ארבע תובנות על משבר הסיוע האמריקאי למערכת "כיפת ברזל"

בתמונה תוצאות ההצבעה בבית הנבחרים על המימון לחימוש מערכת "כיפת ברזל"

לפני קצת יותר משבועיים החל "משבר כיפת ברזל" בבית הנבחרים של ארצות הברית. קבוצת מחוקקים משולי האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית הצליחה להביא להסרת תקצוב חירום בסך מיליארד דולר לחימוש מערכת "כיפת ברזל". התקצוב אמנם עבר לבסוף – וברוב גדול – אבל האירוע עצמו הוא אבן בוחן מעניינת וחשובה, הן לפוליטיקה הפנים-אמריקאית והן ליחסי ארצות הברית-ישראל.

עתה, לאחר שהסערה שהתעוררה בישראל בתגובה למשבר שככה, רצוי לשוב ולבחון את הפרשה ולראות מה אפשר ללמוד ממנה.

הרוב הדמוקרטי עדיין עם ישראל

בבית הנבחרים יש 220 נציגים דמוקרטיים בעלי זכות הצבעה. כאשר סוגיית המימון לחימוש כיפת ברזל הגיעה בסופו של דבר להצבעה בבית הנבחרים – רק שמונה דמוקרטים התנגדו ושניים נוספים נמנעו. כלומר, רוב מכריע של המפלגה הדמוקרטית, כולל 86 מתוך 95 החברים בשדולה הפרוגרסיבית של המפלגה הדמוקרטית, תמכו בתקצוב החימוש של מערכת ההגנה הישראלית.

לתמיכה הגורפת של המפלגה הדמוקרטית במימון החימוש של מערכת "כיפת ברזל" יש מספר הסברים: העובדה שמדובר במערכת הגנתית שמצילה חיי אדם בישראל ובעקיפין גם ברצועת עזה (בנוגע לאספקת אמצעי לחימה התקפיים, כגון טילי JDAM, המצב מורכב יותר); הלחץ המסיבי שהפעילו מנהיגי המפלגה, מהנשיא ג'ו ביידן דרך יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי ועד מנהיג מפלגת הרוב בבית הנבחרים סטני הוייר; וכמובן, כוחו הרב של הלובי הפרו-ישראלי שהוביל גם מבקר חריף של ישראל כמו חבר בית הנבחרים ג'מאל באומן להצביע בעד.

למרות הביקורת על הקיפאון המדיני מול הפלסטינים, הרוב במפלגה הדמוקרטית עדיין עומד לצד ישראל. העיסוק הרב של עיתונאים ופרשנים בנציגות הססגוניות של ה-Squad (הקבוצה המצויה באגף השמאלי ביותר במפלגה הדמוקרטית) רשידה טליב, אילהאן עומאר ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז – ואודה ואתוודה שגם אני חוטא בכך – עשוי לגרום להן להיראות חזקות ורבות השפעה יותר ממה שהן באמת.

ג'מאל באומן – מבקר חריף של ישראל – הצביע בעד

עדיין

כאשר אומרים שהרוב במפלגה הדמוקרטית עדיין עומד לצד ישראל, מילת המפתח היא עדיין.

למרות שמאוד מפתה להתבשם מהתוצאה המוחצת של 210 דמוקרטים שהצביעו בעד המימון לכיפת ברזל מול שמונה שהצביעו נגד ושניים שנמנעו, החיים מורכבים קצת יותר ממה שהמספרים מלמדים. נדרשת עיון בתהליכי עומק ולא רק בתוצאה שלהם.

המחשבה שיש קבוצת מגובשת, גם אם קטנה, של מחוקקים אמריקאים שציבור הבוחרים שלהם מצפה מהם למנוע מימון של מערכת הגנתית שאמורה להציל חיים של אזרחים ישראלים, היא מדאיגה בפני עצמה אך גם מעידה על שינויי עומק בחברה האמריקאית.

בחברה שבה רבים רואים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני פחות כמו עניין של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ויותר כמו עניין של צדק חברתי, מספר גדל והולך של נבחרי ציבור נאלצים להסביר מדוע הם תומכים בסיוע צבאי למדינה עשירה וחזקה (או חמור מכך, נאלצים להסביר מדוע הם לא מתנגדים לסיוע צבאי לישראל). כאשר משלבים זאת עם תפיסת העולם הפרוגרסיבית המחלקת את העולם ל-"פריווילגים" ול-"מודרים", אפשר להבין מדוע באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית לא תמיד ממהרים להתייצב לצד ישראל.

ישראלים נוטים להלין על המצב הזה ולטעון שהצעירים באמריקה "לא מבינים" אותנו (כאילו שהישראלי הממוצע מבין מה זה להיקבר בחובות סטודנטים או לשלם אלפי דולרים בשנה על ביטוח בריאות). ברם, במקום להתלונן אולי הגיע הזמן ללמוד את השפה הפרוגרסיבית ולהתחיל לדבר אותה עם נציגי המפלגה הדמוקרטית. עדיף שישראל תמצא את המשותף עם המפלגה הדמוקרטית – והמשותף רב על המפריד – ואילו את המחלוקות האמיתיות תציב בהקשר הנכון. בגישה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא פעורה תהום אידיאולוגית בין ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית ואסור לתת לו להפוך לכזאת.

 ארבע מחברות ה-Squad - (משמאל לימין) אילהאן עומר, אייאנה פרסלי, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ורשידה טליב

AOC

אני עוקב אחר הפוליטיקה האמריקאית כבר כמה שנים טובות ולא זכור לי חבר בית הנבחרים שסוקר בישראל בהרחבה כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. הסיבות לכך רבות: כאישה היספנית צעירה היא מאוד חריגה בנוף הגברי-לבן-מבוגר של בית המחוקקים; אוקסיו-קורטז היא נאה, רהוטה וכריזמטית ויש לה נוכחות חזקה מאוד ברשתות החברתיות; והחשוב מכל – אוקסיו-קורטז מייצגת דור חדש של אמריקאים עם ערכים חדשים ותפיסות עולם חדשות. אמריקה אחרת, אם תרצו.

כמי שמתעסקת בעיקר בסוגיות פנים-אמריקאיות, לאוקסיו-קורטז אין משהו עקרוני נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, וזאת בניגוד לחלק מחברותיה ל-Squad, למשל טליב ועומאר שתומכות בתנועת ה-BDS. אוקסיו-קורטז גם לא אנטישמית, ובמהלך "שומר החומות", לצד ביקורת חריפה מאוד על ישראל (כולל הגדרתה כמדינת אפרטהייד) ודרישה לעצור מכירות נשק, היא פתחה "קו חם" לטיפול באירועי אנטישמיות שהתרחשו בניו יורק במהלך המבצע.

לאחר שנמנעה בהצבעה על סיוע החירום לכיפת ברזל – ותועדה בוכה תכף לאחר מכן – אוקסיו-קורטז פרסמה "כתב הבהרה" ארוך ומפורט לעוקביה בטוויטר (אנקדוטה מעניינת – "כתב ההבהרה" פורסם בחשבון הרשמי של אוקסיו-קורטז, שלו "רק" כ-700 אלף עוקבים, ולא בחשבון הפרטי שלה, שלו קרוב ל-13 מיליון עוקבים). חלק ניכר מכתב ההבהרה הוקדש להתנגדותה לסעיף מטעמים פרוצדורליים (הסעיף הוכנס לחוק התקציב במהירות, במה שתואר כמחטף פוליטי), חלק התייחס לסערה הפוליטית שהסעיף עורר בקהילה שהיא מייצגת, וחלק עסק בהתנגדות שלה לתוכן הסעיף (מדובר במימון חירום החורג מהמימון הקבוע לכיפת ברזל, משלם המיסים האמריקאי לא צריך, לדידה, לתת סיוע צבאי כזה מבלי לשאול שאלות על מדיניות ישראל ומבלי שניתן לחברי בית הנבחרים זמן להתייעץ עם ציבור הבוחרים שלהם). בין לבין, אוקסיו-קורטז תיארה כיצד החוק, אחד מיני רבים שעלו להצבעה באותו יום, עורר שיח מפלג וחריף והוביל לכך שספגה הערות גזעניות ואף איומי רצח. אולם, בשום מקום בכתב ההבהרה, אוקסיו-קורטז לא הבהירה מדוע הצביעה "נמנעת" ולא "מתנגדת".

ההחלטה של אוקסיו-קורטז להימנע קשורה, כנראה, בשאיפות הפוליטיות העתידיות שלה. בהחלט ייתכן שבמסגרת החלוקה מחדש של מחוזות מדינת ניו יורק, המחוז ה-14, אותו היא מייצגת, יקבל לשטחו שכונות נוספות בעלות אוכלוסייה יהודית משמעותית.

אבל לאוקסיו-קורטז יש שאיפות גדולות יותר מאשר להיות רק חברת בית הנבחרים.

בשנה הבאה יעמוד לבחירה מחדש הסנאטור הדמוקרטי מניו יורק צ'אק שומר. העיר ניו יורק היא אולי מעצמה פרוגרסיבית אבל כדי לנצח את שומר בפריימריז במדינת ניו יורק אוקסיו-קורטז תצטרך לזוז לעבר המרכז. יש לזכור שמתוך 19 חברי בית הנבחרים מטעם מדינת ניו יורק, שבעה אינם פרוגרסיבים. ולא פחות חשוב, קרוב ל-9 אחוזים מתושבי מדינת ניו יורק הם יהודים.

תזוזה של אוקסיו-קורטז לעבר המרכז תהיה משימה קשה גם כך, אבל אם הייתה מקימה לעצמה אויבים רבי עוצמה כמו הלובי הפרו-ישראלי והממסד של המפלגה הדמוקרטית, המשימה הייתה הופכת קשה שבעתיים. מצד שני, רבים יאמרו – ואוקסיו-קורטז כנראה תהיה אחת מהם – שהלובי הפרו-ישראלי והממסד הדמוקרטי "סימנו" אותה כבר ממזמן.

חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו-קורטז בצעדת הנשים, ניו יורק, 2019

ישראל

עיקר הדיון הפוליטי שהתנהל בישראל לאורך הפרשה עסק בשאלה מי האשם בפרוץ המשבר. חברי הקואליציה מיהרו להאשים את הממשלה הקודמת וחברי האופוזיציה מיהרו להאשים את הממשלה הנוכחית.

ובכן, בקצוות של הפוליטיקה הדמוקרטית, זהותם של חברי הקואליציה בישראל היא עניין חסרי חשיבות. לתומכות BDS כמו טליב ועומר לא ממש משנה אם ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, נפתלי בנט, יאיר לפיד או אפילו ניצן הורוביץ. השתיים תפעלנה נגד ישראל גם אם מחר בבוקר צה"ל ייסוג לקווי 67', ירושלים תחולק וכל ההתנחלויות תפורקנה. גם בקצה השני של המפלגה הדמוקרטית, הדמוקרטים אוהדי ישראל – כאמור, עדיין רוב רובה של הסיעה – יתמכו בזכותה של ישראל להגן על עצמה ללא קשר לזהות האדם היושב בבניין ראש הממשלה בירושלים. והדבר נכון גם אם מדובר בראש ממשלה שהכעיס אותם כשנאם בפני הקונגרס מאחורי גבו של הנשיא ברק אובמה או כשנתן חיבוק חם לנשיא דונלד טראמפ שנוא ליבם.

נפתלי בנט ובנימין נתניהו – בקצוות של המפלגה הדמוקרטית פחות חשובה זהותו של ראש הממשלה

יחד עם זאת, בין שני הקצוות של המפלגה הדמוקרטית יש תווך גדול. הציבור האמריקאי, כפי שכבר צוין לעיל, הולך ומשתנה. השינויים האלו – דמוגרפיים, אידיאולוגיים וטכנולוגיים – גורמים להתרחקותה של המפלגה הדמוקרטית מישראל. המשימה של רתימת הדור הצעיר, הליברלי והפרוגרסיבי, לתמיכה בישראל, מונחת על כתפי הדמוקרטים אוהדי ישראל. אולם, כפי שבכיר לשעבר בממשל אובמה אמר לי פעם "ממשלת ישראל ומדיניותה יכולות לסייע במשימה הזו או להפריע לה".

קחו לדוגמה את חבר בית הנבחרים ריצ'י טורס מהמחוז ה-15 של ניו יורק. טורס הוא פוליטיקאי צעיר, ליברל, פרוגרסיבי, היספני-שחור, הומוסקסואל מוצהר שגדל בעוני – ואוהד ישראל. כמוהו יש רבים. טורס מכיר היטב את האתגרים העומדים בפני ישראל במזרח התיכון ולמרות שיש לו גם ביקורת, בעיקר על הקיפאון המדיני, הוא "מתווך" את ישראל לקהל בוחריו. אבל כיצד טורס יוכל לספר לבוחריו שמאמינים בשוויון ללא הבדלי דת, גזע ומין, שישראל היא דמוקרטיה ליברלית כאשר ממשלתה מבטלת את מתווה הכותל או מעבירה את חוק יסוד הלאום או לא מאפשרת פונדקאות לזוגות חד מיניים? עד כמה טורס יוכל לטעון שישראל היא אומה שוחרת שלום, בהיעדר יוזמות לשיפור המצב המדיני, שלא לדבר על תהליך שלום מול הפלסטינים?

ישראל היא מדינה ריבונית, והממשלה שלה צריכה לפעול לפי ראות עיניה. ישראל לא מחויבת לשנות החלטות ממשלה או חוקים של הכנסת על בסיס "מה יאמרו הגויים". עם זאת, המחשבה שלצעדי מדיניות שמתקבלים בישראל אין משמעות מעבר לים, היא שגויה בעיקרה, ודאי כאשר אנחנו רוצים לשכנע דמוקרטים בארצות הברית בערכים המשותפים שאנו חולקים עימם.

רותם אורג הוא חוקר ומרצה המתמחה בפוליטיקה ובמדיניות החוץ של ארצות הברית, מייסד ארגון "הברית הישראלית-דמוקרטית" החותר לקרב בין ישראלים לבין תומכי המפלגה הדמוקרטית והעורך הראשי של הבלוג וושינגטון אקספרס