי גרועה מבחינת אסטרטגית לביצוע מהלך הסיפוח בהשוואה ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו בכלל יודע מה התכנית?), אבל הנרטיב הקיים שמדובר בהזדמנות היסטורית הוא אשליה.

עמר דנק הוא סגן אלוף במילואים, שירת בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית, מהנדס ובעל תואר שני ביחסים בינלאומיים

* המאמר פורסם במקור בבלוג עמר אסטרטגיה

users: עמר דנק

אולי יעניין אתכם