צילום אווירי של הר הבית   מקור: ויקיפדיה (אברהם גרסייר)

ירושלים תהפוך לעיר של שלום השייכת גם לישראלים וגם לפלסטינים, או שהיא תהיה נקודת התנגשות בוערת של אלימות ושנאה לעולם ועד. ירושלים היא עיר דו-לאומית, בין אם נרצה ובין אם לאו. העובדה הזאת לא תשתנה. כיום כמעט 40% מהירושלמים הם פלסטינים. ירושלים תהיה המקום שבו אנו מוצאים את המפתח לבניית חברה משותפת או המקום שבו יגוועו כל תקוות השלום בגסיסה ארוכה וכואבת.

מתחם אל-אקצא / הר הבית הוא עצב מרכזי בהסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו גם עצב מרכזי של ירושלים. כאשר העצב המרכזי נצבט באופן חד צדדי, מצד זה או מצד אחר, הוא שולח גלי זעזועים בכל הגוף הישראלי-פלסטיני.

גל האלימות הנוכחי פרץ בירושלים לפני שבועיים, גלש לגדה המערבית, קפץ לעבר הגבול בין הנגב לבין עזה, ועלול להתרחב עוד יותר. הכול התחיל בצביטה קטנה, כביכול, בעצב המרכזי באל-אקצא.

ב-13 באפריל, הערב הראשון של הרמדאן, המשטרה בחרה באופן חד צדדי לנתק את הרמקולים במסגד אל-אקצא מחשש שקריאת המואזין תפריע לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי האיבה שנערך שנערך ברחבת הכותל המערבי. זמן קצר לאחר מכן, ביום הראשון של חודש הרמדאן, מישהו נתן את הפקודה האווילית לחסום את המעבר ברחבה שלפני שער שכם – הכניסה הראשית לעיר העתיקה דרך הרובע המוסלמי, שרוב המוסלמים משתמשים בה כדי להגיע לאל-אקצא. הרחבה שלפני שער שכם היא נקודת התכנסות לחגיגות של לילות הרמדאן אחרי ארוחת האיפטאר.

שוב נצבט העצב והתגובה לא איחרה לבוא ולהתפשט.

חמזה אבו שנב, פעיל בזרוע המדינית של החמאס, הסביר לי מה הייתה הסיבה להתקפות הרקטות מרצועת עזה לישראל: "האויב היה זה שהצית את הפתיל של המשבר האחרון במניעתו מפלסטינים בירושלים להתפלל במסגד אל-אקצא. אי אפשר להפריד בין מה שקרה ברצועת עזה לבין העימות העממי של בני הנוער בירושלים". לא משנה אם זה לא נכון מנקודת המבט הישראלית, כך הפלסטינים רואים זאת.

המשטרה מפזרת הפגנות בשער שכם, 24 בפברואר 2021

 

היסטוריה של אלימות

במשך קרוב למאה שנה אל-אקצא / הר הבית מהווה סלע מחלוקת שבגינו גאו גלים עכורים של אלימות בין-קהילתית קשה בין יהודים לערבים. חלקת האלוהים הקטנה הזאת, יש שבכוחה הקוסמי להפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפוליטי לסכסוך דתי בין האסלאם לבין היהדות. זה לא משהו שאנחנו רוצים לראות.

בפרעות נבי מוסא בעיר העתיקה בירושלים ובסביבתה בשנת 1920, נרצחו חמישה יהודים על ידי הפורעים, נהרגו ארבעה ערבים על ידי שוטרים בריטים ונפצעו כמה מאות מבני שני העמים (שני יהודים נוספים מתו לאחר מכן מפצעיהם).

המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, השתמש בסוגיית אל-אקצא / הר הבית ככלי לקמפיין הפאן-אסלאמי שלו נגד יהודים וציונים. הוא דרש מהרשויות הבריטיות לאסור תפילות יהודיות בכותל המערבי, שהמוסלמים ראו כחלק מאל-אקצא. אל-חוסייני ומנהיגים מוסלמים אחרים טענו כי יהודים קשרו קשר להשמיד את מסגדי אל-אקצא ולבנות מחדש את בית המקדש. טענות מסוג זה קדמו גם לפרעות הדמים ב-1929, שהחלו בכותל המערבי ושהתפשטו בכל רחבי ארץ ישראל.

יJews flee the Old City of Jerusalem August 1929
יהודים נמלטים מהעיר העתיקה בירושלים במהלך פרעות הדמים של 1929 (מאורעות תרפ"ט)

במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת נולדה הסיסמה הידועה "אל-אקצא בסכנה". סיסמה זו שקודמה במרץ על ידי אל-חוסיייני צצה ומופיעה שוב בכל פעם שישראל נוקטת פעולה חד-צדדית במתחם הר הבית או בסביבתו.

לאחר כיבוש מזרח ירושלים בשנת 1967, משה דיין והממשלה הבינו את אופיו הנפיץ של הר הבית ואת הפוטנציאל הגלום בו להקים על ישראל את כל העולם המוסלמי. לכן, זמן קצר לאחר הכיבוש, נקבע כי את אל-אקצא ינהל הווקף הירדני וכי תיאסר בו תפילה יהודית. חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים פרסמו עשרות רבנים "הודעה ואזהרה" שהתרתה "שבל יהין איש ואשה להכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו, ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו". בין החותמים על האזהרה היו הרב הראשי האשכנזי, הרב הראשי האשכנזי, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב עובדיה יוסף והרב צבי יהודה קוק. אזהרה סייעה להרתיע יהודים מלהתפלל בהר הבית. למרות כל זאת, פלסטינים, ערבים ומוסלמים ברחבי העולם השמיעו שוב את הקריאה כי אל-אקצא בסכנה, וטענו כי בסופו של דבר תשמיד ישראל את המסגדים ותקים במקומם את בית המקדש מחדש.

Rabbis Warning Against Going Up Temple Mount

כרוז האזהרה של הרבנים מפני עלייה להר הבית

בבוקר 21 באוגוסט 1969, צעיר נוצרי מאוסטרליה בשם מייקל דניס רוהאן הצית אש במסגד אל-אקצא. האש כילתה מינבר (דוכן דרשות) מהמאה ה-12 שהביא צלאח אל-דין לירושלים. השריפה באל-אקצא הציתה גל של מהומות ברחבי העולם המוסלמי, שהגיעו אפילו עד בקשמיר הרחוקה. גורמים רשמיים פלסטינים טענו כי ההצתה בוצעה בברכת הרשויות בישראל. שוב הופיעה הסיסמה "אל-אקצא בסכנה."

בשנת 1990, השנה השלישית לאינתיפאדה הראשונה, ב-8 באוקטובר בשעה 10:30 החל האירוע שזכה לשם "טבח אל-אקצא". תנועת "נאמני הר הבית וארץ ישראל" פרסמה את כוונתה לקיים טקס הנחת אבן פינה לבית המקדש. המשטרה לא התירה לאנשי התנועה לעלות להר הבית או אף להיכנס לעיר העתיקה. למרות זאת, השמועה שנאמני הר הבית עומדים לעלות להר הביא לפריצת מהומות (יש הטוענים שהגורם לפריצת המהומות היה רימון גז שנשמט מידו של אחד מהשוטרים שהוצבו בהר הבית). בעימותים שהתפתחו בין הפלסטינים לבין השוטרים הישראלים נהרגו 17 פלסטינים ומאות נפצעו. כ-20 שוטרים נפצעו במהומות. באותו יום ישבתי במשרדי בדרך שכם 1, ממש מול שער שכם ושמעתי פיצוצים מכיוון העיר העתיקה ומן המרפסת ראיתי מאות חיילים ישראלים ומאות פלסטינים צועקים בזמן שנכנסו לעיר העתיקה. בימים הבאים שמעתי שוב ושוב קריאות קולניות "אל-אקצא בסכנה."

Muslim Cemetery Lions Gate Deror Avi

הנצחת זכרם של הפלסטינים שנהרגו במהומות אל-אקצא ב-1990, בכניסה לבית הקברות המוסלמי שעל יד שער האריות (המצבה המלבנית הארוכה מימין)

שש שנים מאוחר יותר, בספטמבר 1996, החליטו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט לפתוח רשמית את מנהרות הכותל. בסוף שבוע של אלימות קשה נהרגו 17 חיילים ישראלים וקרוב למאה פלסטינים.

ב-28 בספטמבר 2000, ערך מנהיג האופוזיציה אריאל שרון, ביקור הפגנתי באל-אקצא / הר הבית. שרון עשה זאת מתוך התגרות בראש הממשלה אהוד ברק בשל כניסתו של האחרון למשא ומתן עם יאסר ערפאת על עתיד ירושלים בפסגת קמפ דיוויד הכושלת. בביקורו לוּוה שרון במאות אנשי ביטחון ישראלים. בעקבות הביקור פרצו מהומות בהר הבית וברחבי העיר העתיקה, והן התפשטו במהירות לכל רחבי ירושלים, לגדה המערבית ולעזה. עלייתו של שרון להר הבית נקשרה על ידי רבים במגזר הערבי ובעיקר על ידי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בהנהגת השייח' ראאד סלאח, לטענה על פיה "אל-אקצא בסכנה" ובימים הבאים נערכו עצרות והפגנות מחאה תחת כותרת זו. ביקורו של שרון בהר הבית הביא ללידתה של האינתיפאדה השנייה, המכונה גם "אינתיפאדת אל-אקצא". אינתיפאדת אל-אקצא נמשכה כחמש שנים ובמהלכה נהרגו יותר מ-1,000 ישראלים ויותר מ-4,000 פלסטינים.

בספטמבר 2015 החל גל הטרור הידוע בשם "אינתיפאדת הסכינים" או "אינתיפאדת הבודדים", שבמהלכה התבצעו עשרות פיגועי דקירה וירי ברחבי ירושלים. בימים לפני פרוץ גל הטרור ישראל הוציאה אל מחוץ לחוק את המוּרַאבִּיטוּן ואת המוּרַאבִּיטַאת, קבוצות פלסטיניות-ישראליות שהפגינו נגד יהודים שביקרו בהר הבית, והטילה מגבלות כניסה על המוסלמים להר הבית. ב-13 בספטמבר, שר החקלאות אורי אריאל וקבוצה של צעירי מפלגת הליכוד עלו לחגוג את ראש השנה על הר הבית. באותו יום פרצו עימותים אלימים על הר הבית ובעקבותיהם החל גל מהומות וטרור שהתפשט בתחילה לכל ירושלים ומשם לשאר חלקי הארץ.

Al Aqsa in Danger Festival in Umm al Fahm Moataz1997

צילום של הבמה מפסטיבל "אל-אקצא בסכנה" (الأقصى في خطر) השנתי שנערך באום אל-פחם

 

דו-קיום

הערבים מהווים 31% מהאוכלוסייה בעכו, ו-38% מהאוכלוסייה בירושלים, אולם כפי שציין איתי פלשר, כתב האוסטרלי plus61j, מרקם החיים בין קהילת המיעוט לבין קהילת הרוב נחווה בצורה שונה מאוד בשתי ערים עתיקות אלו. לפני יום הסובלנות הבינלאומי של שנת 2016 התראיין ראש עיריית עכו שמעון לנקרי על דו-הקיום הפורח בעירו. לנקרי הסביר שאחרי מהומות 2008 בעכו, ההנהגה העירונית החליטה לשים על סדר היום את היחסים בין יהודיםלבין ערבים, את השותפויות בין הקהילות ואת הכבוד ההדדי. "כל המערכות בעיר, כולל המערכת הדתית, הפוליטית, החינוכית, החברתית... [מדברות] באותה שפה של חיים ביחד" סיפר לנקרי והוסיף כי צריך להכיר את התרבות, את השפה ואת האנשים משום שזה מה שבסופו של דבר "מוריד את המחיצות" בין הקהילות. ראש העיר שמעון לנקרי הוא חבר בליכוד, וסגנו אדהם ג'מאל נתמך על ידי התנועה האסלאמית.

שמעון לנקרי ראש עיריית עכו מתארח בתוכנית "עושים סדר"

האם מודל זה של דו-קיום, שוויון פוליטי וכבוד הדדי יכול להיות התשובה להפסקת האלימות בירושלים? אולי כן, אולי לא – בירושלים הדבר חורג מההתנהגות של האוכלוסיות ונוגע בעצב הגולמי של אמונות דתיות ובפחדים העמוקים ביותר של יהודים ושל מוסלמים כאחד.

גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי. ספרו האחרון In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת ונדרבילט שבארצות הברית ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון בירדן

users: גרשון בסקין

אולי יעניין אתכם