בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – שיטות הבחירה במדינות דמוקרטיות

בתמונה מדינות העולם בדירוג מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט לשנת 2018 (מדינות עם משטרים דמוקרטיים מסומנות בצבעים הירוקים)

במאמר הראשון בסדרת מאמרים זו, הסברנו כיצד אנו מתכוונים לבחון את בחירת השופטים לבתי משפט חוקתיים, ובמאמר השני הצגנו את הרקע הנורמטיבי לעיסוק בסוגיה. במאמר זה, המתבסס על ליבת המחקר שערכנו, נציג את שיטת בחירת השופטים לבתי המשפט החוקתיים במדינות ה-OECD ובמדינות המצויות בראש מדד הדמוקרטיה של קבוצת "האקונומיסט".

הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (The Organisation for Economic Co-operation and Development) הוא ארגון בינלאומי שבו חברות כיום 38 מדינות. הארגון הוקם בשנת 1961 על מנת לקדם שגשוג כלכלי ומדיניות המבוססת על עקרונות השוק החופשי, וזאת באמצעות מחקר רחב היקף, השוואת ביצועים, ושיתוף מידע בין מדינות. חברוּת ב-OECD מקנה מעמד ויוקרה בינלאומיים. יחד, מהוות כלכלות המדינות החברות בארגון כ-62% מהתוצר העולמי (נכון לשנת 2018). הארגון אינו מציב תנאי סף רשמיים להצטרפות לשורותיו, אך על המדינות המבקשות להצטרף להראות נכונות לשמירה על שלטון החוק ועל זכויות אדם, ולקידום כלכלת שוק חופשית ושקופה. ישראל הצטרפה לארגון בשנת 2010.

בזמן עריכת המחקר עליו מבוסס מאמר זה, היו 36 מדינות חברות ב-OECD ומאז הצטרפו לארגון גם קולומביה וקוסטה ריקה. על כל פנים, על מנת להרחיב אף יותר את היריעה, וכבחינה משלימה לסקירת מדינות ה-OECD, ביקשנו לבחון את שיטות בחירת השופטים לערכאות החוקתיות העליונות בעוד כמה מן הדמוקרטיות המובילות בעולם. התמקדנו במדד הדמוקרטיה לשנת 2018 של קבוצת "האקונומיסט" (The Economist), המוציאה לאור את עיתון החדשות הבריטי באותו השם. בפרט בחנו את 30 המדינות המובילות במדד (שכן ישראל דורגה בו במקום ה-30). מתוכן, 24 מדינות היו חברות ב-OECD ולצידן נכללו בסקירה 6 מדינות נוספות שאינן חברות בארגון (ביניהן קוסטה ריקה שמאז הצטרפה ל-OECD).

הסקירה להלן תציג קודם את 36 מדינות שהיו חברות ב-OECD בזמן עריכת המחקר, ואז את 6 המדינות הנוספות מתוך מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט לפי פי סדר הופעתן בדירוג.

 

ארצות הברית

אף שכל ערכאה בארצות הברית מוסמכת להעביר ביקורת חוקתית על חוקי הקונגרס, הערכאה הסופית בנושא היא בית המשפט העליון הפדרלי, בו מכהנים 9 שופטים. בנוסף, משמש בית המשפט העליון גם כערכאת הערעור האחרונה בכל תחומי המשפט האמריקני. שופטי העליון הפדרלי דנים כולם יחדיו בכל אחד מן התיקים המתנהלים בפניו.

החוקה האמריקנית אינה מגדירה תנאי סף לכהונה בבית המשפט העליון. עם זאת, בפועל, נהוג למנות לכהונה בו משפטנים הנחשבים למקצועיים ולמוכשרים במיוחד – לעיתים קרובות בוגרי הפקולטות המובילות במדינה. ברוב המקרים נבחרים המועמדים מקרב ציבור השופטים המכהנים, בין אם בערכאות הפדרליות ובין אם בערכאות השונות של מדינות ארצות הברית. שופטי בית המשפט העליון ממונים לכל חייהם, ללא כל מגבלת גיל, ואין זה נדיר למצוא בקרבם משפטנים אשר כיהנו בעברם בתפקידי ממשל שונים מטעם המפלגה הדמוקרטית או מקבילתה הרפובליקנית.

הליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון (ולמעשה, הליך המינוי לכל הערכאות הפדרליות) מוגדר במפורש בחוקת המדינה: הנשיא (ראש הרשות המבצעת) הוא שבוחר את המועמדים ¬– בחירה הנעשית בדרך כלל מטעמים פוליטיים-ערכיים מובהקים. על כל מועמד לעבור שימוע בפני ועדת המשפט של הסנאט – ועדה פרלמנטרית שהרכבה משקף את כוחן היחסי של כל אחת משתי המפלגות בסנאט עצמו. במסגרת השימוע נשאל המועמד שאלות בתחומים שונים, בדגש על עמדותיו הפוליטיות והערכיות, ולאחריו מצביעה הוועדה (ברוב רגיל) אם להמליץ עליו למינוי, לדחות את מועמדתו או להימנע מהמלצה. הוועדה מעבירה את מסקנותיה למליאת הסנאט. אם אישר הסנאט את בחירת הנשיא (ברוב רגיל), חותם הנשיא על צו מינוי, והשופט מושבע לתפקידו.

במאמר הבא בסדרה, נציג את שיטות בחירת השופטים לבתי המשפט העליונים של 50 המדינות שמרכיבות את ארצות הברית ונראה כי בכולן קיים מרכיב דומיננטי של בחירת הציבור – אם במישרין בקלפי ואם באמצעות נבחריו.

 

גרמניה

בית המשפט לחוקה, המוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חוקי המדינה, כולל שני בתים (chambers), 8 שופטים בכל אחד. לפחות 3 מן השופטים בכל בית חייבים להיבחר מקרב שופטי הערכאות הפדרליות העליונות בגרמניה, ובתנאי שכיהנו בתפקידם לפחות 3 שנים. את יתר השופטים ניתן לבחור מקרב ציבור עורכי הדין במדינה. בנוסף, על השופטים המועמדים להיות לכל הפחות בני 40. שופטי בית המשפט לחוקה מכהנים לקדנציה חד פעמית של 12 שנים (אך פורשים בכל מקרה בהגיעם לגיל 68).

מחצית משופטי בית המשפט לחוקה נבחרים בידי המועצה הפדרלית (הבונדסראט), ברוב מיוחס של 2/3 מן המצביעים. מחציתם האחרת נבחרים בידי הפרלמנט הפדרלי (הבונדסטאג), בהצבעה חשאית במליאה, ובהתבסס על הצעתה של ועדה פרלמנטרית בת 12 חברים, המשקפים את יחסי הכוחות הפוליטיים במליאת הפרלמנט (ההצעה עצמה מחייבת את תמיכתם של 8 מחברי הוועדה בטרם ניתן להעבירה להצבעה במליאה). לבחירה מטעם הבונדסטאג נדרש רוב מיוחס של 2/3 מקרב המצביעים, המהווה גם רוב מוחלט מחברי הפרלמנט (כלומר, בהקבלה לישראל, 2/3 מן המצביעים שהם לפחות 61 חברי כנסת). יש לציין כי בעבר, בטרם תוקן חוק בית המשפט לחוקה בשנת 2015, הוועדה היא שבחרה, בשם הבונדסטאג, את השופטים שעל בחירתם הוא מופקד, וזאת ללא צורך באישור ממליאת הפרלמנט. אם כן, שיטת בחירת השופטים הגרמנית לבית המשפט לחוקה, שכבר בעברהּ התבססה על עיקרון הייצוגיות הדמוקרטית, שונתה לאחרונה באופן שרק מגביר את מאפיין הייצוגיות אף יותר. נשיא בית המשפט לחוקה וסגנו נבחרים לסירוגין מקרב שופטי הערכאה המכהנים, זה על ידי הבונדסראט וזה על ידי הבונדסטאג. לבסוף, השופטים שנבחרים על ידי בתי המחוקקים ממונים מינוי טקסי על ידי נשיא המדינה, שאינו ראש הרשות המבצעת.

בתי המחוקקים רשאים, לפי שיקול דעתם, לבחור כשופט כל מועמד בעל כשירות לשיפוט. יחד עם זאת, על פי החוק, משרד המשפטים (אשר נשלט בידי שר המשפטים) מנהל מאגר שמות של מועמדים רלוונטיים למשרת שיפוט בבית המשפט לחוקה, ומגיש את המאגר כהצעה בלתי מחייבת לגופים הבוחרים, לכל הפחות שבוע קודם לתחילת הליך הבחירה. המאגר מורכב משתי רשימות: אחת שאותה מגבש משרד המשפטים מיוזמתו, ואחרת המורכבת משמות שהוצעו למשרד על ידי מפלגות הבונדסטאג, על ידי הממשלה הפדרלית ועל ידי ממשלות המדינות השונות הנכללות בפדרציה. אם בחלוף חודשיים מעת שהתפנתה משרה טרם נבחר השופט שימונה לה, מצטרפים שופטי בית המשפט לחוקה עצמם לתהליך ומציעים, לבונדסטאג או לבונדסראט (בהתאם למשרה הנידונה), שלושה מועמדים לתפקיד. יש להדגיש כי הן בתי המחוקקים והן הוועדה הפרלמנטרית אינם מוגבלים לרשימות האמורות, והם רשאים לבחור בשופטים ששמותיהם אינם נכללים בהן.

 

צרפת

בית המשפט לחוקה בצרפת מכונה "המועצה החוקתית". עד לפני מספר שנים, בסמכותו היה רק לעצור הצעות חוק בלתי חוקתיות בטרם נחקקו סופית. אולם, בשנת 2010 נוספה לו סמכות לבטל חקיקה ראשית של בתי המחוקקים גם לאחר כניסתה לתוקף. המועצה החוקתית מורכבת מנשיאי צרפת בעבר (המכהנים בה לכל ימי חייהם, כל עוד הם מעוניינים בכך), וכן מ-9 חברים נוספים, המכהנים לתקופה חד פעמית של 9 שנים. בכל 3 שנים נבחרים שלושה מן החברים הנוספים: האחד על ידי נשיא הרפובליקה (ראש הרשות המבצעת), השני על ידי נשיא האסיפה הלאומית (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי), והשלישי על ידי נשיא הסנאט. נשיא המועצה החוקתית נבחר באופן בלעדי על ידי נשיא צרפת מקרב כל חברי המועצה (הן אלו הממונים, והן נשיאי המדינה לשעבר). במועצה רשאים לכהן גם מי שאינם משפטנים.

בשנת 2008 נכנס לתוקפו תיקון לחוקה, שלפיו כל מינויי השופטים דלעיל מחייבים את אישור שני בתי הפרלמנט, כך שבכל אחד מבתי המחוקקים יאושרו המינויים בפני ועדה פרלמנטרית הפועלת תחתיו, וביחס לבחירת נשיא המועצה החוקתית – בפני שתי הוועדות יחד. מינוי יידחה על ידי הפרלמנט אם סכום ההצבעות נגדו בוועדה הפרלמנטרית הרלוונטית (ובמקרה של מינוי נשיא המועצה בשתי הוועדות הפרלמנטריות יחד), עומד על 60% מכלל המצביעים. המועמדים עוברים שימוע קצר במעמד אישורם על ידי הוועדות הפרלמנטריות.

 

קנדה

לבית המשפט העליון בקנדה הסמכות לפסול חקיקה ראשית, אך בהתאם לסעיף 33 לחוקת המדינה, שמוּרה לפרלמנט הזכות לחוקק חוקים (במרבית הנושאים) באופן שימנע את פסילתם על ידי בית המשפט (סעיף זה מכונה "פסקת ההתגברות"). בית המשפט מורכב מ-8 שופטים ומנשיא. על פי חוק, על שלושה מתשעת השופטים להגיע מהפרובינציה של קוויבק. כתנאי סף לכהונה בבית המשפט העליון על השופט לכהן תחילה בבית משפט גבוה במדינה או להיות עורך-דין בעל ותק של 10 שנים לפחות.

בחודש אוגוסט 2016 הוסדר לראשונה נוהל, ולפיו כאשר מתפנה משרת שיפוט בבית המשפט העליון מוקמת מועצה מייעצת ייעודית, עצמאית, בלתי מפלגתית ובת 7 חברים. על המועצה להעביר לשר המשפטים, ודרכו לראש הממשלה, המלצת מינוי בלתי מחייבת הכוללת את שמותיהם של 3 עד 5 מועמדים לכל משרת שיפוט פנויה. לפי הנוהל, את זהותם של שלושה מחברי המועצה (ובהם היו"ר) קובע שר המשפטים, ולפחות שניים מהם חייבים להיות ללא רקע משפטי. זהותם של ארבעת חברי המועצה הנותרים – שופט בדימוס, שני עורכי דין ומשפטן – נקבעת על ידי ארגונים מקצועיים-משפטיים עצמאיים (מועצת השיפוט הקנדית, שתי לשכות עורכי הדין הקנדיות ומועצת דיקני בתי הספר למשפטים במדינה, בהתאמה). מועצה כאמור הוקמה עד כה פעמיים, בשנים 2016 ו-2017, ובשני המקרים כיהנה בראשותה ראש הממשלה לשעבר קים קמפבל (Kim Campbell). לאחרונה, בשנת 2019, כאשר התפנתה בבית המשפט העליון משרת שופט השמורה לתושבי קוויבק, הוחלט כי הנוהל הקיים יותאם כדי לשקף כהלכה את השפעת מסורת המשפט הקונטיננטלי על שיטת המשפט הנהוגה בפרובינציה. לפיכך, הוחלט כי במקרים שכאלו ישונה במקצת הרכב המועצה. מקרב 8 חברי המועצה החדשה, שניים נבחרו על ידי שר המשפטים הפדרלי (בהם היו"ר – תפקיד אותו מילאה שוב ראש הממשלה לשעבר קמפבל), שניים נבחרו על ידי שר המשפטים של קוויבק (בהם לפחות אחד שאינו עורך דין), וזהותם של ארבעת הנותרים – שופט בדימוס בבית המשפט העליון הפדרלי או בבית המשפט העליון של קוויבק, שני עורכי דין ומשפטן – נקבעה, בהתאמה, על ידי מועצת השיפוט הקנדית, לשכות עורכי הדין של קנדה וקוויבק, ודיקני בתי הספר למשפטים בפרובינציה ובאוניברסיטת אוטווה.

יודגש כי פעילות המועצות המייעצות מוסדרת ברמה הממשלתית בלבד, ואינה מעוגנת בחקיקה ראשית או בחוקת המדינה. הנוהל הנוכחי שם דגש רב על שקיפות, וכל מועצה מגישה דו"ח המתאר בפירוט כיצד מילאה את המנדט שניתן לה. כל עורך דין או שופט קנדי שעומד בתנאי הסף דלעיל רשאי להציג את מועמדותו לתפקיד.

כל מועצה מעבירה את רשימת שמות המועמדים המומלצים לשר המשפטים, שמעבירהּ בתורו לראש הממשלה, בצירוף המלצתו. בטרם יגבש את המלצתו, על שר המשפטים להיוועץ תחילה בנשיא בית המשפט העליון של קנדה, בעורכי דין רלוונטיים מהמדינות השונות בפדרציה, בשרי הממשלה הרלוונטיים, וכן בחברי ועדת בית הנבחרים לצדק ולזכויות אדם ווועדת הסנאט לעניינים משפטיים וחוקתיים. משהוגשו לראש הממשלה המלצות המועצה והשר, הוא בוחר את המועמד שימונה, ומזמנו לשימוע פורמאלי בפני חברי הוועדות הפרלמנטריות שמייעצות לשר המשפטים (אין מדובר בהליך שנועד לאשר את בחירת ראש הממשלה, בדומה לנוהל האמריקאי, אלא בשימוע שעיקרו שקיפות ההליך). כאמור, ראש הממשלה אינו מוגבל להמלצות הוועדה או שר המשפטים, והוא רשאי לבחור במועמד שלא זכה לתמיכה מן הגורמים המייעצים, ואף במועמד שכלל לא הופיע ברשימה שגיבשה המועצה. כהונתו של השופט הממונה תמה בהגיעו לגיל 75.

 

אוסטרליה

לבית המשפט הגבוה באוסטרליה (כינויו של הבית המשפט העליון במדינה) קנויה הסמכות לבטל חקיקה ראשית של הפרלמנט בשל אי-התאמה לחוקה. שבעת שופטי בית המשפט ממונים מינוי טקסי על ידי המושל הכללי של המדינה (נציג בית המלוכה הבריטי). בפועל, ממשלת אוסטרליה היא שבוחרת את המועמד שימונה. באופן רשמי, ראש הממשלה (ראש הרשות המבצעת) מציע את שם המועמד, לאחר שהתייעץ עם שרי הקבינט, ובפרט עם שר המשפטים (The Attorney General). עם זאת, הלכה למעשה, שר המשפטים הוא שמחליט על זהות המועמדים. כהונתו של שופט הממונה לבית המשפט הגבוה תמה בהגיעו לגיל 70.

בטרם יחליט על זהות המועמד שיוצג בפני הממשלה, מחויב שר המשפטים על פי חוק להיוועץ בשרי המשפטים של המדינות והפרובינציות השונות המרכיבות את הפדרציה האוסטרלית. בנוסף, מקובל שיתייעץ עם גורמים נוספים, בהם שופטים, לשכות עורכי דין, ואקדמאים. עם זאת, יודגש כי השר אינו מחויב להתחשב בהמלצות האמורות, ולמעשה, הבחירה במועמד כזה או אחר נחשבת לסוגיה פוליטית באופן מובהק. בשנת 2009 הקים הסנאט האוסטרלי ועדת בדיקה לבחינת שיטת המשפט במדינה, ובכלל זה הליך בחירת ומינוי שופטי בית המשפט הגבוה. מסקנת הוועדה הייתה כי אין לשנות את שיטת המינוי, אלא להותיר את מלוא הסמכות בנושא בידי הרשות המבצעת.

 

ניו זילנד

בית המשפט העליון בניו זילנד, כמו יתר בתי המשפט במדינה, אינו מוסמך לפסול חקיקה ראשית. חמשת שופטי בית המשפט העליון במדינה נבחרים על ידי שר המשפטים (The Attorney General), ובמקרה של נשיא בית המשפט – על ידי ראש הממשלה (ראש הרשות המבצעת), וממונים כולם באופן טקסי על ידי המושלת הכללית של המדינה (נציגת בית המלוכה הבריטי).

בטרם הוא בוחר במועמד, נוהג שר המשפטים להיוועץ בנשיאת בית המשפט העליון ובפרקליטת המדינה (The Solicitor General), אולם למנהג אין כל מקור חוקי ודעתן של השתיים אינה מחייבת. בנוסף, מקובל כי שר המשפטים, חרף היותו דמות פוליטית, אינו מתחשב בשיקולים פוליטיים בבואו לבחור את המועמדים.

בדרך כלל נבחרים לתפקיד שופטים מכהנים מן הערכאות העליונות במדינה (הכפופות לבית המשפט העליון) – בית המשפט הגבוה ובית המשפט לערעורים. כהונתו של שופט הממונה לבית המשפט העליון תמה בהגיעו לגיל 70.

 

יפן

בית המשפט העליון ביפן מוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חקיקה ראשית. בבית המשפט מכהנים 14 שופטים, ובראשם נשיא. הגיל המינימאלי לכהונה הוא גיל 40, ובנוסף, 10 מהשופטים נדרשים להיות בעלי ותק בהתאם לאחת מן החלופות הבאות: כהונה כנשיא בית משפט גבוה (ללא דרישת ותק מינימאלית); שיפוט בערכאות הנמוכות (למשך 10 שנים לפחות); או רקע כפרופסור למשפטים, כעורך דין או כתובע כללי (למשך 20 שנים לפחות). פרקי הזמן המינימאליים דלעיל קצרים בחצי אם כיהן המועמד באחד משורה של תפקידים המפורטים בחוק – בעיקר משרות המקבילות לתפקידי עוזר משפטי.

נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי ממשלת יפן וממונה בפועל על ידי הקיסר (לזה האחרון תפקיד טקסי בלבד). שופטי בית המשפט האחרים נבחרים וממונים על ידי הממשלה, באישורו הטקסי של הקיסר (שניתן תמיד). בנוסף, המשך כהונתו של כל שופט עליון עומד למשאל עם במסגרת הבחירות הכלליות הראשונות שלאחר מינויו, וכן בבחירות הכלליות הנערכות כל 10 שנים לאחר מכן (בקירוב) – עד לפרישתו לגמלאות. משאל העם נערך במתכונת opt-out, ולפיה ברירת המחדל היא השארת השופט בתפקידו – רק אם מרבית המשתתפים בבחירות הכלליות יצביעו באופן אקטיבי בעד הדחת השופט, תסתיים כהונתו. יש לציין כי בפועל עד כה לא קוצרה כהונתו של אף שופט עקב משאל עם כאמור, אך זאת בעיקר נוכח העובדה שלרוב פורשים שופטי העליון ביפן לגמלאות בטרם עבר עשור ממינוים.

אף שבחירת נשיא בית המשפט העליון מוטלת בחוק על הממשלה היפנית, נהוג כי זו מתייעצת עם נשיא בית המשפט העליון היוצא באשר לזהות מחליפו, והמלצתו בדרך כלל מתקבלת. כמו כן, במהלך השנים התפתחו פרקטיקות לא רשמיות בבחירת השופטים, כגון הנוהג לבחור 7 שופטים שלא מקרב הרשות השופטת.

 

בלגיה

12 שופטי בית המשפט לחוקה בבלגיה, אשר מוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חוקי המדינה, נבחרים על ידי ממשלת בלגיה, מתוך רשימה בת שני מועמדים לכל משרה פנויה. לכל משרה כאמור מוצעים מועמד אחד על ידי הסנאט ומועמד אחד על ידי בית הנבחרים (בשני המקרים, ברוב מיוחס של 2/3 מהנוכחים). לאחר בחירתם, ממונים השופטים מינוי טקסי על ידי המלך הבלגי. על פי חוק על מחצית מן השופטים להיות דוברי פלמית ועל מחציתם להיות דוברי צרפתית (כאשר אחד מן השופטים חייב להיות בקיא גם בשפה הגרמנית). בנוסף, על המועמדים להיות לפחות בני 40. לבסוף, על מחצית מן השופטים לכהן לפחות 5 שנים באחד מן התפקידים הבאים: שופט באחת מן הערכאות האזרחיות, הפליליות או המנהליות במדינה; פרקליט באחד ממשרדי התביעה השונים; מזכיר משפטי בבית המשפט לחוקה; או פרופסור למשפטים באוניברסיטה מוכרת בבלגיה. על יתר השופטים לכהן לפחות 5 שנים כנבחרי ציבור באחד מבתי הנבחרים במדינה.

הלכה למעשה וכעניין של מנהג, מחולקים מושבי בית המשפט לחוקה בין מפלגות הפרלמנט השונות, בהתאם ליחסי הכוחות הפוליטיים ביניהן, לפי שיטת חישוב המכונה "שיטת דהונדט". אם כן, בכל זמן נתון משקף הרכב בית משפט לחוקה את התפלגות יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה. כהונתו של שופט הממונה לבית המשפט לחוקה תמה בהגיעו לגיל 70.

 

שווייץ

בית המשפט העליון הפדרלי של שווייץ, כמו יתר בתי המשפט במדינה, אינו מוסמך לפסול חקיקה ראשית. בבית המשפט מכהנים 38 שופטים קבועים. כהונתו של שופט קצובה ל-6 שנים, אך ניתן לשוב ולחדשה כל עוד לא הגיע השופט לגיל 68. אין תנאי סף מיוחדים לכהונה כשופט בבית המשפט העליון, ואין חובה למנות לתפקיד משפטנים.

השופטים בבית המשפט העליון הפדרלי נבחרים ברוב רגיל על ידי שני בתי הפרלמנט, המכונים יחדיו "האסיפה הפדרלית", לפי המלצתה של ועדה פרלמנטרית. הוועדה מונה 17 חברים, כולם חברי האסיפה הפדרלית, המתחלקים באופן המייצג את יחסי הכוחות הפוליטיים באסיפה. בשנת 2001, במסגרת הדיונים להסדרת הליך בחירת שופטי העליון (שסופם בהקמתה של הוועדה הפרלמנטרית), עלתה גם הצעה לפיה ימונו השופטים על סמך המלצתה של ועדה מקצועית. הצעה זו נדחתה, בראש ובראשונה בטענה שתביא לפגיעה חמורה בעקרון הפרדת הרשויות.

 

אוסטריה

באוסטריה קיים בית משפט לחוקה, ובסמכותו לבטל חקיקה ראשית הנוגדת את הוראות החוקה. בית המשפט מורכב מ-20 שופטים (14 שופטים רגילים ו-6 שופטים מחליפים). תנאי הכשירות לכהונה בו הם תואר אקדמי משפטי וניסיון של לפחות 10 שנות עבודה במקצוע הדורש תואר כאמור. נשיא בית המשפט, סגנו, 6 מן השופטים המכהנים ו-3 מן המחליפים נבחרים בידי הממשלה, מקרב שופטים, עובדי ציבור או אנשי האקדמיה המשפטית. שאר השופטים נבחרים ברוב רגיל בידי בתי המחוקקים: 3 שופטים מכהנים ו-2 שופטים מחליפים על ידי האסיפה הלאומית, ו-3 שופטים מכהנים ושופט מחליף אחד על ידי האסיפה הפדרלית.

הלכה למעשה, מועמדים אלו מייצגים חלוקה יחסית מאוזנת בין שתי המפלגות המרכזיות במדינה. כהונתו של שופט נמשכת עד לתום השנה הקלנדרית בה הוא מגיע לגיל 70, ומינויו הטקסי נעשה על ידי נשיא המדינה, שאינו ראש הרשות המבצעת.

 

מקסיקו

בית המשפט העליון במקסיקו מוסמך להעביר ביקורת שיפוטית על חוקי הקונגרס. 11 שופטי בית המשפט מכהנים בתפקיד לתקופה חד פעמית של 15 שנים. על המועמדים לכהונה בבית המשפט להיות בני 35 ומעלה ובעלי תואר במשפטים למשך 10 שנים לפחות, וחל איסור שיכהנו בתפקיד פוליטי בשנה שקדמה למינוי.

נשיא מקסיקו (ראש הרשות המבצעת) הוא שמגבש רשימה בת שלושה מועמדים לכל משרת שופט המתפנה בבית המשפט העליון. הנשיא מציג את הרשימה לסנאט, אשר עורך שימועים לכל המועמדים ובוחר מקרבם את השופט שימונה, ברוב מיוחס של 2/3 מהנוכחים ותוך 30 ימים. אם לא התקבלה החלטה במסגרת זמנים זו, נשיא המדינה הוא שבוחר את המועמד שימונה, מתוך הרשימה שהוגשה לסנאט. אם דוחה הסנאט את כל המועמדים המופיעים ברשימה, על הנשיא לגבש רשימה חדשה בת שלושה שמות ולהביא גם אותה בפני הסנאט. אם דוחה הסנאט את הרשימה החדשה, יבחר הנשיא את המועמד שיימצא לנכון, בין אם הופיע שמו במי מן הרשימות ובין אם לאו. את נשיא בית המשפט העליון בוחרים השופטים מקרבם לתקופת כהונה של 4 שנים.

 

צ'כיה

לבית המשפט לחוקה בצ'כיה קנויה הסמכות לבטל חקיקה אשר נוגדת את החוקה, אך זאת רק אם הושגה הסכמתם של 9 מן השופטים המכהנים. בבית המשפט מכהנים 15 שופטים, לפרק זמן של 10 שנים – כהונה הניתנת לחידוש. על השופטים להיות בעלי השכלה משפטית אקדמית, כשירות להיבחר לסנאט, ולפחות 10 שנות ניסיון במקצוע המשפטים. בחירת השופטים מתבצעת על ידי נשיא הרפובליקה (שאינו ראש הרשות המבצעת, אך מחזיק בסמכויות שלטוניות ריאליות), באישור הסנאט ברוב רגיל. הסנאט בוחן את הבחירה בוועדות פרלמנטריות שונות, ומסקנותיהן מוצגות למליאת הסנאט בישיבת בה נוכח גם המועמד.

 

הונגריה

בית המשפט לחוקה בהונגריה, המוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חוקי המדינה, מונה 15 שופטים המכהנים לתקופה חד פעמית של 12 שנים, אך פורשים לגימלאות בגיל 70, אף אם טרם נסתיימה אותה תקופה. על השופטים להיות לפחות בני 45, בעלי תואר משפטי, ורקע כמרצים למשפטים באוניברסיטה או כעורכי דין בעלי ותק מקצועי של 20 שנים.

ועדה פרלמנטרית ייעודית בת 15-9 חברי פרלמנט, הממונים על בסיס מפתח מפלגתי אשר תואם את יחסי הכוחות במליאת הפרלמנט, מציעה את שם המועמד ומעבירה אותו למליאה. בנוסף, בטרם הדיון בדבר המינוי, על המועמד לעבור שימוע בפני ועדה פרלמנטרית נוספת – הוועדה לעניינים חוקתיים. משעבר שמו של המועמד למליאה, בצירוף המלצת הוועדה לעניינים חוקתיים, על הפרלמנט לאשר את המינוי ברוב מוחלט של 2/3 מקרב חברי הפרלמנט. כמו כן, בוחר הפרלמנט ברוב זהה את נשיא בית המשפט לחוקה, מקרב השופטים המכהנים בו.

 

סלובקיה

בית המשפט לחוקה בסלובקיה מוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חוקי המדינה. נשיאת המדינה בוחרת את 13 שופטי בית המשפט לחוקה, לתקופה של 12 שנים, הניתנת לחידוש. על השופטים להיות בני 40 ומעלה, הזכאים להיבחר למועצה הלאומית, ובעלי תואר במשפטים וניסיון של לפחות 15 שנים בתחום המשפט.

הנשיאה (שאינה ראש הרשות המבצעת, אך סמכותה לעניין זה ריאלית) בוחרת את השופטים מתוך רשימה של שני מועמדים לכל כיסא שיפוט פנוי, שאותה מגבש עבורה הפרלמנט (ברוב רגיל). לאחרונה, במהלך כהונתו של נשיא המדינה הקודם, התעורר ויכוח ציבורי חריף ביחס לשאלה האם רשאי הנשיא לבחור במועמד שלא נכלל בהצעת הפרלמנט. שאלה זו הוכרעה בפסיקת בית המשפט לחוקה עצמו, בשנת 2016. בפסק הדין קבע בית המשפט כי הסדר בחירת השופטים הקבוע בחוקה הוא הסדר ממצה, וכי הנשיא מחויב לבחור באחד מהמועמדים שמוצעים לו מטעם הפרלמנט.

 

סלובניה

בית המשפט לחוקה בסלובניה מוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חוקי המדינה. מכהנים בו 9 שופטים, הנבחרים לכהונה חד פעמית של 9 שנים על ידי האסיפה הלאומית (הפרלמנט), ברוב מוחלט מקרב החברים, ובהתאם להמלצת נשיא המדינה (שאינו ראש הרשות המבצעת, אך נבחר לתפקידו בבחירות כלליות). הנשיא רשאי להמליץ על יותר ממועמד אחד. במקרה שכזה, המועמד שמקבל את מרבית הקולות בהצבעת הפרלמנט ממונה לתפקיד. מועמדים נדרשים להיות בני 40 ומעלה ובעלי הכשרה משפטית בולטת. נשיא בית המשפט לחוקה נבחר לכהונה של 3 שנים על ידי שופטי בית המשפט המכהנים, מקרבם ובהצבעה חשאית.

 

פולין

חוקת פולין מבהירה במפורש כי לבית המשפט לחוקה קנויה הסמכות להעביר ביקורת חוקתית על חוקי המדינה. עם זאת, תיאור מדויק של סמכויות בית המשפט בפועל, כמו גם של מעמדו ושל הליכי בחירת השופטים המכהנים בו, אינו סוגיה פשוטה כלל ועיקר. זאת, כיוון שפולין נמצאת, בימים אלו ממש, בעיצומו של משבר חוקתי משמעותי, הנוגע להליכי בחירת השופטים לערכאה החוקתית, כמו גם למעמדה של מערכת המשפט כולה במסגרת יחסי הכוחות שבין רשויות השלטון במדינה.

בהתאם לחוקה, בית הנבחרים הפולני (המכונה "הסיים") הוא המוסמך לבחור את 15 שופטי בית המשפט לחוקה, ברוב מוחלט, לכהונה חד פעמית של 9 שנים. להבדיל, נשיא בית המשפט לחוקה וסגנו נבחרים על ידי נשיא המדינה (שאינו ראש הרשות המבצעת, אך נבחר בבחירות כלליות), מתוך רשימה המגובשת על ידי שופטי בית המשפט לחוקה עצמם. השופטים כולם מושבעים לתפקיד על ידי נשיא המדינה – ומעמדו של זה הוא שעומד במוקד המשבר החוקתי הנוכחי. תנאי הכשירות לכהונה בבית המשפט לחוקה זהים לתנאי הכשירות לכהונה בבית המשפט העליון הפולני: על המועמד להיות לפחות בן 40, להחזיק בתואר שני במשפטים ולהציג ותק של 10 שנים לפחות כשופט, כתובע או כעורך דין פרטי. לחלופין, ניתן למנות לתפקיד גם פרופסור או דוקטור למשפטים שהועסק באחד ממוסדות האקדמיה במדינה, וזאת גם אם אינו עומד בתנאים דלעיל.

הרקע למשבר החוקתי שפקד את פולין טמון במאבק הפוליטי בין שתי המפלגות הגדולות במדינה – מפלגת "המצע האזרחי" ומפלגת "החוק והצדק". ראשית המשבר בשנת 2015, אשר בתחילתה החזיקה "המצע האזרחי" בכל מוקדי השלטון במדינה – נציגיה כיהנו בראשות הממשלה ובבית הנשיא והיוו רוב בשני בתי הפרלמנט. במהלך אותה שנה היו עתידים 5 משופטי בית המשפט לחוקה לסיים את כהונתם. 3 ממשרות השיפוט היו צפויות להתפנות במהלך כהונת בית הנבחרים היוצא (הסיים ה-7), ואילו 2 מהן היו עתידות להתפנות לאחר השבעתו של בית הנבחרים הנכנס (הסיים ה-8).

בחודש מאי זכה מועמדה של "החוק והצדק" בבחירות לנשיאות. בחודש יוני חוקק הסיים ה-7 תיקון לחוק בית המשפט לחוקה, אשר אפשר לו (קרי, למפלגת "המצע האזרחי" שחבריה היוו רוב) למנות שופטים לכל 5 משרות השיפוט, לרבות אלו שהיו אמורות להיות באחריות בית הנבחרים הנכנס. בחודש יולי, כשבועיים בטרם נכנס נציג "החוק והצדק" לתפקידו החדש כנשיא המדינה, חתם על החוק הנשיא היוצא (איש "המצע האזרחי") ובסוף חודש אוגוסט הוא נכנס לתוקפו. בראשית חודש אוקטובר השתמש הסיים ה-7 בסמכות החדשה, ובחר בחמישה שופטים שיחלו את כהונתם בבית המשפט לחוקה. אולם, בסוף אותו החודש נערכו בחירות כלליות לבית הנבחרים ולסנאט, מפלגת "המצע האזרחי" הפסידה, ואיבדה את שני בתי הפרלמנט לטובת יריבתה "החוק והצדק", שבתורה הצהירה כי התיקון לחוק בית המשפט לחוקה אינו חוקתי, וכפועל יוצא המינויים אותם קידם הסיים ה-7 אינם תקפים. במקומם בחר בחודש דצמבר הסיים ה-8 (קרי, מפלגת "החוק והצדק" שהיוותה כעת רוב) בחמישה שופטים חדשים שיחלו את כהונתם.

נשיא המדינה, שכאמור השתייך גם הוא למפלגת השלטון החדשה, הצהיר כי לא ימנה את השופטים בהם בחר בית הנבחרים היוצא, אלא את אלו בהם בחר בית הנבחרים הנכנס. עד אותה העת היה מקובל לראות בסמכות המינוי של נשיא המדינה סמכות טקסית בלבד. כעת, טען הנשיא החדש כי כל עוד לא הושבעו השופטים על ידו הם אינם אלא "מועמדים הצפויים להתמנות" (to be appointed) (קרי, שסמכותו לעניין המינוי היא ריאלית, וכי לא מוטלת עליו החובה למנות את המועמדים אותם בחר הסיים ה-7). בתגובה לעתירה שהוגשה לבית המשפט לחוקה נגד התיקון לחוק ונגד המינויים, קבע בית המשפט כי מינויי הסיים ה-7 ביחס ל-3 המשרות שהתפנו במהלך כהונתו נעשו כדין, וכי 2 המינויים האחרים אינם חוקיים. עם זאת, הממשלה והנשיא הנכנסים, אנשי "החוק והצדק", סירבו לקבל את פסיקת בית המשפט, וטענו כי בסמכותם למנות את כל 5 השופטים הנידונים. עתירה שהוגשה לבית המשפט לחוקה כנגד החלטה זו התקבלה, וקבעה בנוסף כי סמכותו של נשיא המדינה להשביע את השופטים הממונים היא טקסית בלבד, וכי אין לו שיקול דעת בנושא. בתגובה, הודיעה הממשלה כי היא מסרבת לפרסם את פסק הדין, ובכך מנעה את כניסתו לתוקף.

מרגע זה ניטש במדינה מאבק מזן חדש – נוסף על הסכסוך הפוליטי בין שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט, החל כעת סכסוך מוסדי בין גורמי הכוח הפוליטיים (הפרלמנט, בית הנשיא והממשלה), ובין בית המשפט לחוקה ומערכת המשפט. במסגרת המאבק, חוקק הפרלמנט שורת תיקוני חקיקה משמעותיים, שנועדו לזרז את סיום כהונתם של נשיא בית המשפט לחוקה וסגנו המכהנים, ולהעניק, הלכה למעשה, למפלגת השלטון את הסמכות לבחור בהליך מזורז שופטים חדשים שיחליפו אותם. כמו כן, הגדילה החקיקה החדשה את הקוורום המינימאלי המחייב לדיוני בית המשפט לחוקה ל-13 שופטים, וכן קבעה כי כל הכרעותיו של בית המשפט חייבות להתקבל ברוב מוחלט של 2/3 מקרב השופטים המכהנים. בית המשפט לחוקה הכריז על התיקונים כלא חוקתיים, אולם הממשלה שבה וסירבה לפרסם את פסקי הדין ברשומות, בטענה כי בית המשפט לא התכנס לפי הוראות החוק המתוקן, ולכן הכרזתו על פסילת החוק בעצמה אינה חוקית. הסכסוך יצר אי-בהירות ובלבול במוסדות המדינה, כאשר חלקן מסתמכות על פסיקת בית המשפט חרף אי-פרסומה, ואילו אחרות פועלות לפי החקיקה המתוקנת חרף פסילתה. בהמשך, הסכין הפרלמנט במידה מסוימת עם פסיקת בית המשפט, תיקן את החוק, והסיר את דרישות הקוורום והרוב המוחלט, ואילו הממשלה הסכימה לפרסם את פסקי הדין נשואי הוויכוח.

אם כן, כיוון שמעמדו וסמכויותיו של נשיא פולין במסגרת הליך בחירת שופטי בית המשפט לחוקה מצויים במוקד המשבר החוקתי, אין כיום אפשרות להגדיר באופן ודאי את הדין הנוהג בפולין בסוגיה זו. כמו כן, מעמדו של בית המשפט לחוקה עצמו אינו ברור, לאור הפרקטיקה שפיתחה הממשלה לפיה ביכולתה להימנע מפרסום פסיקותיו ברשומות – מהלך שהופך את בית המשפט לחוקה, הלכה למעשה, לגורם מייעץ בלבד (בדומה למודל הנהוג בבריטניה).

 

אסטוניה

בית המשפט העליון באסטוניה מונה 19 שופטים. בית המשפט כולל "אגף" ייעודי לביקורת חוקתית, בו מכהנים 9 שופטים. בסמכות האגף להכריז על חוקים כבטלים, ובראשו עומד נשיא בית המשפט העליון, שנבחר לקדנציה של 9 שנים על ידי הפרלמנט, ברוב רגיל, על פי הצעתה של נשיאת המדינה (שאינה ראש הרשות המבצעת). יתר השופטים נבחרים על ידי הפרלמנט, ברוב רגיל, על פי הצעתו של נשיא בית המשפט העליון (אשר נבחר, כאמור, בידי הנשיאה והפרלמנט). כדי להתמנות לכהונה בבית המשפט, על המועמד להיות בעל תואר שני במשפטים.

בטרם מציע נשיא בית המשפט העליון מועמד מסוים, הוא נוהג להתייעץ עם יתר שופטי בית המשפט העליון, כמו גם עם מנהל בתי המשפט במדינה (המלצות אלו אינן מחייבות). הצעתו של נשיא בית המשפט העליון אינה מחייבת את הפרלמנט, שאף עורך שימוע למועמד בפני ועדת החוקה. עד כה הקפיד הפרלמנט למנות תמיד את המועמד אותו הציע נשיא בית המשפט העליון. עם זאת, בטרם בוחר נשיא בית המשפט את המועמד עליו ימליץ, הוא מודע לאפשרות הסירוב העקרונית של הפרלמנט, ואף נוהג לברר את מידת התמיכה במועמד בקרב חברי ועדת החוקה. כהונתו של שופט הממונה לתפקיד תמה בהגיעו לגיל 68.

  

אירלנד

לבית המשפט העליון באירלנד, המונה 9 שופטים ונשיא, קנויה הסמכות לבטל חקיקה ראשית של הפרלמנט. מועמדים למשרת שיפוט בבית המשפט העליון חייבים להימנות על אחת מהקטגוריות הבאות: שופטים בערכאות עליונות, שופטים בערכאות ביניים עם ניסיון של לפחות שנתיים או עורכי דין בעלי ותק של 12 שנים לפחות, שעסקו באופן אקטיבי בעריכת דין לפחות בשנתיים שקדמו למינוי. שופטי בית המשפט נבחרים על ידי הממשלה, וממונים באופן טקסי על ידי נשיא המדינה (שאינו ראש הרשות המבצעת). משמונה, כהונתו של השופט תמה בהגיעו לגיל 70.

בשנת 1995 הוקמה ועדה עצמאית לבחירת שופטים, שתפקידה להמליץ לממשלה על שמות מועמדים למינוי שאינם שופטים מכהנים. הוועדה מונה כיום 11 חברים: 5 שופטים (נשיא העליון, המכהן כיו"ר, ו-4 נשיאי בתי משפט מן הערכאות הנמוכות), היועץ המשפטי לממשלה, 2 עורכי-דין (שנבחרים על ידי לשכות עורכי הדין במדינה), ו-3 נציגים חסרי רקע משפטי שנבחרים על ידי שר המשפטים. על הוועדה להמליץ לשר המשפטים לפחות על 7 מועמדים ראויים לתפקיד לכל משרת שיפוט, וככל שאין היא מצליחה בכך, עליה להעביר חוות-דעת מפורטת לגבי כל מועמד שהוצג בפניה והתאמתו לתפקיד. אף שמקובל כי הממשלה בוחרת במועמדים (שאינם שופטים מכהנים) מקרב אלו שזכו לאישור הוועדה, המלצותיה אינן מחייבות, והממשלה רשאית לחרוג מהן כל עוד החלטתה מפורסמת בבירור ברשומות.

יצוין כי בחודש מאי 2017 הגישה הממשלה הצעת חוק שנועדה לבצע רפורמה נוספת בהליך בחירת השופטים במדינה ובפעילות הוועדה לבחירת שופטים. לפי הצעת החוק תוקם ועדת מינויים חדשה, חלף זו הקיימת, שתמליץ באשר לכלל מינויי השופטים (לרבות אלו שהם שופטים מכהנים בעת בחינת מועמדותם). כמו כן, מגדילה הצעת החוק את מספר הנציגים שאינם משפטנים בהרכב ועדת המינויים (מ-3 נציגים כיום, ל-9 במודל החדש – בהם היו"ר), אך במקביל מפקיעה את סמכות בחירת חברי הוועדה מידי שר המשפטים. במודל המוצע, אחד מאותם נציגים יהיה חבר ועדת זכויות האדם והשוויון האירית, שאת זהותו תקבע אותה ועדה, ואילו שמונת הנותרים, ובהם היו"ר, ימונו רשמית על ידי השר, באישור שני בתי הפרלמנט ברוב רגיל, אך יבחרו בפועל על ידי שירות המינויים הציבוריים – גוף מנהלי עצמאי שאחראי על גיוס כח-אדם למגזר הציבורי האירי. החלטה על המלצה תעשה ברוב קולות בוועדה (כאשר במקרה של שיוויון יכריע קול היו"ר), ולפי המודל החדש חבריה ישאפו להעביר לשר 3-2 שמות מועמדים לכל משרה פנויה (בהתאם למספר המשרות הפנויות ולטיבן).

הצעת החוק אושרה בהצבעה בבית הנבחרים, נידונה בוועדת החקיקה של הסנאט, ומונחת כיום לדיון במליאתו. ההצעה זוכה לתמיכה רבה, בין השאר במטרה לצמצם את כוחם של המשפטנים בהליך הבחירה (שמוביל, לטענת התומכים, לנפוטיזם).

 

הולנד

בית המשפט העליון בהולנד מונה נשיא, 7 סגני נשיא, 24 שופטים וארבעה שופטים מיוחדים, אשר מכהנים עד הגיעם לגיל 70. בית המשפט אינו מוסמך להעביר ביקורת שיפוטית על חקיקה. כל שופט, הממונה באופן טקסי על ידי המלך או המלכה המכהנים, נבחר בפועל ידי שר המשפטים, מתוך רשימה מצומצמת של שלושה שמות עליה הצביע בית הנבחרים (הבית התחתון של הפרלמנט ההולנדי), ברוב רגיל. רשימה זו מגובשת על סמך רשימה מורחבת של 6 שמות מועמדים, המוגשת לפרלמנט מטעם שופטי בית המשפט העליון עצמם, ולאחר שנערכו שימועים למועמדים השונים בפני ועדה פרלמנטרית של בית הנבחרים. על כל מועמד להיות בעל תואר במשפטים.

יובהר כי הפרלמנט ושר המשפטים אינם מחויבים בדין להמלצות בית המשפט, והם רשאים לבחור בכל מועמד, לפי שיקול דעתם. עד כה נבחרו שופטי בית המשפט העליון החדשים, הלכה למעשה, בהתאם להמלצות עמיתיהם המכהנים. עם זאת, ניתן להניח כי העובדה שבחירת זהות השופטים נתונה בסופו של דבר לשיקול דעתם הבלעדי של נבחרי הציבור השפיעה מראש על תוכן המלצות השופטים.

 

דנמרק

כל בתי המשפט בדנמרק מוסמכים להעביר ביקורת חוקתית על תוקפם של חוקי הפרלמנט, ובית המשפט העליון משמש כערכאה הסופית והמכרעת בשאלות חוקתיות. בבית המשפט העליון מכהנים כיום 17 שופטים ונשיא (שנבחר על ידי שופטי בית המשפט העליון עצמם ומקרבם). המועמדים לכהונה, שאין הכרח שיהיו שופטים מכהנים מן הערכאות הנמוכות, חייבים להיות בעלי תואר שני במשפטים ולעבור מבחן מקצועי הכולל ניסוח של פסקי דין ב-4 תיקים שונים (לפחות אחד מהם מתחום המשפט האזרחי).

בהתאם לחוק, השופטים נבחרים על ידי שר המשפטים, על פי המלצה בלתי מחייבת של ועדה שאת חבריה הוא ממנה. עד כה הקפיד השר לקבל תמיד את המלצות הוועדה המקצועית, אך ניתן להניח כי העובדה שבחירת זהות השופטים נתונה בסופו של דבר לשיקול דעתו הבלעדי של השר השפיעה מראש על תוכן המלצות הוועדה. את המינוי עצמו מבצעת באופן טקסי מלכת המדינה. כהונתו של השופט הממונה תמה בהגיעו לגיל 70.

הוועדה המייעצת מונה 6 חברים: שופט עליון, שופט בית המשפט הגבוה, שופט בית המשפט המחוזי, עורך דין, ושני נציגי ציבור (שאינם חברי פרלמנט) – כולם, כאמור, ממונים על ידי שר המשפטים, לכהונה חד פעמית בת 4 שנים, על סמך המלצותיהם של גופים שונים.

 

שוודיה

מערכת המשפט השוודית כוללת שתי ערכאות שיפוטיות עליונות שוות מעמד, המונות כל אחת 16 שופטים – בית המשפט העליון (אשר עוסק במשפט אזרחי ופלילי) ובית המשפט העליון למשפט מנהלי. לשתי הערכאות, כמו ליתר בתי המשפט במדינה, קנויה הסמכות לדון בתוקפם החוקתי של חוקי הפרלמנט.

בעבר מונו שופטי הערכאות על ידי הממשלה בלבד, בהליך שאינו שקוף וללא כל מעורבות של גורם חיצוני, ורק נדרשו להחזיק בתואר שני במשפטים ולעמוד בתנאי הכשירות המוגדרים בחוק. עם זאת, בשנת 2011 נכנס לתוקפו חוק חדש, ולפיו אף שסמכות הבחירה למשרות השיפוט האמורות נותרה בידי הממשלה, עליה כעת לקבל תחילה המלצה שאינה מחייבת מוועדה מייעצת בת 9 חברים (המכהנים 4 שנים), אשר בוחנת את בקשות המועמדות. הוועדה כוללת 2 חברי פרלמנט, וכן 7 שופטים ועורכי דין הממונים על ידי הממשלה. כהונתו של השופט הממונה מסתיימת בהגיעו לגיל 69.

 

נורבגיה

בית המשפט העליון הנורבגי מוסמך להעביר ביקורת שיפוטית על חקיקת הפרלמנט. בבית המשפט מכהנים 19 שופטים ונשיא, אשר חייבים להיות לפחות בני 30 ולהחזיק בתואר במשפטים. מאז 2002, הליך בחירת השופטים במדינה כולל ועדה מקצועית, שממליצה לממשלה על 3 מועמדים לכל משרת שיפוט. הוועדה, שאת זהות כל החברים בה קובעת הממשלה, כוללת בעיקר גורמים משפטיים מקצועיים (3 שופטים, עורך דין, ומשפטן מן המגזר הציבורי), וכן 2 נציגי ציבור ללא רקע משפטי. יודגש כי המלצותיה אינן מחייבות את הממשלה, אשר רשאית לבחור אדם שלא נכלל בהן. אולם, במקרה שכזה עליה להעביר את שם המועמד לעיון הוועדה, כדי שזו תוכל לחוות לגביו את דעתה (שכאמור, אינה מחייבת). נוסף להמלצת הוועדה, קובע החוק כי על נשיא בית המשפט העליון לחוות אף הוא את דעתו ביחס למינוי. הגם שחוות דעתו של נשיא בית המשפט אינה מחייבת, בפועל, מאז תחילת ההסדר, מונה תמיד המועמד עליו הוא המליץ. כהונתו של השופט הממונה תמה בהגיעו לגיל 70.

להבדיל מהליך מינוי שופטי בית המשפט העליון, נשיא בית המשפט עצמו ממונה ללא מעורבות הוועדה. מאז החלה הוועדה המייעצת את פעילותה ביחס לשופטי בית המשפט העליון, מונתה לבית המשפט נשיאה אחת בלבד. בהתאם לחוק, לא הייתה מעורבת הוועדה הממליצה בהליך המינוי, והוא נעשה באופן חשאי ולא שקוף, אשר גרר ביקורת ציבורית רבה.

 

פינלנד

מערכת המשפט בפינלנד כוללת שתי ערכאות עליונות שוות מעמד – בית המשפט העליון (אשר עוסק במשפט אזרחי ופלילי) ובית המשפט העליון למשפט מנהלי. כיתר בתי המשפט במדינה, גם כל אחת מן הערכאות הללו מוסמכת להעביר ביקורת שיפוטית על חקיקת הפרלמנט, אולם ביכולתה להתעלם מחוק הסותר את החוקה במסגרת המקרה הנידון בפניה בלבד, ואין בכוחה להכריז על בטלותו. בנוסף, וחרף העובדה שלא קנויה לבתי המשפט סמכות פסילת חקיקה, כוללת חוקת המדינה גם מעין "פסקת התגברות", המאפשרת לחוקק חקיקה רגילה בהליך מיוחד, אשר תסתור את הוראות החוקה. ההליך הנדרש לחקיקת חוק המוחרג מהוראות החוקה זהה להליך הנדרש לתיקונהּ, ומחייב רוב מיוחס ומוחלט מקרב חברי הפרלמנט.

שופטי שתי הערכאות העליונות (16 שופטים לכל הפחות בכל ערכאה) חייבים להיות בעלי תואר שני במשפטים. השופטים הרגילים בכל בית משפט ממונים על ידי נשיא המדינה (מראשי הרשות המבצעת), בהמלצת בית המשפט הרלוונטי עצמו. ההמלצה מועברת לנשיא המדינה על ידי שר המשפטים. אף שנשיא המדינה רשאי לחרוג מהמלצות בתי המשפט העליונים, נהוג שהמינוי מתבצע תמיד בהתאם להן. עם זאת, ניתן להניח כי העובדה שבחירת זהות השופטים נתונה בסופו של דבר לשיקול דעתו הבלעדי של נשיא המדינה משפיעה מראש על תוכן המלצות בתי המשפט. כמו כן, במסגרת מינוי כאמור מאפשר החוק לערכאות העליונות לבקש את חוות דעתה של הוועדה לבחירת שופטים – גוף סטטוטורי, המורכב ברובו משופטים מכהנים, שחייב על פי חוק לספק את חוות דעתו ביחס למועמדים לתפקידי שיפוט בערכאות הנמוכות. להבדיל, נשיאי בית המשפט העליון ובית המשפט העליון למשפט מנהלי ממונים על ידי נשיא המדינה ללא המלצת מי מבתי המשפט. כהונתו של השופט הממונה תמה בהגיעו לגיל 68.

 

איסלנד

בית המשפט העליון באיסלנד מוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חוקי הפרלמנט. על 9 שופטי בית המשפט להיות אזרחים בני 35 לפחות, אשר כיהנו במשך 3 שנים לפחות באחד מן התפקידים הבאים: שופט; עורך דין המוסמך להופיע בפני בית המשפט העליון; פרופסור למשפטים; איש מערך התביעה המשפטית (באחד מן התפקידים המנויים בחוק); מזכיר או מנכ"ל משרד ממשלתי; או חבר פרלמנט. בנוסף, על כל שופט להיות בעל תואר במשפטים.

השופטים נבחרים על ידי שר המשפטים, שהחל משנת 2010 מחויב, ככלל, לבחור במועמד מתוך רשימה שמגבשת ועדה מייעצת. הוועדה מורכבת מ-2 נציגים מטעם בית המשפט העליון (יו"ר ונציג נוסף – לפחות אחד מהם אינו שופט מכהן), מנציג של הנהלת בתי המשפט המחוזיים, מנציג של לשכת עורכי הדין ומנציג של הפרלמנט. אף שככלל מחויב השר להציע מועמד מתוך רשימת מועמדי הוועדה, הוא רשאי גם להגיש בקשה לפרלמנט לסטות מנוהל זה. עם זאת, גם במקרה בו התקבל אישור הפרלמנט, עדיין חייבת הוועדה המייעצת לאשר כי המועמד אותו הציע השר עומד בתנאי הסף לכהונה המפורטים בחוק. כמו כן, על הפרלמנט לאשר את בקשת השר עד חודש ממועד הגשתה, שאם לא כן יהיה השר מחויב להמלצת הוועדה המקורית. בחריג דלעיל אף נעשה שימוש בתקופה האחרונה, אם כי ביחס למינוי שופטים לערכאת ביניים חדשה, בין בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון. משהוחלט על זהות המועמד, מינויו הטקסי נעשה על ידי נשיא המדינה (שאינו ראש הרשות המבצעת), והוא נותר לכהן עד הגיעו לגיל 70.

 

לטביה

בית המשפט לחוקה בלטביה, המוסמך לפסול חקיקה בלתי חוקתית, מונה 7 שופטים, אשר ממונים לקדנציה חד פעמית של 10 שנים, ומכהנים עד הגיעם לגיל 70. שלושה מן השופטים נבחרים על ידי הפרלמנט, ברוב רגיל (לפחות 10 חברי פרלמנט נדרשים להיות חתומים על הצעת המועמד), שניים נבחרים על ידי הממשלה, ושניים נוספים נבחרים בישיבה מיוחדת של כל שופטי בית המשפט העליון (המובחן מבית המשפט לחוקה). בניגוד לפרלמנט ולממשלה, שופטי העליון מחוייבים לבחור במועמד רק מקרב ציבור השופטים המכהנים במדינה. לבסוף, על כל המועמדים לעבור את אישור הפרלמנט, ברוב מוחלט מקרב חברי הבית.

על המועמדים לכהונה בבית המשפט לחוקה להיות לפחות בני 40, להחזיק בתואר שני במשפטים, ולהיות בעלי ניסיון של 10 שנים לפחות בתחום המשפט. החוק מטיל על הפרלמנט דרישה סטטוטורית לבקש את חוות דעתו של גוף המכונה "מועצת המשפט", בו מכהנים בעיקר שופטים ואנשי מקצוע מכל תחומי המשפט במדינה. אולם, חוות דעת זו אינה מחייבת.

 

ליטא

בית המשפט לחוקה בליטא, המוסמך לפסול חקיקה בלתי חוקתית, מונה 9 שופטים, אשר ממונים לתקופה חד פעמית של 9 שנים על ידי הפרלמנט, ברוב רגיל, באופן הבא: שליש על פי הצעת נשיאת המדינה (שאינה ראש הרשות המבצעת, אך מחזיקה בסמכויות ביצועיות מסוימות, לרבות סמכות בחירה ריאלית של שופטי בית המשפט לחוקה); שליש על פי הצעת יו"ר הפרלמנט; ושליש על פי הצעת נשיא בית המשפט העליון (שממונה בעצמו על ידי חברי הפרלמנט, ברוב רגיל, על פי הצעת נשיאת המדינה). נשיא בית המשפט לחוקה ממונה על ידי הפרלמנט ברוב רגיל, מקרב שופטי בית המשפט לחוקה, על פי הצעת נשיאת המדינה. בחלוף כל שלוש שנים מתחלפים 3 שופטים, אחד מכל סוג מינוי. על המועמדים להחזיק בתואר אקדמי במשפטים ולהיות בעלי ותק של לפחות 10 שנים באחד מתחומי המשפט.

 

איטליה

בית המשפט לחוקה באיטליה מוסמך לבטל חוקים שסותרים את החוקה. בית המשפט מורכב מ-15 שופטים: 5 נבחרים על ידי הנשיא (אינו ראש הרשות המבצעת; נבחר על ידי הפרלמנט); 5 נבחרים על ידי שני בתי הפרלמנט, בישיבה משותפת, ברוב מיוחס של לפחות 2/3 מהמצביעים בשלושת הניסיונות הראשונים, ושל 3/5 מהמצביעים במקרה שניסיונות אלו לא צלחו; ו-5 נבחרים על ידי בתי המשפט העליונים במדינה. השופטים מכהנים בתפקיד לקדנציה חד פעמית של 9 שנים, ונבחרים מקרב שופטי בתי המשפט הגבוהים במדינה, פרופסורים למשפטים ועורכי דין עם וותק של 20 שנים לפחות. נשיא בית המשפט נבחר על ידי שופטי העליון מקרבם.

אף שהם עצמאיים לחלוטין מרגע השבעתם לתפקיד, 5 המועמדים הממונים על ידי הפרלמנט (שלרוב אינם שופטים מכהנים, אלא עורכי דין או אנשי אקדמיה משפטית) משקפים בדרך כלל את יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה – לעיתים אף ממונים אנשים שכיהנו בעבר כחברי פרלמנט. על כן, נכללה בהליך המינוי דרישת הרוב המיוחס, שנועדה לאזן את יתרונה האינהרנטי של הקואליציה בבחירת המועמדים. מעבר לכך, מקובל כי בבואו לבחור את המועמדים שבתחום סמכותו, שואף נשיא המדינה לאזן את בחירות הפרלמנט, ולוודא כי הרכב בית המשפט לחוקה אכן משקף כהלכה את גיוונה הפוליטי, התרבותי והאידאולוגי של המדינה.

 

ספרד

בבית המשפט לחוקה, המוסמך לבטל חקיקה ראשית, מכהנים 12 שופטים הממונים לכהונה של 9 שנים (בכל 3 שנים מתחלפים 4 שופטים). תנאי הסף לכהונה בתפקיד הם לפחות 15 שנות ניסיון באחד מן המקצועות הבאים: שופט, תובע, משפטן, פקיד ציבור או עורך דין. בניגוד לשופטי בתי המשפט הרגילים במדינה, אין כל איסור על השתייכותו של שופט בית המשפט לחוקה למפלגה פוליטית, אך אסור לו לכהן במהלך כהונתו השיפוטית בתפקיד פוליטי.

4 משופטי בית המשפט לחוקה נבחרים על ידי בית הנבחרים, ברוב מוחלט ומיוחס של 60% מחברי הבית. 4 שופטים נוספים נבחרים על ידי הסנאט, ברוב מוחלט ומיוחס של 60% מחברי הסנאט. לבסוף, 2 מן השופטים נבחרים על ידי הממשלה, ו-2 מהם נבחרים על ידי מועצת השפיטה הכללית. בבחירת השופטים על ידי בתי המחוקקים, נהוג לבחור שופטים בהתאם לשיעור הייצוג של כל מפלגה בבית המחוקקים. את השופטים ממנה באופן טקסי מלך ספרד.

במועצת השפיטה הכללית מכהנים נשיא בית המשפט העליון (ערכאה נפרדת מבית המשפט לחוקה), 8 עורכי דין או משפטנים – מחציתם נבחרים על ידי הקונגרס ומחציתם על ידי הסנאט, ו-12 שופטים – מחציתם נבחרים על ידי הקונגרס ומחציתם על ידי הסנאט (בכל המקרים מחייבת הבחירה רוב מוחלט ומיוחס של 60% מקרב חברי הבית). לנשיא בית המשפט לחוקה תפקיד חשוב במיוחד בתיקים חוקתיים, שכן ניתן לו קול מכריע במקרה של שוויון בין התומכים בפסילת החוק ובין המתנגדים לה. הנשיא נבחר בהצבעה על ידי שופטי בית המשפט עצמם.

 

פורטוגל

בבית המשפט לחוקה בפורטוגל, המוסמך לפסול חקיקה שנוגדת את החוקה, מכהנים 13 שופטים הממונים לקדנציה חד פעמית של 9 שנים. מתוכם, 10 נבחרים ישירות בידי הפרלמנט, ברוב מיוחס של 2/3 מהנוכחים בהצבעה המהווים גם רוב מוחלט מקרב חברי הפרלמנט. שופטים אלו, בתורם, בוחרים את 3 השופטים הנותרים. לבסוף, 13 השופטים כולם בוחרים מתוכם שופט אחד שיכהן כנשיא בית המשפט לחוקה. מתוך 13 השופטים, על 6 להיבחר מתוך שורות הרשות השופטת. השאר רשאים להיות גם עורכי דין או משפטנים.

 

קוריאה הדרומית

9 שופטי בית המשפט לחוקה בקוריאה הדרומית, אשר מוסמך לפסול חקיקה שנוגדת את החוקה, ממונים לתקופת כהונה של 6 שנים, הניתנת לחידוש (כל עוד לא הגיע השופט לגיל פרישה). מינוים נעשה באופן הבא: 3 שופטים נבחרים על ידי נשיא המדינה לבדו (ראש הרשות המבצעת, אשר לו סמכות בחירה ריאלית); 3 ממונים על ידי נשיא המדינה, בהתאם לבחירתו של נשיא בית המשפט העליון (שנבחר בעצמו על ידי נשיא המדינה, בהסכמת הפרלמנט); ו-3 ממונים על ידי נשיא המדינה, בהתאם לבחירת הפרלמנט, ברוב רגיל. נשיא בית המשפט לחוקה נבחר מקרב השופטים המכהנים בבית המשפט על ידי נשיא המדינה ובאישור הפרלמנט.

מועמדים לכהונה בבית המשפט לחוקה נדרשים להיות בני 40 ומעלה, ובעלי ותק של 15 שנים לפחות באחד מהתפקידים הבאים: שופט, תובע, עורך דין או מרצה למשפטים. על כל המועמדים לעבור שימוע בפני הפרלמנט.

 

צ'ילה

בבית המשפט לחוקה בצ'ילה, המוסמך לפסול חוקים שסותרים את החוקה, מכהנים 10 שופטים, הממונים לתקופה חד פעמית של 9 שנים. 3 מן השופטים נבחרים על ידי נשיא המדינה (שהוא ראש הרשות המבצעת, וסמכותו סמכות בחירה ריאלית), 3 שופטים נבחרים על ידי בית המשפט העליון עצמו, 2 שופטים נבחרים על ידי הסנאט, ברוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מקרב חברי הסנאט, ולבסוף, 2 שופטים נבחרים על ידי בית הנבחרים, ברוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מקרב חברי הבית ובאישור דומה של הסנאט. על המועמדים להחזיק בתואר במשפטים במשך 15 שנים לפחות.

 

בריטניה

בשנת 2005 נערכה רפורמה מקיפה במערכת המשפט הבריטית, וכפועל יוצא ממנה הוקם בשנת 2009 בית המשפט העליון הנוכחי, בו מכהנים 12 שופטים, אשר החליף את בית הלורדים, שהיה עד לאותה עת ערכאת השיפוט העליונה במדינה. לבית המשפט העליון אין סמכות לפסול חקיקה של הפרלמנט, ובסמכותו רק להצהיר על אי-הלימה של חוק עם חוק זכויות האדם הבריטי – הצהרה המותירה את ההכרעה האם לתקן את החוק בידי הפרלמנט. על כל מועמד לכהונה בבית המשפט העליון לעמוד באחד מן הקריטריונים הבאים: כהונה כשופט בערכאה גבוהה במשך שנתיים לפחות; פעילות כעורך דין במשך 15 שנים לפחות; או עמידה בתנאי הכשירות להתמנות כשופט באחת מהערכאות הנמוכות במשך 15 שנים לפחות.

במסגרת הרפורמה דלעיל שונה גם הליך מינוי השופטים, שהיה בעבר בסמכותו הבלעדית של שר המשפטים. כעת, כאשר מתפנה משרת שיפוט לבית המשפט העליון, מתכנסת ועדת מינוי ארצית, המונה כיום 5 חברים (מספר החברים המינימאלי על פי חוק): בראשות הוועדה עומד נשיא בית המשפט העליון (ובהעידרו, סגן נשיא בית המשפט העליון); לצידו מכהנים שופט בכיר נוסף – שאינו שופט עליון – הנבחר על ידו (ובהיעדרו, על ידי סגן נשיא העליון, ובהיעדרו של זה, על ידי זקן שופטי העליון), וכן נציג אחד מכל אחת מוועדות המינוי של אנגליה ווויילס, צפון אירלנד וסקוטלנד. נציגי וועדות המינוי נבחרים על ידי הוועדות עצמן, ולפחות על שניים מהם להיות ללא כל רקע משפטי. יצויין כי כאשר גם נשיא בית המשפט וגם סגנו המכהן מנועים מלשבת בוועדה הארצית (למשל, כאשר זו מתכנסת למנות סגן נשיא עליון חדש וכיסא נשיא העליון ריק), מכהן כיו"ר במקומם זקן שופטי העליון. כאשר מתכנסת הוועדה לבחירת נשיא בית המשפט העליון, הנשיא המכהן אינו רשאי להשתתף בדיוניה, ולכן מכהן במקומו סגן הנשיא (ובהיעדרו, זקן שופטי בית המשפט העליון). יחד עם זאת, במקרה זה מכהן כיו"ר דווקא אחד מן הנציגים חסרי הרקע המשפטי.

על הוועדה להיוועץ בגורמים שונים בטרם תגבש את המלצותיה, ובהם שופטי בית המשפט העליון שאינם חברים בוועדה, נשיאי הערכאות השונות במדינה (להוציא אלו המועמדים למינוי בישיבת הוועדה), ועדת מינוי השופטים של צפון אירלנד, וכן שר המשפטים וראשי ממשלות סקוטלנד ווויילס. שר המשפטים רשאי להגיש בכתב לוועדה הנחיות באשר לשיקולים שעל חבריה להביא בחשבון בבואם לגבש את המלצתה, ואלו חייבות באישור שני בתי הפרלמנט. תוכן ההנחיות מוגבל בחוק לשיקולים מקצועיים. על הוועדה מוטלת חובה סטטוטורית להתחשב בהנחיות השר, אולם היא אינה מחויבת לבחור בהתאם להן.

עם גיבושה, מעבירה הוועדה את המלצתה לשר המשפטים, ולו מוקנה שיקול דעת מוגבל ביותר במסגרת ההליך. הוועדה בוחרת במועמד אחד, ומעבירה את שמו לשר בדו"ח מפורט הכולל התייחסות לגורמים שעימם נועצה ולעמדותיהם. עם קבלת הדו"ח, על שר המשפטים להיוועץ באותם גורמים בעצמו. או אז נתונה לו זכות וטו מוגבלת לגבי המינוי – לאחר קבלת הדו"ח, יכול השר לבחור באחת משתי דרכי פעולה:

1. בסמכותו לדחות את שם המועמד הראשון שמגישה לו הוועדה. במקרה שכזה, על הוועדה להגיש לשר את שמו של מועמד שני (בהתאם להליך שתואר לעיל), ואם אינו מעוניין גם בו, ביכולתו לבקש עיון חוזר בבחירת המועמד החדש. אם בוחרת הוועדה במועמד שלישי, חייב השר לאשר את מינויו או את מינוי המועמד השני (נשוא העיון החוזר). אם לאחר העיון החוזר שבה הוועדה ובוחרת במועמד השני, מחוייב השר לאשר את מינויו.

2. בסמכותו של השר גם לבקש עיון חוזר בשם הראשון שמגישה לו הוועדה. במקרה שכזה, תדון הוועדה שנית במועמד ותחזור לשר עם החלטתה. אם שבה הוועדה ובחרה באותו מועמד, רשאי השר לדחות את שמו, אך כאשר תגיש לו הוועדה את שמו של מועמד שני, הוא יחוייב לאשר את המינוי. לעומת זאת, אם לאחר הליך העיון מחדש בחרה הוועדה במועמד חדש, והשר דוחה את בחירתה ומחייב אותה להציג לו שם של מועמד שלישי, יוכל השר לבחור האם למנות את המועמד השלישי החדש או את המועמד הראשון (נשוא העיון החוזר).

כמו כן, מחייב המחוקק את שר המשפטים לנמק בכתב כל דחיית מועמד או דרישה לעיון חוזר במועמדותו, וזאת בנימוקים מקצועיים בלבד. עם אישור שמו של מועמד, מעביר אותו השר לראש הממשלה (ראש הרשות המבצעת), שמעבירו, ללא שיקול דעת, למינוי טקסי על ידי המלכה. משמונה שופט בית המשפט העליון, תמה כהונתו בהגיעו לגיל 75.

  

לוקסמבורג

בית המשפט לחוקה בלוקסמבורג מוסמך להעביר ביקורת חוקתית על חקיקת המדינה, אך אינו מוסמך לפסול אותה בעצמו, אלא רק להצהיר על אי-הלימה לחוקה. הציבור אינו רשאי להגיש עתירות חוקתיות ישירות לבית המשפט, והסוגיות הנידונות בו מופנות אליו על ידי הערכאות האחרות במדינה.

בית המשפט לחוקה כולל 9 שופטים, הממונים לכל ימי חייהם ומכהנים בו לצד תפקידי השיפוט הרגילים שלהם – נשיא בית המשפט העליון לצדק, נשיא בית המשפט המנהלי, שני שופטים מבית המשפט לקסציה (גוף שהוא חלק מבית המשפט העליון לצדק ומשמש ערכאה עליונה בתחומי המשפט האזרחי והפלילי), וחמישה שופטים הממונים באופן טקסי על ידי הדוכס (המקביל למלך). את שמות החמישה דלעיל בוחרת הממשלה, לפי המלצתה של ועדת שופטים שבראשה עומד נשיא בית המשפט הגבוה לצדק. הוועדה ממליצה על 3 מועמדים לכל משרה פנויה ומתוכם בוחרת הממשלה את המועמד שימונה, ומעבירה את שמו לאישורו הטקסי של הדוכס. יש לציין כי גם המועמדים שאינם מכהנים בתפקידים שיפוטיים מוגדרים, מגיעים מקרב שורות הרשות השופטת.

  

טורקיה

נוכח מצבה הרעוע של הדמוקרטיה הטורקית (בפרט בשנים שלאחר ניסיון ההפיכה הצבאי, שכשל בשנת 2016) ופעולות הטיהור שמקדם נשיא המדינה ארדואן, לרבות בשורות בתי המשפט והמנהל הציבורי, קיים קושי רב לתאר במדויק את יחסי הכוחות שבין רשויות השלטון במדינה. משכך, סקירה זו תתמקד בלשון החוק והחוקה.

בית המשפט לחוקה בטורקיה, המוסמך לפסול חקיקה שנוגדת את חוקת המדינה, מונה 15 שופטים, המכהנים לתקופה חד פעמית של 12 שנים. תנאי סף לכהונה הוא ותק של 20 שנים לפחות כעורך דין פרטי, כפקיד בשירות הציבורי, כשופט או כתובע, ולחלופין כהונה כפרופסור מן המניין. כמו כן, חייב כל מועמד להיות לפחות בן 45.

3 מן השופטים נבחרים על ידי הפרלמנט – שניים מתוך שתי רשימות בנות 3 שמות (רשימה לכל משרה פנויה) שמגבש בית המשפט לענייני מיסוי, ושופט נוסף מתוך רשימה בת 3 מועמדים מן המגזר הפרטי, שמגבשות לשכות עורכי הדין. השופטים נבחרים בהצבעה, בה יש להשיג רוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מכלל חברי הבית. אם לא הושג הרוב הנדרש, נערכת הצבעה שנייה, בה יש להשיג רוב מוחלט. אם גם הצבעה זו לא צלחה, נערכת הצבעה שלישית, בין שני המועמדים שזכו למירב הקולות בהצבעה השנייה, והמועמד שזוכה לרוב רגיל מקולות המצביעים הוא שממונה.

12 השופטים הנותרים בבית המשפט לחוקה נבחרים על ידי נשיא המדינה (ראש הרשות המבצעת): 3 שופטים נבחרים מקרב חברי בית המשפט הגבוה לערעורים, 2 שופטים נבחרים מבין חברי מועצת המדינה (הערכאה המנהלית העליונה במדינה), ו-3 שופטים (בהם לפחות שניים בעלי הכשרה משפטית) נבחרים על סמך המלצתה של המועצה להשכלה גבוהה, מקרב האקדמאים במדינה מתחומי המשפטים, הכלכלה ומדעי המדינה. כל אחד מאותם גופים מגבש רשימה של 3 מועמדים לכל משרת שיפוט, ומתוכם בוחר הנשיא את השופט שימונה. נוסף על כך, בוחר הנשיא 4 שופטים מקרב פקידי ציבור בכירים, עורכי דין עצמאיים, שופטים או תובעים, וזאת כראות עיניו ובכפוף לשיקול דעתו הבלעדי (ולתנאי הסף לכהונה שתוארו לעיל). לבסוף, בוחרים שופטי בית המשפט לחוקה מקרבם את נשיא בית המשפט, לכהונה בת-חידוש של 4 שנים.

 

יוון

ככלל, לכל בית משפט ביוון קנויה הסמכות להעביר ביקורת חוקתית על חקיקה. אולם, להוציא ערכאה אחת מיוחדת, כל בתי המשפט (לרבות בתי המשפט העליונים במדינה) רשאים לכל היותר לקבוע סתירה חוקתית אד-הוק ביחס למקרה הספציפי הנידון בפניהם. קביעות כאמור אינן מהוות תקדים מחייב, ועלולות לסתור האחת את השנייה. בכדי לפתור את הבעיה הוקם ביוון "בית המשפט העליון המיוחד" – ערכאה ייעודית לדיונים חוקתיים, אליה כפופות כל יתר הערכאות במדינה (לרבות בתי המשפט העליונים השונים), שרשאית לפסול חקיקה גם באופן כללי ומחייב.

בית המשפט העליון המיוחד מתכנס רק כאשר נדרשת הכרעה באחד מהנושאים שבתחום סמכותו, והרכבו כדלהלן: נשיא בית המשפט העליון לקסציה (האזרחי והפלילי); נשיא מועצת המדינה (בית המשפט העליון לעניינים מנהליים); נשיא בית המשפט העליון לביקורת מנהלית (מדובר בערכאה מנהלית מיוחדת לנושאי סכסוכים כספיים המערבים עובדי מדינה); 4 שופטים מבית המשפט לקסציה (הנבחרים בהגרלה); 4 חברי מועצת המדינה (הנבחרים בהגרלה); וכן 2 פרופסורים למשפטים (המתמנים בהגרלה), שנוספים להרכב כאשר מתכנס בית המשפט המיוחד לדון בחוקתיות חוק (כמו גם במספר נושאים נוספים המפורטים בחוק). ההגרלות דלעיל נערכות כל שנתיים, ולא אד-הוק בטרם כל כינוס של בית המשפט העליון המיוחד. בית המשפט העליון המיוחד מתכנס לרוב כפעמיים בשנה, ובדרך כלל דן בכ-5 עד 15 תיקים.

מינוי שופטים וקידומם בתוך המערכת (וממילא גם מינוי השופטים המאיישים את בית המשפט העליון המיוחד כנציגי בתי המשפט בהם הם מכהנים) נעשה בצו נשיאותי טקסי, המבוסס על בחירתה של "המועצה השיפוטית הגבוהה". מועצה זו כוללת את נשיא בית המשפט העליון הרלוונטי, שופטים מבית המשפט העליון הרלוונטי (הנבחרים בהגרלה), והתובע הראשי שפועל בפני בית המשפט העליון הרלוונטי, בהתאם לסוג המינוי הנדון (כאשר מדובר בבית המשפט לקסציה מצורפים למועצה גם שני סגני תובע שנבחרים בהגרלה).

 

ישראל

מאז המהפכה החוקתית, בשנת 1995, מייחס לעצמו בית המשפט העליון בישראל סמכות להעביר ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת. 15 שופטי בית המשפט העליון ממונים באופן טקסי על ידי נשיא המדינה, ונבחרים על ידי הוועדה לבחירת שופטים, המונה את שר המשפטים (המכהן כיו"ר), שר נוסף, שני חברי כנסת (מתוכם נהוג שאחד יהיה מקרב חברי האופוזיציה, אך אין חובה לכך), שני נציגים שבוחרת המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, ושלושה שופטים בבית המשפט העליון (לרבות נשיאת בית המשפט). החל משנת 2008, כל מינוי לבית המשפט העליון מחייב את הסכמתם של 7 חברי ועדה לפחות. הסדר זה העניק לשופטי בית המשפט העליון זכות וטו ביחס לכל מינוי שכזה.

על כל מועמד לכהונה בבית המשפט העליון לעמוד באחד מהקריטריונים הבאים: כהונה של 5 שנים כשופט מחוזי; ותק של 10 שנים לפחות בעריכת דין, בשיפוט או בהוראת משפטים אקדמית; או היותו משפטאי מובהק (גם אם אינו עונה לקריטריונים דלעיל). רוב שופטי בית המשפט העליון נבחרים מקרב שופטי בתי המשפט המחוזיים. בהתאם לנוהג שהתקבל, ממונה השופט בעל הוותק הגבוה ביותר לנשיא בית המשפט. כהונתו של שופט בישראל תמה בהגיעו לגיל 70.

 

אורוגוואי

הערכאה העליונה במערכת המשפט באורוגוואי היא בית המשפט העליון לצדק, שמוסמך להעביר ביקורת שיפוטית על חקיקת הפרלמנט, אך אין בכוחו להכריז על בטלות חוקים, אלא רק להתעלם מחוק הסותר את החוקה במסגרת המקרה הנידון בפניו. בית המשפט העליון מונה 5 שופטים, שנבחרים על ידי האסיפה הכללית (שני בתי המחוקקים בישיבה משותפת), ברוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מחברי האסיפה. אם בתום 90 ימים מן היום בו התפנתה המשרה לא נבחר מועמד ברוב הדרוש, ממונה לתפקיד באופן אוטומטי השופט הוותיק ביותר מקרב שופטי בתי המשפט לערעורים במדינה (הערכאה הגבוהה ביותר שאינה בית המשפט העליון עצמו). השופטים מכהנים לתקופה של 10 שנים, ובסיומה עליהם להמתין 5 שנים לפחות בטרם יוכלו להיבחר שוב לתפקיד. בכל מקרה, על השופטים לפרוש בהגיעם לגיל 70.

בהתאם לחוקה, על המועמדים למשרת שיפוט בבית המשפט העליון להיות בני 40 ומעלה, בעלי ותק של 10 שנים לפחות כעורכי דין או 8 שנים לפחות כשופטים או כפקידי ציבור. עם זאת, השתרש במדינה לאורך השנים המנהג לבחור לבית המשפט העליון מועמדים מתוך הרשות השופטת בלבד, ובעיקר מקרב חברי בתי המשפט לערעורים. למעשה, מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, לא מונה אף אדם מחוץ למערכת המשפט לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. כמו כן, נראה כי קיים במדינה מנהג לפיו בית המשפט העליון מגבש עבור חברי האסיפה הכללית רשימה של מועמדים אפשריים לתפקיד, כהמלצה בלתי מחייבת.

שופטי בתי המשפט לערעורים נבחרים על ידי בית המשפט העליון, באישור הסנאט, ברוב רגיל. אם המועמד מגיע מן המגזר הציבורי, נדרשת הסכמת 3 מתוך 5 השופטים לצורך המינוי, ובכל מקרה אחר נדרשת הסכמתם של 4 מתוך 5 השופטים למינוי.

 

מאוריציוס

בית המשפט העליון של מאוריציוס הוא הערכאה העליונה במדינה, אולם החלטותיו, לרבות באשר לפרשנות החוקה, ניתנות לערעור לוועדה השיפוטית של המועצה המלכותית בבריטניה (שריד לעברה של המדינה כקולוניה בריטית). לבית המשפט סמכות מפורשת לבטל חקיקה. בית המשפט מונה כיום 20 חברים, בהם נשיא בית המשפט, שופט בכיר, ו-18 שופטים נוספים. תנאי הסף לכהונה בבית המשפט העליון הוא ותק של 5 שנים לפחות כעורך דין (barrister) המוסמך להופיע בפני בית המשפט העליון.

נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי נשיא המדינה (שאינו ראש הרשות המבצעת, אך לעניין זה סמכותו ריאלית), בהתייעצות עם ראש הממשלה (ראש הרשות המבצעת). השופט הבכיר ממונה באופן טקסי על ידי נשיא המדינה, אך נבחר בפועל על ידי נשיא בית המשפט העליון. יתר השופטים ממונים באופן טקסי על ידי נשיא המדינה, אך נבחרים בפועל על ידי ועדה מקצועית, בה חברים נשיא בית המשפט העליון (המשמש כיו"ר), השופט הבכיר, משפטן נוסף, אותו בוחר נשיא בית המשפט העליון, ויו"ר ועדת השירות הציבורי, שנבחר לתפקידו על ידי נשיא המדינה (סמכותו לעניין זה ריאלית), לאחר התייעצות (לא מחייבת) עם ראש הממשלה ועם ראש האופוזיציה. השופטים מכהנים על פי החוק עד הגיעם לגיל 67.  

 

מלטה

בבית המשפט לחוקה במלטה, המוסמך לבחון בביקורת חוקתית את חוקי המדינה, מכהנים 3 שופטים – נשיא, ושני שופטים נוספים. הליך איוש הערכאה נחשב לפוליטי באופן מובהק, וראש הממשלה (ראש הרשות המבצעת) הוא שבוחר בפועל את המועמדים שימונו. נשיא בית המשפט לחוקה נבחר על ידי ראש הממשלה, ללא מעורבות כל גורם נוסף. שני השופטים הנוספים נבחרים אף הם על ידי ראש הממשלה, אך רק לאחר שהוגשה לו תחילה המלצתה של הוועדה לבחירת שופטים, אשר מרבית חבריה נבחרים בידי נבחרי ציבור. ודוק, המלצת הוועדה אינה מחייבת. ראש הממשלה רשאי שלא לפעול בהתאם לה, אולם אז עליו או על שר המשפטים להתייצב בפני הפרלמנט, בסמוך להגשת המלצות הוועדה, ולנמק את הסטייה מהן. כמו כן, עליו לפרסם את נימוקיו ברשומות. השופטים, שחייבים להיות בעלי ותק של 12 שנה לפחות כשופטים או כעורכי דין, ממונים באופן טקסי על ידי נשיא המדינה (שאינו ראש הרשות המבצעת), ומכהנים עד לגיל 65.

בוועדה לבחירת שופטים מכהנים הגורמים הבאים: נשיא בית המשפט העליון (המכהן כיו"ר, וכאמור, נבחר על ידי ראש הממשלה); התובע הכללי (שנבחר אף הוא על ידי ראש הממשלה); מבקר המדינה ונציב קבילות הציבור (שנבחרים שניהם על ידי בית הנבחרים ברוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מחברי הבית); וכן נשיא לשכת עורכי הדין במדינה.

 

קוסטה ריקה

בית המשפט העליון בקוסטה ריקה – הערכאה העליונה במדינה – מחולק לארבעה מותבים קבועים שונים: מותב לדין האזרחי והמנהלי, מותב לדיני משפחה ולדיני עבודה ומותב לדין הפלילי (בכל אחד מהשלושה מכהנים 5 שופטים ייעודיים), ולצידם, המותב החוקתי, שמונה 7 שופטים ייעודיים. למותב חוקתי זה קנויה הסמכות הבלעדית להכריז על בטלות חקיקה ראשית שסותרת את החוקה. ביכולתו לעשות זאת בדיעבד, במסגרת עתירה חוקתית הנידונה בפניו, או מראש, בטרם נכנס החוק לתוקפו (לרוב לבקשתם של לפחות 10 חברי פרלמנט). עם זאת, פסילה מראש תעשה אך ורק בשל פגם בהליך החקיקה, ואילו קביעת המותב החוקתי כי תוכן הצעת חוק הוא בלתי חוקתי לא תחייב את המחוקק.

שופטי בית המשפט העליון (בכל המותבים) נבחרים על ידי הפרלמנט, ברוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מכלל חבריו, על סמך המלצתה הבלתי מחייבת של ועדת מינויים פרלמנטרית (שאף מפרסמת לפני כן את שמות המועמדים לתגובת הציבור, ומזמנת אותם לשימוע בפניה). השופטים נבחרים לכהונה בת 8 שנים, שמתחדשת באופן אוטומטי. האסיפה המחוקקת רשאית שלא להאריך את כהונת השופט לקדנציה נוספת, וזאת גם כן ברוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מקרב חברי הבית. על השופטים להיות אזרחי המדינה, מעל גיל 35, העוסקים בעריכת דין במשך 10 שנים לפחות או המכהנים בתפקיד שיפוטי במשך 5 שנים לפחות. בנוסף, לא רשאי להתמנות לשיפוט בבית המשפט העליון אדם בעל קרבה מדרגה שלישית ומטה לאדם המכהן כבר בבית משפט זה.

לצד בחירת שופטי הקבע, נבחרים למותב החוקתי גם לפחות 12 שופטים חלופיים ייעודיים, המשמשים כמינוי זמני במקרה בו מתפנה אחת ממשרות השיפוט במותב (השופט הספציפי שימלא את התפקיד הזמני נבחר מתוך רשימת השופטים החלופיים באופן רנדומלי על ידי תוכנת מחשב). השופטים החלופיים נבחרים בהליך זהה לבחירת שופטי הקבע, להוציא את העובדה שאותם בוחר הפרלמנט מתוך רשימת שמות – שני שמות לכל משרה פנויה – אותה מגבש בית המשפט העליון. בנוסף, תקופת כהונתם של השופטים החלופיים קצרה יותר ועומדת על 4 שנים בלבד.

 

כף ורדה

בית המשפט לחוקה בכף ורדה מוסמך לפסול חקיקה הסותרת את חוקת המדינה. ביכולתו לעשות זאת מראש, בטרם נכנס החוק לתוקפו (וזאת לבקשת ראש הממשלה או לפחות 15 חברי פרלמנט), או בדיעבד, בין אם במסגרת עתירה או ערעור הנידונים בפניו, ובין אם לבקשת אחד מאלה: נשיא המדינה (מראשי הרשות המבצעת, שנבחר בבחירות ישירות), יו"ר הפרלמנט, ראש הממשלה, התובע הכללי, מבקר המדינה או לפחות 15 חברי פרלמנט. כאשר פוסל בית המשפט חקיקה מראש, שמורה לפרלמנט הזכות לשוב ולחוקק את החוק, וזאת ברוב מוחלט ומיוחס של 2/3 מחברי הבית. בפסילות בדיעבד, להבדיל, לא כוללת החוקה מנגנון התגברות פרלמנטרית דומה.

בית המשפט לחוקה הוא מוסד חדש יחסית במדינה – אף שהקמתו דה-יורה נעשתה בתיקון לחוקה משנת 1999, הוא הוקם בפועל רק בשנת 2015. הוא מונה כיום 3 שופטים, שנבחרים לקדנציה חד פעמית של 9 שנים, על ידי הפרלמנט, ברוב מיוחס של 2/3 מן המצביעים, המהווה גם רוב מוחלט מקרב חברי הבית (כלומר, בהקבלה לישראל, 2/3 מן המצביעים שהם לפחות 61 חברי-כנסת).

 

בוטסואנה

הערכאה העליונה בבוטסואנה היא בית המשפט לערעורים, היושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט הגבוה (לרבות פסיקות בעתירות חוקתיות). בית המשפט מוסמך להכריז על בטלות חקיקה הפוגעת בזכויות אדם בניגוד להוראות החוקה. עם זאת, ואף שנראה כי רשויות המדינה אכן מכירות בסמכות הפסילה השיפוטית, קיימות גם אינדיקציות כי הן משתרכות לעיתים ביישום הפסיקה בפועל. במצב כאמור, עלולות חלק מן הרשויות להמשיך ולפעול בהתאם לחוק הישן חרף פסילתו (ולכאורה בניגוד להוראות בית המשפט). במקרה שכזה קנויה, כמובן, הזכות לאזרח הנפגע לעתור לבית המשפט ולקבל סעד פרטני.

נשיא בית המשפט לערעורים נבחר על ידי נשיא המדינה (ראש הרשות המבצעת), בכפוף לשיקול דעתו הבלעדי. השופטים האחרים בבית המשפט לערעורים, כיום 8 במספר, ממונים באופן רשמי על ידי נשיא המדינה, אך נבחרים בפועל בהתאם להמלצתה המחייבת של ועדת מינויים מקצועית. נוסף על אלו, מכהנים בבית המשפט לערעורים גם כל שופטי בית המשפט הגבוה (וזאת מתוקף כהונתם באותה ערכאה (ex officio), ובמקביל אליה). שופטים אלו ממונים לתפקידם באופן זהה להליך בחירת השופטים לבית המשפט לערעורים – נשיא בית המשפט הגבוה נבחר על ידי נשיא המדינה לבדו, ואילו שופטי בית המשפט הגבוה האחרים, כיום 16 במספר, ממונים על ידי נשיא המדינה בהתאם להמלצתה המחייבת של ועדת המינויים. השופטים מכהנים עד הגיעם לגיל 70.

ועדת המינויים מונה 6 חברים: נשיא בית המשפט הגבוה (המשמש כיו"ר), נשיא בית המשפט לערעורים (אם את התפקיד ממלא נשיא בית המשפט הגבוה, ימונה לוועדה השופט הוותיק ביותר בבית המשפט לערעורים), התובע הכללי (אשר נבחר על ידי נשיא המדינה, בכפוף לשיקול דעתו הבלעדי), יו"ר ועדת השירות הציבורי (אשר נבחר על ידי נשיא המדינה, בכפוף לשיקול דעתו הבלעדי), נציג לשכת עורכי הדין ואזרח שאינו עורך דין, שנבחר אף הוא על ידי נשיא המדינה.

בשנת 2017, נדרש בית המשפט לערעורים לשאלה האם מחויב נשיא המדינה למנות את המועמד עליו ממליצה ועדת המינויים או שמא הוא רשאי לסרב למינוי. נשיא המדינה דאז סירב למנות את המועמד עליו המליצה הוועדה לבית המשפט לערעורים. השופט עתר לבית המשפט הגבוה, שהכריע כי לנשיא סמכות לסרב למינוי. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט לערעורים, שהפך את פסק הדין, וקבע (בניגוד לעמדת הנשיא ולעמדת הוועדה גם יחד) כי נשיא המדינה מחוייב למנות את המועמד עליו מחליטה הוועדה, וכי אין לו כל שיקול דעת בעניין, מלבד שיקולי ביטחון, שאותם עליו לפרט בפני הוועדה באמצעות התובע הכללי.

• בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – כיצד יש לבחון את הסוגיה?

• בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – הרקע הנורמטיבי

• בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – שיטות הבחירה לערכאות השיפוט העליונות ב-50 מדינות ארצות הברית

• בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – ההכרעה הדמוקרטית

עורך הדין שי-ניצן כהן שימש כחוקר בפורום קהלת

עורך הדין שמעון נטף שימש כחוקר בפורום קהלת

ד"ר אביעד בקשי הוא ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת ומרצה למשפט חוקתי ומנהלי באוניברסיטת בר-אילן ובקריה האקדמית אונו

* סדרת מאמרים זו מבוססת על מחקר השוואתי שפורסם במסגרת המחלקה המשפטית בפורום קהלת בשנת 2019. מערכת "דיומא" רוצה להודות לפורום קהלת על הסכמתו לפרסום עיבוד למחקר. למחקר המלא, ראו שי-ניצן כהן, שמעון נטף, אביעד בקשי, בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – מחקר השוואתי