קרל מרקס   מקור: ויקיפדיה (ג'ון ג'בז אדווין מיאל)
"אשתו רכשה לו ליום הולדת שוט רכיבה בשווי מאה פרנקים, בעוד שלשד האומלל אין לא סוס ולא כישורי רכיבה. כל מה שעיניו רואות, מיד הוא רוצה לעצמו – כרכרה, חליפות יקרות, גינה מטופחת, רהיטים חדשים מן התצוגה, את הירח".
ארנולד רוגה על קרל מרקס, 1844

אתמול חל היארצייט ה-138 של קרל מרקס. לזכרו של המבקר החשוב ביותר של הקפיטליזם, נספר על יחסו של מרקס לכסף בחייו הפרטיים

אבל לפני שנתחיל – שתי הסתייגויות.

ראשית, איני חושב שקיים קשר ישיר בין מעלליו הפיננסיים של הוגה לטיב הגותו או לתקפותה. כמובן, זו דעה שאין ספק שמרקס היה חולק עליה, לאור התעקשותו על אחדותה של התיאוריה והפרקטיקה.

שנית, מתנגדיו של מרקס עסקו רבות בנושא זה, כיוון שזוהי זווית הניגוח הקלה ביותר באיש (להוציא את אופיו הנורא, צביעותו, והשתלטנות הסדיסטית שבה עם התנהל עם סביבתו האינטלקטואלית). עם זאת, הרלוונטיות של הביקורת על יחסו של מרקס לכסף לביקורת על משנתו – נותרת פתוחה.

מרקס היה אדם אמיד מאוד לאורך מרבית חייו, למעט פרק זמן של 15 שנים "רזות" בלונדון, שברזונן קשה מאוד להאשים מישהו חוץ ממנו עצמו.

קרל מרקס נולד בשנת 1818 בפרוסיה למשפחה יהודית אמידה. בתור סטודנט הוא בזבז באופן משמעותי יותר מחבריו לספסל הלימודים העשירים באמת (זאת אנו יודעים ממכתבי התחינה קורעי הלב ששלח אליו אביו המודאג). משנישא לג'ני פון וסטפאלן – הזוג הצעיר זכה בירושה קטנה אך נאה, שאותה מרקס בזבז כמעט מיד בירח הדבש בשווייץ. מה שנשאר מהירושה היו כלי הכסף עם סמלי בית ארגייל הסקוטי, אבות אבותיה של ג'ני. את כלי הכסף מרקס משכן בלונדון, וכמעט שנזרק על כך לכלא, כי המשטרה סברה שהמהגר המרופט למראה גנב אותם.

Jenny von Westphalen

ג'ני פון וסטפאלן

בסוף שנת 1843 עברו השניים לפריז ולמן השלב הזה מתחילה הדינמיקה הפיננסית האופיינית מאוד למרקס שהיה מוכן להשקיע את כל כולו בקריאה, קצת פחות בכתיבה, וכלל לא בעבודה שחרגה מכתיבה הגותית או חדשותית. מרקס התחיל, אפוא, להתקיים מתרומות.

במרץ 1844, חבריו של מרקס בגרמניה אספו בשבילו אלף טאלרים ומיד לאחר מכן עוד 800 טאלרים נוספים. לשם השוואה, המשכורת השנתית של פועל גרמני מיומן, העובד בין 14 ל-16 שעות ביום, הסתכמה אז בכ-300 טאלרים. על כתיבתו בעת ההיא, מרקס קיבל 3,800 פרנקים ומממניו הליברליים מחבל הריין ארגנו לו מענק נוסף בסך 4,000 פרנקים. לשם השוואה, פועל פריזאי מיומן, שעבד שישה ימים בשבוע, השתכר בממוצע כ-1,250 פרנקים בשנה. במילים אחרות, אפילו אם נתעלם מן העובדה שמדובר באינטלקטואל מובטל למחצה, מצבו הכספי של מרקס באותה העת היה מעורר קנאה.

ברם, ב-1845, כאשר גורש מפריז ונסע לבלגיה, מרקס התלונן והתאונן על חורבנו הפיננסי. חורבן זה, מטבע הדברים, לא גרם לו להתחיל לעבוד. חבריו של מרקס שוב נזעקו לעזרתו. הפטרונים מחבל הריין שלחו לו 750 פרנקים. ידידו פרידריך אנגלס וויתר לטובתו על המקדמה שקיבל על ספרו מצבו של המעמד העובד באנגליה. אמנם, זה לא השפע הכלכלי של פריז 1844, אולם בהחלט לא בירא עמיקתא.

Friedrich Engels

פרידריך אנגלס

למרות מצבו הכלכלי השפיר למדי, הקריאה של התכתובת שלו מן השנים הללו היא עסק מייגע – לבכי ולנהי לגבי המחסור הכספי מוקדשים לפחות שלושת רבעי התוכן של מכתביו. כמובן, תלונות לחוד ומציאת עבודה לחוד. נהפוך הוא. מרקס משכנע מוציא לאור פתי לשלם לו 1,500 פרנקים כמקדמה על ספר שהוא עתיד לכתוב, ואז לא מקדיש לעניין מחשבה נוספת. למעשה, בשלושת השנים של מרקס בבלגיה – הוא פשוט מסרב לעבוד.

במרץ 1848 מרקס מקבל, סוף כל סוף, את הנתח שלו מירושת אביו שנפטר עשור קודם לכן – 6,000 פרנקים (בחלק מהמקורות מצוין שהחלק של מרקס בירושה היה 5,000 פרנקים). אולם, לקראת גירושו מבלגיה אחרי פרסום המניפסט הקומינסטי – שבועות ספורים לאחר מכן – מרקס כבר בזבז את ירושתו.

Communist Manifesto

ההוצאה לאור הראשונה של "המניפסט הקומוניסטי", גרמניה 1848

סיכום זהיר של הכנסותיו בין 1844 לבין 1848, עומד על סך של יותר מ-15 אלף פרנקים ומעל 1,800 טאלרים. בהכללה גסה, אפשר להשוות סכום זה להכנסה של משק בית אמריקני מודרני שמרוויח בשנה כמאה אלף דולרים – אחרי המסים.

תקופת העוני האמיתי של מרקס התחילה אחרי המעבר ללונדון ביוני 1849. לתורמים ביבשת היו בעיות משלהם, אנגלס מצא את עצמו במצב כספי דחוק, והעיתונים האנגליים לא גילו עניין רב בכתיבתו של מרקס. קשה במיוחד הייתה התקופה החל ב-1861, כאשר הסיוע מאנגלס פסק כמעט לחלוטין, והעיתון הניו יורקי שבו כתב מרקס על עניינים אירופאיים החליט לזנוח את הנושא המרוחק הזה ולהתרכז במלחמת האזרחים המשתוללת (למען האמת, חלק ניכר מן הכתבות לעיתון האמריקאי נכתבו על ידי אנגלס בשמו של מרקס).

המצב הכספי שלו היה כה נואש, עד שמרקס נאלץ להגיש מועמדות למשרה הכה זעיר בורגנית של לבלר בחברת רכבות. ברם, מועמדותו נדחתה בגלל כתב ידו הבלתי קריא בעליל. מרקס הפיק לקחים מהניסיון הלא מוצלח והסיק שעליו להפסיק לחפש עבודה לאלתר.

עם זאת, גם בימים הנוראים ההם, כאשר ילדיו מתו בזה אחר זה, והמשפחה משכנה כמעט את כל רכושה כדי לשלם חובות במכולת, מרקס עדיין הצליח לבזבז בגדול. בשנת 1861, אימו של מרקס שילמה את כל חובותיו והעבירה לו מקדמה על חשבון חלקו בירושה שתוריש לילדיה – 160 לירות שטרלינג. באותה תקופה, משכורת של פועל אנגלי מיומן הייתה 45 לירות שטרלינג בשנה.

מצבו הכלכלי של מרקס הגיע לשפל המדרגה בשנת 1863. ואפילו בשנה זו אנגלס הצליח לאסוף 125 לירות שטרלינג למען מרקס.

משנת 1864 ואילך, מצבו הפיננסי של מרקס הלך והשתפר. לשמחתו הרבה של מרקס, אמו נפטרה, והוא זכה בשארית הירושה (לא המון, פחות ממאה לירות, אבל בכל-זאת משהו). וילהלם וולף, חסידו של מרקס, גם הוא הלך לעולמו והוריש למרקס הון קטן בסך 824 לירות שטרלינג. מרקס התרגש עד כדי כך שהקדיש למנוח את "הקפיטל". בספטמבר של אותה שנה, אנגלס הפך לשותף מלא בחברה של אביו, וכעת היו שניהם, לכאורה, מסודרים לחיים.

אבל רק לכאורה, שכן מרקס היה מעין מידאס הפוך.

בתחילת 1865, מרקס שוב שקע בחובות כבדים. לצד השקעות לא מוצלחות בבורסה הלונדונית, משפחת מרקס עברה לבית מפואר במייטלנד פארק רוד היוקרתי, וג'ני ערכה שם נשפים בזה אחר זה. עם יחס כזה לכסף, שום סכום לא היה מספיק.

בשנת 1869, אנגלס מכר את חלקו בעסק המשפחתי, שילם את כל חובותיו של מרקס וקבע לו מענק שנתי בסך 350 לירות שטרלינג. קצבה זו שייכה את מרקס לשני המאיונים העליונים של החברה האנגלית באותה תקופה. באופן לא מפתיע, קצבה נדיבה זו לא הספיקה למרקס הצנוע והוא הרבה להתלונן במכתביו על יוקר המחיה במדינה העשירה בעולם. ואיזו הוכחה טובה יותר יש לסיסמא הסוציאליסטית המפורסמת – מכל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו?

Karl Marx 1861

קרל מרקס, 1861

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים

users: יגאל ליברנט

רותי
שכחת,היה אנטישמי פשוט.פרזיט, שכך דיבר על יהודים.

אולי יעניין אתכם