לקרוא משפטים בתנ"ך מאת פרופ' דפנה ברק-ארז

פרופ' דפנה ברק-ארז, שופטת בית המשפט העליון, פרסמה השנה ספר, אשר כותרתו, ״לקרוא משפטים בתנ״ך״, מצהירה על האקטיביות של מעשה הקריאה, בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". הספר מטיל על הטקסט המקראי תובנות משפטיות המנוסחות במושגים בני זמננו, בטכניקה מעין-מדרשית, והוא מכריז מראש שהפרשנית קוראת בטקסט תוכן כדבעה. למשל, מן העקודים והנקודים והטלואים ניתן לחלץ אמירה על תום הלב הנדרש בביצוע חוזים, מבנות לוט ניתן ללמוד על חשיבות המניע לקביעת פליליותו של מעשה אסור וכן הלאה.

אף אחד מ-160 הפרקים שבספר לא היה משכנע את השופטת ברק-ארז, בשבתה בדין, לקבל תיזה משפטית שלא הייתה מקבלת אף ללא קישורה לסיפור מקראי. מטרת העיון היא אפוא להתענג על עצם העיסוק בחומרי תרבות קנוניים או אולי לזכות בשכר לימוד תורה. בעיניי, בכך עיקר שבחו של הספר. הוא מהווה תעודת זהות תרבותית של המחברת. כמו כן, הספר מלמד על מודעותה של ברק-ארז לכך שמשפט הוא אתר חשוב של פיתוח התרבות המקומית ושייתכן שחשיבותו ככזה אף אינה מועטה מחשיבותו לפתרון בעיות קונקרטיות.

הספר משויך לסוגת מעשי היצירה התרבותית שפותחו בזרם המרכזי של הציונות החילונית, בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים. מנשבת מבין דפיו אהבתם של מנהיגים כמו א.ד. גורדון או דוד בן גוריון לתנ"ך והרצון לחדש תרבות עברית, שהיא מצד אחד מקורית וכוללת שלילה של הגולה והגלותיות, ומצד שני מבקשת לינוק משרשים היסטוריים ומיתיים עמוקים.

אניטה שפירא תיארה, בספרה "התנ"ך והזהות היהודית", כיצד שימש הטקסט התנ"כי, לאחר שהופקע מהקשרו הדתי, תשתית לעיצובם של אפוס ומיתוס לאומיים בראשיתה של המהפכה הציונית וכיצד הזין רומנטיקה לאומית שנתקשרה בעבר מפואר ונתן בו בזמן חיזוק לרעיונות אוניברסליים. לדבריה, החל משנות השבעים של המאה העשרים ירד מעמדו של התנ"ך כטקסט הקנוני במדינת ישראל, לטענתה מפאת ניכוסו על ידי חוגים דתיים. והנה, מקריאת ספרה של ברק-ארז ניכר שעל אף תיאורה של שפירא, לא תש כחו של התנ"ך כגורם השראה תרבותית של הציונות החילונית.

התנ"ך הציוני-חילוני איננו רחוק הרבה מזה הנוצרי, ובפרט – הנוצרי הפרוטסטנטי. התנ"ך הציוני-חילוני עשיר במסרים אוניברסליים ומדחיק מסרים של סגירות אתנית. הוא נקרא במנותק מרבדי הטקסטים היהודיים שהצטברו על גבו: המשנה והתלמוד, המדרשים, הראשונים, האחרונים והספרות הרבנית לדורותיה. רק בדרך זאת מצליח התנ"ך הציוני-חילוני לבטא כהלכה את רוח ההתחדשות הלאומית ואת גיבושה של "אומה" במשמעות האירופית המודרנית, על בסיס זיקה רומנטית לעבר מפואר, אמתי או מדומיין.

בשער ספרה של ברק-ארז מתמזגות אפוא שתי תמונות: מצד שמאל – פסקאות ההקדמה של מגילת העצמאות, כששוליהם הימניים מחוקים, ואילו תצלום החוט השזור שבשמאלן משמש מסגרת לכריכת הספר. מצד ימין - תצלום חלקי ומהופך משמאל לימין של הציור ״משפט שלמה״ של פטר פאול רובנס. המלך שלמה מצביע בעדינות ביד שמאל (שבגלל היפוך הצילום נראית כיד ימין) על המילים ״לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית״ שבמגילה.

ניכר בו, במלך המצויר, שהוא מתאים לשמש מלך בפלנדריה של שנת 1617: פניו צחורות, לחייו חלקות ועגלגלות, שערו אדמוני, הוא נושא כתר מלכות אירופי בעליל, חבוש גלימת ארגמן עם צווארון תחרה גדול ולבן, עונד ענק שמחורזות בו אבנים יפות ואוחז בשרביט זהב.

רובנס, משפט שלמה

אכן, הוצאת חומרים תרבותיים מהקשרם ההיסטורי היא אבן פינה ביצירתן של "קהילות מדומיינות", במובן של בנדיקט אנדרסון. אגדות משתנות ומתחדשות כדי שישמשו מקורות של זהות תרבותית. מיתוסים נוצרים ומושתלים בזיכרון הקולקטיבי כמיוחסים לעבר רחוק. סמלים המשרתים ייעוד פוליטי מתהווים זה מקרוב ומתייצגים כקיימים מקדמת דנא. אין בכל אלה כדי לשרת את הדיוק התיאורי, אך הם משמשים דבק המחבר אנשים בודדים לקהילות, ומקנה מסגרת של משמעות לחייהם של פרטים במסגרת חברתית.

אנכרוניזם, המעתיק רעיונות והשקפות מתקופה היסטורית אחת לרעותה, הוא חומר גלם חשוב במפעל תרבותי כזה. כאשר הנביא ירמיהו מגויס להגנת חושפי שחיתות, כאשר ישו הנוצרי מקדם רעיונות מרקסיסטיים וכאשר דברי ימי קרב יער טויטובורג נכתבים מחדש באופן הממציא "אומה״ גרמנית כבר בראשית המאה הראשונה, נוצרים כלים תרבותיים למימושן של מטרות קהילתיות.

יהודייה המחברת במאה ה-21 מדרשים על סיפורי המקרא כמקור השראה לחשיבה משפטית – או לתפיסות פסיכולוגיות, לעקרונות בבריאות הציבור, לאסטרטגיה בינלאומית ולכל תחום עיון מודרני אחר – מפגינה בכך את רצונה לפנות אליהם במישרין, ללא תיווך של הטקסטים היהודיים המתייחסים אליהם באלפיים השנים האחרונות. כמוה כגרמני בן המאה 19 הפוקד מחדש את שירת הניבלונגים כדי לבטא בכך את ״רוח העם״ המתהווה והולכת.

כמובן, לא ניתן לומר שמעשה היצירה התרבותי של ברק-ארז הוא נאמן פחות לרוחו ה"אותנטית" של המקרא – יצירה המעוגנת בחיי המזרח הקדום – מן הפרשנות המסורתית היהודית שנעשתה בתקופת הגלות. פרשנים לדורותיהם תמיד הטילו על הטקסט הגולמי מה שביקשו, הוציאו אותו מהקשרו, לשו ועיצבו אותו כרעותם.

הנה, למשל, ברק-ארז מפרשת (בעמודים 23-24) את תיאורו של מרדכי היהודי במגלת אסתר כ-"רצוי לרוב אחיו" כמגלה כבוד כלפי אופוזיציה (שהרי משתמע, לכאורה, שהיו מאחיו של מרדכי שלדידם לא היה רצוי). פרשנות פילולוגית היסטורית מראה שברק-ארז, ככל הנראה, איננה מדייקת באופן השימוש במילה "רוב" בסמיכות בלשון המקרא. ככל הנראה, הכוונה (במובן של פרשנות אוריגינליסטית) הייתה ל"רצוי לאחיו הרבים".

כך, למשל, משמעות הכתוב "אמרתי ימים ידברו ורב שנים ידיעו חכמה" (באיוב ל"ב 7) היא שהשנים הרבות מודיעות חוכמה. בדומה לזה, הביטוי "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח" (תהלים ע"ב 7) מברך את שלמה, שבימיו ירבה השלום לעולמי עד (כלומר, עד שיכלה הירח).

ברם, גם התלמוד, שאיננו נזכר אצל ברק-ארז, מפרש את הדברים באופן דומה, כלומר, קורא את התיבה "רוב" כמובחנת מ-"כל". כך הסביר רבי יוחנן, מאמוראי הדור השני לאמוראי בבל, כי "לרוב אחיו - ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ז עמוד ב') ורש"י הוסיף ניחוש של הסיבה לכך: "לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו".

הצגתם של יהודי שושן הבירה כלמדנים אשכנזים מן המאה ה-11 איננה נאמנה יותר למציאות ההיסטורית מאשר ציורו של רובנס, ושניהם אינם נאמנים יותר מדרשותיה של ברק-ארז. הבחירה של ברק-ארז לחזור במישרין אל הטקסט התנ"כי העתיק-יותר קשורה אם כן, בסגנון, באוצר מילים, במקורות השראה ובמערך סמלים, אך לא ניתן לשפוט אותה במונחים של "דיוק".

ברק–ארז מציינת (בעמ' 214) כי שורש דיני הרשלנות האנגליים, שבמידה רבה דיני הרשלנות הישראליים הנוכחיים נובעים מהם, הוגדר בפסק דין חשוב משנת 1932 על בסיס שימוש ב"עולם המושגים התנכי", כלומר, תוך ציטוט התרגום האנגלי המקובל לביטוי "ואהבת לרעך כמוך" אשר בספר ויקרא. הדברים נכונים בעיקרם, אבל "משנים מפני השלום".

בחינת הדברים שכתב באותו פס"ד הברון ג'ימס ריצ'רד אטקין, מראה כי הוא מצטט, לאמיתו של דבר, דווקא את הביקורת שנמתחה בבשורה על פי לוקאס כלפי הפרשנות היהודית של "הברית הישנה". הברון אטקין מהדהד את שאלתו הרטורית של ישו ושואל "מיהו רעך?". תשובתו של ישו מדגישה את ההבדל שבין הנצרות האוניברסלית והיהדות השבטית ואת זה שבין הקהילתנות של "השומרוני הטוב" לבין הניכור, שהוא מייחס ללוויים ולכהנים.

על רקע זה, נשאלת השאלה מה נכון ללמד סטודנט ישראלי: שדיני הנזיקין אצלנו נובעים מפרשת קדושים (כפי שמחייבות הגאווה הלאומית והזיקה לתרבות המערב) או שהם יונקים מן הביקורת הנוצרית על היהדות הרבנית (כפי שמחייבת דרישת הדיוק ההיסטורי)? ברק-ארז בוחרת באפשרות הראשונה.

ברק-ארז גם בוחרת לכתוב לקהל של קוראי עברית על "ואהבת לרעך כמוך" מבלי להזכיר את הלל הזקן ואת רבי עקיבא. שתי הבחירות גם יחד אינן מובנות מאליהן, ושתיהן כאחת כרוכות ברצון לחדש תרבות עברית ציונית, בעלת זיקה כללית להיסטוריה לאומית קדומה מצד אחד ולתרבות המערב מצד שני.

גם מי שאינם שותפים מלאים לטעמה התרבותי של השופטת ברק-ארז, צריכים לשבוע נחת מעצם עיסוקה בעיצוב התרבות הישראלית. היריב התרבותי האמיתי של בני הציוויליזציה היהודית הוא הפורשים מן הכלל – מי שאין להם עניין באף אחד מסגנונות החיים שהיא מציעה, בטקסטים השונים שלה ובזיקות ההיסטוריות והרעיוניות המגוונות שלה. את אלה מנסה ברק-ארז לקרב, בכשרון-כתיבה ובבחירה מוצלחת של נושאי עיון, ונקווה שהדבר יעלה בידה.

רון שפירא הוא פרופ' למשפטים ונשיא המרכז האקדמי פרס