הקרב על גרוזני – ההתקפה הרוסית השנייה

בתמונה לוחם צ'צ'ני חמוש בתת-מקלע "בורז"

התגובה בצד הרוסי לכישלון ההתקפה הראשונה

ההתקפה הרוסית הראשונה על גרוזני שהחלה ב-31 לדצמבר 1994, הסתיימה ב-2 בינואר 1995 בהשמדה כמעט מוחלטת של שתי החטיבות שנכנסו לעיר.

כשהובהרו לרוסים ממדי האסון, החל שידוד מערכות מלווה במציאת שעירים לעזאזל. גנרל-מיור ו. פטרוק קבוצת "מערב" וגנרל-מיור נ. סטאסקוב קבוצת "מזרח", שכוחותיהם כמעט ולא נכנסו לעיר הודחו בעוון "פחדנות" או אי מילוי הוראות. כמוהם, הודחו גם קאנדאלין, מפקד דיוויזיה 19, ואורלוב, מפקד דיוויזיית הצנחנים 104.

חייליו וקציניו של גנרל-מיור אורלוב היו אסירי תודה למפקדם שסירב להשתתף בהתקפה כיוון שלדעתו לא תוכננה כראוי וביצועה יהיה חסר אחריות, ובאמצע ינואר 1995 אמרו לפאבל פלגנהאואר, כתבו הצבאי של סוודניה, "שמפקדם הציל אותם בכך שלא פקד עליהם להתקדם לתוך גרוזני, שם בטנקים הקלים שלהם [נגמ"שי BMD של הצנחנים]... הם היו נטבחים".

העונש על חוסר ההצלחה לא הושת בצורה שווה על כל המפקדים – היו כאלה שהיו "שווים יותר". כך, למשל, מעמדו של גנרל אנטולי קבאשנין לא נפגע, אף שלמעשה פיקד על הכוח העיקרי שנכנס לגרוזני והושמד. אפשר לנחש כי עובדת היותו אחד מאנשיו של שר ההגנה פאבל גראצ'וב השפיעה על כך.

• הקרב על גרוזני – כניסת הצבא הרוסי לעיר

• הקרב על גרוזני – הכוח הצ'צ'ני מפעיל את המלכודת

• הקרב על גרוזני – סופה העגום של ההתקפה הרוסית הראשונה על העיר

• הקרב על גרוזני – חיילים, לוחמים בלתי סדירים ואזרחים במהלך ההתקפה הרוסית השנייה

• הקרב על גרוזני – נפילת העיר לידי הרוסים

לצורך ההתקפה השנייה על גרוזני, כוחות הצבא הרוסי חולקו מחדש לשתי קבוצות. הקבוצות הושמו תחת פיקודם של הגנרלים שגילו פעלתנות מסוימת בהתקפה הראשונה.

גנרל-לוטננט לב רוחלין, מפקד קבוצת "צפון-מזרח", שכוחות חילוץ מקבוצתו ניסו להגיע אל המכותרים (בהצלחה חלקית), קיבל את הפיקוד על קבוצת "צפון", שכללה עתה את רוב הכוחות שהיו מצפון או ממזרח לגרוזני.

גנרל-לוטננט לב רוחלין

גנרל-לוטננט איוון באביצ'ב, למרות עצמאות היתר שגילה ולמרות הביקורת הגלויה שמתח על מפקדיו, קיבל את הפיקוד על קבוצת "מערב". לקידומו של באביצ'ב תרמו יוזמות החילוץ שלו, אף שלא צלחו, והיותו אחד מהמפקדים הרוסים היחידים שפעלו בצורה תחבולנית – אם לא בקרב הראשון, הרי מיד לאחריו. לדברי מקורות רוסיים, באביצ'ב "הבין שהמורדים התרגלו להגיב לרעש המנועים ולשקשוק הזחלים" של טורים רוסיים משוריינים, ולכן "במהלך הלילה מיקם מארבים בכיווני ההגעה המסתברים", של ציידי הטנקים הצ'צ'נים, "וב-2 בינואר בבוקר הורה לטור... להתקדם בכיוון תחנת הרכבת. כצפוי, המורדים הגיבו". כאשר נזעקו הצ'צ'נים לתקוף את הטור הרוסי, הבלתי מוגן כביכול, נפגעו הצ'צ'נים על ידי המארבים הרוסיים. שיטה זו אומצה על ידי הרוסים במספר הזדמנויות בהמשך, כגון בקרב סביב מכללת הנפט של גרוזני.

שאר הכוחות הרוסיים הועמדו תחת פיקודו של גנרל ולדימיר פופוב.

עם זאת, שר ההגנה גראצ'וב המשיך לטעון גם בימים לאחר שהניסיון הרוסי לכבוש את גרוזני הסתיים באסון, כי בסך הכול, ההתקפה הראשונה לא הייתה כה גרועה. ב-9 בינואר גראצ'וב הכריז כי "המבצע לכיבוש העיר תוכנן ובוצע במגבלות זמן קצרות מאוד ובוצע באבדות מינימליות". גם האבדות נגרמו משום ש-"חלק מהמפקדים הזוטרים" יחסית, כגון מפקדי החטיבות, "ציפו לניצחון קל ואז פשוט קרסו תחת הלחץ".

הגרסא התולה את הכישלון במפקדים שעמדו בראש הכוחות שלחמו בתוך גרוזני הפכה להיות נחלת הכלל. כמעט כל המפקדים הבכירים שפעלו בגרוזני – כולל כאלה שהתנגדו לתוכנית טרם פתיחת ההתקפה, כמו גנרל אנטולי קוליקוב מפקד כוחות המ.וו.ד (משרד הפנים הרוסי) – אימצו את הטענה כי האשם הוא בטעות הניווט של מפקד חטיבה 131, איוון סאבין, ובחוסר זהירותם של אנשי החטיבה.

גם אם נכונות כל ההאשמות כנגד חטיבה 131 – האשמות שעקב מות מפקד החטיבה ורוב חייליה וקציניה לא נותרו הרבה שיערערו עליהן – הרי מהלך הקרבות מעיד שהחולי היה מבני. אשמת הכישלון נחה לא רק על כתפי החיילים שנהרגו, אלא גם על אלה שלא הכשירו אותם כראוי, לא נתנו להם פקודות מסודרות, ולא העריכו נכונה את האויב, את מיומנותו ואת יכולתו. כמעט כל יחידות הצבא הרוסי שהיו מעורבות בקרב הראשון על גרוזני גילו יכולת לחימה עלובה למדי. בזה, לפחות, לא ניתן להאשים את סאבין ואנשיו המנוחים לבדם.

בימי ינואר הראשונים, אף שהצבא ומפקדיו כבר היו מודעים לגודל הקטסטרופה, ואף שכבר ב-2 בינואר דיווחו כתבים רוסים מגרוזני על האסון, עדיין רווחו דיווחים בתקשורת הרוסית על התקדמות ו-"חידוש היוזמה" מצד הצבא הרוסי. ב-2 בינואר שירות העיתונות הרוסי אף דיווח על כיבוש ארמון הנשיאות.

מ-3 בינואר ואילך רוח ההצהרות השתנתה והחלו הטחות אשמה פומביות. דוברו של נשיא רוסיה, בוריס ילצין, ניסה לסלק את האשם ממנו, ואמר כי "לא צריך לפקפק בלגיטימיות של פעולות הנשיא... במקום זה אנחנו צריכים לפקפק במקצועיות של אלה שתכננו את המבצע". שר ההגנה גראצ'וב כנראה לא נכלל בקרב אלו שפקפקו במקצועיותם (גראצ'וב היה עתיד להחזיק בתפקידו עוד למעלה משנה).

כבר ב-3 בינואר, הצ'צ'נים הציעו לרוסים הפסקת אש ופתיחה בשיחות – אם ייסוגו לעמדות שהחזיקו ב-30 בדצמבר, לפני תחילת ההתקפה על גרוזני. הצעה זו, שהועברה בידי פעיל זכויות האדם סרגיי קובאלב, לא זכתה להיענות. קשה לדעת אם ראו הרוסים בכך אות של חולשה מצד הצ'צ'נים. ודאי הוא שכך חשבו בקשר להפסקות אש מאוחרות יותר.

למרות הכישלון, שררה במוסקבה אופטימיות. ב-4 וב-5 בינואר דיווחו כלי התקשורת הרוסיים על נסיגה צ'צ'נית גדולה. סגן ראש הממשלה הרוסי, ניקולאי יגורוב, דיווח כי הכוחות הרוסיים "ייכנסו ללא התנגדות לגרוזני ב-5 בינואר". שירות העיתונות הממשלתי דיווח על נסיגה צ'צ'נית מן הדרום וניסיונות תגבור צ'צ'ניים כושלים מן המערב, וטען כי "כוחות משרד הפנים, בתמיכת יחידות של משרד ההגנה, ממשיכים לטהר את גרוזני מקבוצות חמושות בלתי חוקיות".

למרות שהכתבים בגרוזני, רוסים ומערביים כאחד, התעקשו שאין כל נסיגה וכי כוחותיו של דודאייב שולטים לחלוטין בעיר, המשיכו כלי התקשורת הרוסיים לדווח דיווחים אופטימיים, ולעיתים הזויים. ב-6 בינואר, למשל, דיווחה סוכנות אינטרפאקס כי כוחות מיוחדים רוסים השמידו "קבוצת קומנדו של כנופיה צ'צ'נית גדולה שפעלה בסביבות גרוזני", תוך שימוש ב-"אלמנטים של אינטליגנציה מלאכותית... סיור אווירי ומידע לווייני", וכי "קרוב ל-50 לוחמי אויב, רכב פיקוד, נגמ"ש ומערכת נ"מ 'שילקה'" הושמדו בתוך חמש דקות, בעזרת "טילי אוויר-קרקע מונחי לייזר וטלוויזיה". בהתחשב בחוסר היעילות המופגן של הצבא הרוסי, ובניצול הגרוע שלו את הטכנולוגיה שעמדה לרשותו, קשה להאמין לדיווח המרשים. ספק אם צבא שלא היה מסוגל לספק לקציניו מפות יכול היה לספק להם מידע לווייני שוטף ומדויק. הדבר המדויק היחיד בדיווח של אינטרפאקס היה שהרוסים באמת החלו להשתמש במטוסים ללא טייס לצורכי סיור.

הצבא הרוסי מול הכוח הצ'צ'ני – סיבוב שני

לאור התבוסה הצורבת שנחלו בהתקפה על גרוזני, קשה להבין את ההצהרות הרוסיות האופטימיות. אפשר כי דיווחים רוסים כוזבים שהיו מיועדים למטרות לוחמת מידע או תעמולה, השפיעו בצורה לא מתוכננת גם על המדיניות הרוסית. למזלם של הרוסים, מפקדי הכוחות מסביב לגרוזני היו מחוברים יותר לנעשה בשטח, ורוחלין ובאביצ'ב לא נלהבו להסתכן שוב בהרפתקאות ובמבצעים חסרי תכנון וחסרי שחר. הדבר מנע מההתקפה הרוסית השנייה, שנפתחה ב-5 בינואר, להפוך לפיאסקו שאפיין את ההתקפה הראשונה.

בניגוד להתקפה הראשונה, הפעם פעלו הרוסים בזהירות מרובה. טנקים הוכנסו רק בחיפוי רגלים, ובתים טוהרו ביסודיות. גנרל קוליקוב והעיתונאי סרגיי למביק טוענים כי בהתקפה השנייה "[הרוסים עשו שימוש] ב-טקטיקה 'סטלינגרדית'. דגש הושם על יצירת מאחזים בבניינים רבי-קומות, התקפות בוצעו בעזרת קבוצות תקיפה ניידות קטנות, היה שימוש מסיבי בצלפים, ובעיקר – הפעלה יעילה של ארטילריה".

ברם, אם בקרב ערב השנה החדשה שנערך במהלך ההתקפה הראשונה, ניתן היה לקבוע, כדברי רוברט סילי, ש-"הרוסים הפסידו את הקרב יותר משהצ'צ'נים ניצחו אותו", באה ההתקפה הרוסית השנייה על גרוזני והוכיחה כי הצ'צ'נים מסוגלים להילחם היטב גם בקרב מסודר מול כוח גדול המאורגן בצורה טובה יותר מהעליבות הרוסית של תחילת ינואר.

בחזרה לטקטיקות של מלחמת העולם השנייה

רוחלין, מפקד הקורפוס של וולגוגראד (שבעבר נקראה סטלינגרד) דיווח שאת הטקטיקות שלו בגרוזני למד מהתקפות עירוניות במלחמת העולם השנייה, בייחוד בברלין. הוא ומטהו ערכו תרגילי תכנון תיאורטיים על מפות ישנות של ברלין, ושיטות ההתקדמות שלהם הזכירו מאוד את אלה של הרוסים במלחמת העולם השנייה.

לאחר הפצצות והרעשות מקדימות ובחיפוי וסיוע ישיר של טנקים, תותחים מתנייעים ותותחי נ"מ, כוחות חי"ר (רבים מהם אנשי הכוחות המיוחדים) מתוגברים בהנדסה, היו מתקדמים ומטהרים בית אחר בית, גוש אחר גוש בלחימה מחדר לחדר, מקומה לקומה. כל בית שנכבש היה צריך להישאר מאובטח או ממוקש, אחרת היו הצ'צ'נים מסתננים אליו שוב ותוקפים את הרוסים מעורפם.

שריון

הטנקים והנגמ"שים הרוסים הופעלו בהתקפה השנייה על גרוזני כמעט אך רק בליווי חי"ר ובאבטחתו. הכוחות המשוריינים סיפקו סיוע אש חשוב בניהול הקרב. הטנקים פעלו לעיתים קרובות בשיטת "סחרחרת האש", לפיה שלושה טנקים היו עורכים סבב ירי מעמדה אחת: כל טנק ירה 20 פגזים (מלוא המַטען האוטומטי) ואז הוחלף על ידי הטנק הבא, נסוג למחסה וטען מחדש. התוצאה הייתה "סופת אש כנגד המטרות, בלי שהאויב יכול היה להרים את הראש... [במשך] זמן רב לא הבינו הלוחמים הצ'צ'נים כיצד יכולה להיות כזו [כמות] אש מנקודה אחת".

טנק T-80U רוסי

בעקבות לקחי מתקפת ערב השנה החדשה החלו הרוסים להצמיד תיל דוקרני אל כלי הרכב המשוריינים שלהם, כ-30-25 ס"מ מן הגוף, על מנת לפוצץ את ראש הנפץ של ה-RPG בטרם יפגע בכלי הרכב עצמו (לא מדובר בהמצאה חדשה אלא בטקטיקה ששימשה את הרוסים עוד במהלך מלחמת השנייה). לצורך אותה מטרה, הרוסים גם הצמידו שקי חול לנגמ"שים ולטנקים שלהם. שיטות המיגון החדשות-ישנות הועילו, ומספר הטנקים הרוסיים שנפגעו ירד בצורה דרמטית.

יחידות עלית

כוחות מובחרים רבים נאספו מרחבי רוסיה והוטלו להתקפה השנייה על גרוזני. חטיבה 1 של דיביזיית דז'רז'ינסקי מן המ.וו.ד. התאמנה במשך שבוע בשטח עירוני, כולל תרגיל חטיבתי מלא, לפני שהגיעה לגרוזני באמצע ינואר 1995. רק אחרי הכישלון של ההתקפה הראשונה, הרוסים היו מוכנים לדחות הפעלה של כוחות עד שיתאמנו במידה סבירה לפחות. כרגיל בלחימה, הכישלון הוא מורה יקר אבל יעיל.

נחתים מרחבי רוסיה, חלקם הגדול בעלי הכשרה טובה מהממוצע הרוסי בלחימה עירונית, נשלחו לגרוזני. גם יחידות מיוחדות הופעלו עתה (על הכישלון בהפעלת ספצנאז בהתקפה הראשונה ראו את המאמר הראשון בסדרה).

מוקשים ומלכודים

הכוחות הצ'צ'נים השתמשו במוקשים נגד אדם ונגד טנקים. הצ'צ'נים גם הסתננו מעבר לקווי הרוסים ומלכדו את כלי הרכב שלהם. הרוסים למדו, במחיר כבד, להיזהר מדלתות, חלונות, וחפצים תמימים למראה.

גם הרוסים נהגו להשתמש במלכודים. "[קשרנו] רימון לחוט [...כשיש] מתיחה, זה נקרע, והרימון היה מתפוצץ. גם אנחנו עשינו את זה, וגם הם", ציין לוחם רוסי.

למעשה, שני הצדדים נהגו למלכד כל דבר שיכלו. אזרחים רבים נהרגו בשל המלכודים ואלו גרמו גם לנזק סביבתי רב.

טקטיקת ה-"חיבוק" הצ'צ'נית

כדי להצליח ולהתמודד מול ההפגזות הרוסיות העזות ולא לאפשר לרוסים לנצל את כוח האש העדיף שלהם, הכוחות הצ'צ'נים אימצו את טקטיקת ה-"חיבוק" (טקטיקה שהרוסים הפעילו במלחמת העולם השנייה בלוחמה בסטלינגרד). הצ'צ'נים "חיבקו" את הרוסים, כלומר ניהלו מולם קרבות בטווחים קצרים מאוד. הטווחים הקצרים בהם התנהלה הלחימה הקשו על הרוסים להפעיל ארטילריה או נשק כבד שמא יפגעו בכוחותיהם.

כתוצאה מטקטיקת החיבוק הצ'צ'נית, מוקד הלחימה עבר מכוח האש אל החייל הרגלי הבודד. בטווחים של מטרים ספורים היתרון עמד לצידו של איש הרגלים המיומן יותר, ולא לצידו של הכוח בעל סיוע האש הגדול יותר. שינוי זה סיפק יתרון חשוב לצ'צ'נים. מבחינת הכוחות הסדירים, הצ'צ'נים היו, בממוצע, לוחמים טובים יותר מהרוסים. גם בקרב הלוחמים הצ'צ'ניים הסדירים-למחצה והלא-סדירים היו יחידות שנלחמו היטב. דימיטרי סטפנקוב, צלף מ.וו.ד. רוסי שלחם בגרוזני, ראה דרך כוונת הצלף שלו כמה יחידות צ'צ'ניות, מקרוב או מרחוק, כולל כאלה ש-"[את ה]נשק שלהם אף פעם לא הכרתי. ציוד לא כמו של הצבא הרוסי... כולם בחליפות הסוואה [הצ'צ'נים הצליחו להשיג איכשהו גם מדי הסוואה בריטיים ונורבגיים]. גם נעליים [צבאיות]. כולם – חיילים מסודרים. יש זקן, אבל מסודרים... הצ'צ'נים נלחמו מצוין. הצלפים שלהם – מנוסים כמונו או יותר".

הצלפים הצ'צ'נים

הצלפים הצ'צ'ניים היו אחד הגורמים המשפיעים ביותר בלחימה על גרוזני. השטחים הפתוחים בעיר היו נתונים לשליטה מוחלטת של צלפים צ'צ'נים, ולעיתים היה די בצלף בודד או שניים כדי לעכב יחידות שלמות.

לדברי הרוסים, צלפים צ'צ'נים נהגו לפגוע בגפיו של חייל רוסי, וכשחיילים אחרים היו באים לחלץ אותו, הצלפים היו פוגעים גם בהם. ההשפעה המורלית של הצלפים הצ'צ'ניים על הכוחות הרוסיים הייתה עצומה. הביטחון של חייל כי ייעשה מאמץ לחלצו, הוא, כידוע, גורם חשוב ומשפיע בלחימה, וחוסר היכולת של אנשי יחידה לחלץ את חבריהם משפיע קשות על מורל הלוחמים.

הצלפים הצ'צ'ניים לא הגבילו את פגיעתם ללוחמים. אנשי צוות רפואי גילו מהר מאוד שכדאי להם לא ללבוש חלוקים לבנים, אחרת יהוו מטרה לאש צלפים. רופאים צבאיים היו מטרה מועדפת. עד אמצע פברואר נהרגו תשעה רופאים צבאיים רוסיים ו-20 נפצעו. עם הזמן פיתחו הרוסים שיטה לחילוץ פצועים – הם היו זורקים חבל עם וו, תופסים איתו את האפוד של הפצוע או שהפצוע היה מחבר את הוו לאפוד בעצמו, וגוררים לעבר מחסה. אמנם, גרירת פצוע אינה פעולה מומלצת אולם היא הייתה עדיפה על ניסיונות חילוץ שעלו בחיי חיילים נוספים.

הרוסים תלו חלק מכישלונם בגרוזני בטענה שכמות גדולה של שכירי חרב זרים ומיומנים עמדה לרשות הצ'צ'נים – עד 6,000 לוחמים זרים. בין שכירי החרב הזרים, טענו הרוסים, הייתה יחידה של צלפיות ממוצא בלטי שנודעה בשם "הגרביונים הלבנים". ביחידה זו היו, לטענת הרוסים, הרבה צלפות מאסטוניה שלכאורה זכרה לנשיא צ'צ'ניה ג'והאר דודאייב את אהדתו לתנועה הלאומית האסטונית. הרוסים הוסיפו וטענו כי הצלפיות הבלטיות קיבלו משכורת גבוהה וסכום בונוס גדול על כל קצין בו פגעו. הגם שהיו בשירות הצ'צ'נים כמה מתנדבים ממדינות שונות, אין ספק שהיו מועטים בהרבה מהגוזמות שהפריחו הרוסים (תיאור המתנדבים שפעלו בשורות הכוח הצ'צ'ני יופיע במאמר שיופיע בשבוע הבא). על כל פנים, ליחידת הצלפיות הבלטיות המיתולוגית לא נמצא שריד וזכר. כמה חיילים רוסים אמנם טענו שראו אותן בעיניהם. חייל שרואיין על ידי המחבר אמר שנכח בנגמ"ש שבו הוסעה צלפית שבויה, בטרם חיילים רוסים אחרים הוציאו אותה להורג. על כל פנים, ראיות לקיומה של יחידת צלפיות בלטיות מעולם לא הוצגו לראווה והעיתונאי והחוקר אנטול ליבן הגדיר אותה בתור יחידה "אגדית (אך לגמרי לא קיימת)". אמנם, היו מספר לוחמות צ'צ'ניות, וכמה חובשות הצטרפו לפעולות לחימה, אך מספרן היה זעום. יכולת הצליפה הצ'צ'נית הייתה מספקת גם ללא צלפיות בלטיות בעלות מדים מפוקפקים מעט.

במהלך ההתקפה הרוסית הראשונה על גרוזני, תפקידם העיקרי של הצלפים הצ'צ'נים היו לספק חיפוי מרחוק. תפקיד זה נותר בעינו ואף הפך מרכזי יותר עקב השימוש של הכוחות הצ'צ'ניים בטקטיקת החיבוק. הצלפים חיפו על התקדמות הכוחות ה-"מחבקים", כדי לאפשר את צמצום הטווח אל הרוסים. לעיתים פעלו קבוצות ההתקפה למשוך אליהן אש ולחשוף את מיקום הרוסים לצלפים הצ'צ'נים. בייחוד השתדלו הצלפים לפגוע במפקדים ובקשרים, כדי לשבש את הפיקוד והשליטה הרוסים.

בנוסף לחיפוי מרחוק, הצלפים הצ'צ'נים פעלו באופן עצמאי כיחידים או כזוגות במהלך ההתקפה הרוסית השנייה על גרוזני. הצלפים הצ'צ'נים שלטו באש על מעברים הכרחיים והטרידו כוחות רוסים. חיילים רוסים העדיפו פעמים רבות לסגת מאשר להסתכן בעימות עם צלף בלתי נראה שעמדתו מוסווית ושיודע לנצל את השטח טוב בהרבה מהם.

על חשיבות הצלפים בקרב הממושך לכיבוש גרוזני מלמדת העובדה שבקרב הנפגעים הרוסים, רבים נפגעו בראש או בצוואר – כ-24.4 אחוזים (לפי מחקר של לסטר גראו ושל ויליאם יורגנסון "רוב אלה שנהרגו או מתו מפצעיהם נפגעו בראש ובצוואר מאש צלפים"). באפגניסטן – העימות הגדול הקודם של הצבא הרוסי – נפגעו בראש או בצוואר 15.7 אחוזים. חוסיין איסחאנוב, שלישו של הרמטכ"ל הצ'צני, אמר כי בלחימה בגרוזני "השתמשנו בעיקר בצלפים".

הצלפים הרוסים

באספקט של לוחמת צלפים, הרוסים התקשו להשיב לצ'צ'נים באותו מטבע. בצד הרוסי היה מחסור ברובי צלפים ובכוונות לילה. בשל המחסור בכוונות לילה בצד הרוסי, היו הכוחות הצ'צ'נים פעילים ויעילים בהרבה מן הרוסים בלוחמה לילית. גם ביכולת הצליפה היה יתרון משמעותי לכוחות הצ'צ'ניים הואיל וחלק ניכר מהחיילים הרוסים ששימשו כצלפים בלחימה על גרוזני לא באמת היו צלפים.

קורס הצלפים כקורס מרכזי בצבא האדם בוטל בשנת 1952, והכשרת הצלפים עברה לאחריות חטיבתית. ההכשרה בצלפות בחטיבות הייתה מספקת רק לעיתים רחוקות. במקרים רבים הסתכמה ההכשרה במתן רובי צלפים לחיילים שנראה היה כי הם קולעים היטב.

בניגוד למספר הלא גדול של מקצועני הקליעה בשירות קבע, ה-"צלף" הרוסי היה מגיע ללחימה עם יכולת צליפה מצומצמת, ללא הכשרה ביחס להיבטי ההסוואה וההתגנבות שבלוחמת צלפים, וללא אימון בשטח עירוני. על פי רוב, הרוסים גם לא לחמו בלילה. מרגע שירד החושך ועד שעלה האור, הצלפים התבצרו והפסיקו לתקוף, למעט במספר מקרים בודדים בהם צלפים רוסיים גילו יוזמה פרטית.

אמנם, היו יחידות של הצבא ומשרד הפנים, בעיקר יחידות קומנדו, לוחמה בטרור ונחתי צי, שצלפיהן התמחו בפעולות עירוניות. אולם למעט הנחתים, צלפים אלו התמחו בדרך כלל בלחימה בטרור ובחילוץ בני ערובה, ולא בלחימה אורבנית הכוללת גם התגוננות בפני צלפי אויב, בחירת עמדות מהירה וכיוצא באלה. עם זאת, אין לזלזל בערכן של יחידות אלו. צלף מאומן בשטח עירוני, גם אם לא התכונן במדויק לתסריט בו ייתקל, ימלא את תפקידו טוב בהרבה ממי שלא עבר הכשרה כלל, ורמת המקצועיות הגבוהה תאפשר לו להסתגל במהירות לתנאים חדשים ולנצלם לטובתו. הבעיה העיקרית, מבחינת הרוסים, הייתה שלא היו להם די צלפים מהיחידות הנזכרות לעיל. בהתקפה הראשונה על גרוזני הם נעדרו כמעט לחלוטין. הצלפים המיומנים החלו להגיע רק אחרי הכישלון של ההתקפה הראשונה, מה ששיפר את מצב הרוסים במידה רבה. צלפים אלה, שהיו בעלי ציוד משופר, כולל רובי צלפים גדולי-קוטר (הגם שמשקלם והאבק שהעלו הגביל את השימושיות שלהם בשטח העירוני), היו יוצאים למארבי צלפים, ולא פעם ניהלו דו קרב עם צלפים צ'צ'נים.

רובה צלפים רוסי דרגונוב OTs-03 SVU

אבל לא רק הכשרת הצלפים הרוסים הייתה לקויה אלא שיטת ההפעלה שלהם. הצלפים הופעלו אז בצבא הרוסי כחלק אורגני מכוח מסתער ונמצאו תחת פיקודו של כוח זה. הצלפים לא הופעלו במשימות עצמאיות או כגוף עצמאי במשימות סיוע לכוח המסתער. פועל יוצא, גם כאשר הצלפים הרוסיים ידעו כיצד לפעול, לא התאפשר להם לנצל את יכולותיהם, לבחור עמדה מתאימה וכיוצא באלו, כיוון שהוצמדו לכוח המסתער.

שיטת ההפעלה הלקויה של הצלפים הרוסים הביאה את הצ'צ'נים לטעון כי "הצלפים הרוסים לא היו מסוכנים מאוד... לעיתים רחוקות הם הרגו את הלוחמים שלנו". "לא השתמשנו בבובות כדי למצוא עמדות של צלפים [רוסים], זה היה מספיק קל בלי זה". אחרי שהצלפים הרוסים אותרו "השתמשנו במקלעים ומטולי רימונים נגדם. מילאנו את הרימונים עם פלפל ואבקת שיעול. זה גרם שיעול ודמע, והצלף הפך בלתי מזיק לכמה זמן [גם אם לא נפגע ישירות]". הטווחים הקצרים יחסית בהם הופעלו הצלפים הרוסיים – הן מהאויב הצ'צ'ני והן מהכוח הרוסי המסתער במסגרתו פעלו – הגבילו את יעילותם ואפשרו לצ'צ'נים לפגוע בהם בקלות רבה יותר.

הטקטיקות שהפעיל הצבא הרוסי נגד הצלפים הצ'צ'נים

הצלפים הצ'צ'נים היוו איום משמעותי על חיי הלוחמים הרוסים והקשו מאוד על פעולת הכוחות הרוסים, ומן הצד השני לא היו לרוסים טקטיקות מסודרות להתמודד מול לוחמת הצלפים הצ'צ'נית. פועל יוצא, הרוסים נקטו בתחבולות ובטקטיקות חדשות מאולתרות כדי להתמודד עם איום הצלפים הצ'צ'ני.

היו כמה צלפים רוסים אשר השתמשו בהטעיות ותחבולה כדי לפגוע בצלפים הצ'צ'נים. אחת ההטעיות היותר מוצלחות הייתה מיקום של מראה במרחק מה מהצלף. הצלף הרוסי ירה ירייה אקראית, ולעיתים הצלף הצ'צ'ני הגיב באש לכיוון ההבזק מן המראה, בסברו שמדובר בנצנוץ על כוונת. או אז מקומו היה נחשף והצלף הרוסי היה יכול לפגוע בו. תחבולה אחרת כללה הפעלת אמצעי ראיית לילה רוסי ששלח קרן אינפרה-אדום פעילה. צלף צ'צ'ני איתר במכשיר ראיית הלילה שלו את הקרן אינפרה-אדום ובחשבו כי מדובר בצלף רוסי רשלן, ירה לכיוונה – ואז נורה ונפגע.

תחבולות אלו היו היוצא מן הכלל. לרוב כללו הטקטיקות נגד-צלפים של הרוסים בעיקר הפעלת כוח אש מסיבי נגד אזור הפעולה המשוער של הצלף. כיוון שהרוסים לא הטרידו עצמם במיוחד בשאלת הנזק הסביבתי, הם השתמשו נגד הצלפים בארטילריה, בנ"מ, וברקטות דלק-אוויר.

הארטילריה הרוסית לא הייתה יעילה במיוחד כנגד הצלפים, בשל זמן תגובה ארוך. לעיתים קרובות הספיק הצלף להסב נזק רב ולהיעלם, בטרם החלה לנחות הפגזה ארטילרית על עמדתו. עקב חוסר יעילות, במקרים רבים התגובה הארטילרית לא הותאמה כראוי לגודל האיום ולא תואמה כראוי עם הכוחות השכנים. לדברי גנרל גנאדי טרושב, מפקד הארמיה ה-58, לעיתים "גדוד ארטילריה שלם ירה על מקלען אחד... בטווחים של מעל 10 קילומטר, ללא טיווח!".

לעומת הארטילריה הלא יעילה, תותחי הנ"מ האוטומטיים ZSU-23x4, 23 מ"מ, וה-2S6, 30 מ"מ היו אמצעי יעיל מאוד לפגיעה בצלפים. לתותחי הנ"מ יש קצב אש גבוה ביותר וזווית צידוד גבוהה בהרבה משל טנקים, ולכן היה ביכולתם לפגוע גם בקומות גבוהות, ולגרום נזק רב לעמדה משוערת של צלף. מכת האש העצומה והמהירה, יחד עם ההשפעה הפסיכולוגית של הרעש שיצרה, הפכו את תותחי הנ"מ לנשק יעיל מאד נגד הצלפים. אולם לא היו די תותחי נ"מ כדי ללוות כל כוח שנכנס לגרוזני. בנוסף, תותחי נ"מ הם קלי שריון ורגישים לפגיעה. מטבע הדברים, הצ'צ'נים עשו מאמצים גדולים לפגוע בהם. כמו כן, צריכת התחמושת המרובה של תותחי הנ"מ הקשתה על הרוסים להבטיח תחמושת זמינה.

רקטות תרמובאריות ופצצות להביור

כלי נשק נוספים שהפעילו הרוסים ביעילות רבה נגד הצלפים הצ'צ'ניים היו רקטות תרמובאריות (דלק-אוויר) ו-"פצצות להביור" המפיצות בפגיעתן דלק בוער לכל עבר.

הצבא הרוסי השתמש בלחימה בגרוזני במטול הרקטות RPO המכונה "שמל" (דבורה), הקיים גם בגרסת דלק-אוויר, גם בגרסת להביור, וגם בגרסת עשן (לאמריקנים היה נשק דומה, M-202 Flash, אולם הוא נודע לשמצה בחוסר אמינותו. רק בסביבות 2003 התחילו האמריקאים, בעקבות דרישה מן השטח לאחר כיבוש עיראק, להצטייד בכמות מצומצמת של נשקי חי"ר תרמובאריים, ולפתח דגמים נוספים).

מטול RPO "שמל" בגרסת להביור

מטול הרקטות RPO שיגר פצצות דלק-אוויר קטנות אך הרסניות לטווח כ-600 מטרים (לדברי הרוסים, עוצמת פצצות הדלק-אוויר הקטנות הן כשל פגז 152 מ"מ).

ההבדל בין פצצות להביור לבין רש"קים תרמובאריים הוא בגורם הנזק. בפצצות להביור גורם הנזק הוא הדלק הבוער וברש"קים תרמובאריים גורם הנזק הוא הלחץ.

פצצת דלק-אוויר יוצרת לחץ עצום והדף המסוגלים להשמיד מחסות ומסתורים, להרוס קירות פנימיים, ואפילו לפגוע באנשים החבויים בתוך בונקרים וביצורים בעלי חרכי אוויר (הלחץ וההדף חודרים דרך חרכי האוויר).

טנק או נגמ"ש בעל מיגון הפועל בעל-לחץ ואטום לאב"כ, ישמור על אנשי הצוות גם בזמן פגיעה תרמובארית. לעומת זאת, מיגון אישי לחייל כמעט שאינו מועיל כמעט נגד פגיעה כזו, מפני שהיא מסתמכת על לחץ והדף ולא על רסיסים. כמו כן, בפגיעה סמוכה לטנק עם כוות פתוחות, ייפגעו אנשי הצוות מהדף, אף כי הטנק יישאר שלם כמעט.

פגיעה תרמובארית, אפילו אם אינה מדויקת, יכולה הייתה להשמיד עמדת צלף, תוך גרימת נזק גדול לקירות הפנימיים של העמדה. הנשק התרמובארי ופצצות הלהביור היו אפקטיביים במיוחד מבחינה טכנית – החימוש הראשון אפשר השמדה של מטרה בפגיעה כללית, והחימוש השני אפשר פגיעה בעמדות מוסתרות על ידי החזרת דלק בוער מעבר לפינה. אבל הנשק התרמובארי ופצצות הלהביור היו אפקטיביים גם בשל השפעתם הפסיכולוגית העצומה שלהם על האויב. מטבע הדברים, חייל נושא רקטה תרמובארית הפך למטרה מועדפת עבור הצלפים. על מידת הסיכון לרוסים בלחימה נגד הצלפים תעיד העובדה שבין מפעילי הנשק התרמובארי, היו הרבה מאוד מקבלי צל"שים.

גז מדמיע, זרחן לבן, הרעשה ארטילרית ו-"נשק כימי"

הרוסים עשו שימוש בגז מדמיע להנסת הצ'צ'נים ממקומות שאליהם לא יכלו להגיע בנשק רגיל – כגון מרתפים. גם זרחן לבן (שאינו אסור באמנות בינלאומיות) שימש למטרה זו וכן ליצירת מסכי עשן. יעילותו של הזרחן הלבן הייתה גדולה במיוחד עקב השפעת לוואי שלו – יצירת עשן רעיל המסוגל לחדור מסכות אב"כ.

השימוש שעשו הרוסים במיסוך להסתרת תנועת כוחות ולסילוק לוחמים צ'צ'נים מעמדותיהם היה כה מסיבי עד שחמישית עד רבע מהפגזים שנורו על גרוזני היו פגזי עשן או זרחן לבן.

נטען כי בחלק מן הזמן הגיע קצב מטחי האש שנורו על מרכז גרוזני לכ-4,000 פגזים לשעה, הפגזה שלא הייתה כמותה מאז מלחמת העולם השנייה (קשה לדעת כיצד בדיוק אפשר לספור כמות פיצוצים של למעלה מפגז לשנייה במשך שעה; קרוב לוודאי שמדובר באקסטרפולציה. אבל גם אם מדובר בהגזמה, ברור כי גרוזני הייתה תחת הפגזות כבדות ביותר). רבים דיווחו כי בסביבתם הקרובה נפלו בין 15-10 פגזים לדקה. לעיתים דובר במאות פגזי עשן ותבערה בכל שעה, והבניינים השרופים הרבים בגרוזני העידו על הנזק שהסבו אלה.

לדברי חוסיין איסחאנוב, כאשר צרו הצ'צ'נים על בניין שבידי הרוסים "השתמשנו בפלפל או 'אבק' [אבקת עיטוש]. הרוסים... חשבו שיש לנו נשק כימי". גם אחרים דיווחו על אותה טקטיקה, ובעיתונות הרוסית נפוצו מאוד דיווחים על שימוש לכאורה של הצ'צ'נים בנשק כימי. מעולם לא נפגע אדם מאותו נשק כימי כביכול, וקשה לדעת האם באמת נעשה שימוש בטקטיקה זו או שדובר בתעמולה, אולם ההשפעה הפסיכולוגית של הדיווחים הייתה לא מבוטלת.

לוחמת תת-קרקעית

שני קצינים רוסים, האחד פולקובניק (קולונל) והשני פודפולקובניק (לויטננט-קולונל), הודו ב-2001 כי במהלך מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, הצ'צ'נים "עלו על הכוחות הפדרליים בשימוש בטקטיקות של הגנה היקפית על בניינים [ההדגשה במקור], וקבוצות פשיטה ותקיפה". לדברי אותם כותבים "לאחר הדיפת התקפה או שתיים של יחידת רגלים ממונעת מתוגברת בטנקים, הם [הצ'צ'נים] היו נסוגים לבניינים שכנים דרך קווי שירות תת-קרקעיים [מנהרות שירות ומעברים בין מרתפים]. כאשר יחידת החי"ר הממונע התחילה להתרכז בבניין, הם היו פותחים במטח הכנה קצר", יורים מספר פצצות RPG דרך החלונות, ואז "תוקפים מכמה כיוונים לאורך קווי השירות", תוך שימוש בצלפים כדי לפגוע בחיילים רוסים הנסוגים מהבניין. גם במארבים לחי"ר וטנקים עשו הצ'צ'נים שימוש נרחב במנהרות תת-קרקעיות, כדי "לנוע לעמדות ירי ולסגת מאזורים חשופים לאש ארטילריה וטנקים". התקפות תלת-מפלסיות מתואמות, מתחת לקרקע, עליה ומעליה, הפכו לשיטת לחימה צ'צ'נית כמעט סטנדרטית ובתוצאות מרשימות.

עבודות ההכנה "התת-קרקעית" של הצ'צ'נים הוכיחו את עצמן. הן איפשרו לצ'צ'נים לנוע בחשאי ובתוך מחסה ולהופיע באגפם או בעורפם של הרוסים. התנועה התת-קרקעית הייתה שימושית במיוחד לצלפים, שיכלו כך להתחמק לאחר הירי.

גרוזני הייתה רצופה בונקרים ומעברים תת-קרקעיים עוד מתקופת ברית המועצות. ב-1999 העיתונאי רוברט יאנג פלטון עדיין יכול היה למצוא "מקלטים ומרתפים... בגלל הפרנויה של המלחמה הקרה... חלק מהם נבנו לעמוד בפגיעות גרעיניות ובאו עם מערכות סינון אוויר... הם גם נקשרו זה לזה דרך צינורות ביוב, מנהרות תת-קרקעיות, ופרוזדורים". אף כי חלק מהמעברים התת-קרקעיים היו בלתי שמישים או חסומים, הידיעה על קיומם והמפות בהן הם צוינו אפשרו לצ'צ'נים הן תנועה נוחה יותר והן, לעיתים, התחמקות מהפגזות רוסיות.

הרוסים עשו גם הם שימוש במערכת הניקוז של גרוזני, ולעיתים לחמו יחידות עילית רוסיות ביחידות צ'צ'ניות באפלת מנהרות הניקוז. במצב זה היתרון שוב עבר לצ'צ'נים. הרוסים לא החזיקו במפות של מערכת הניקוז והפרוזדורים התת-קרקעיים, והיו צריכים לגשש בזהירות כדי ללמוד את מבנה המערכת. כאשר החל קרב תת-קרקעי, יכלו הצ'צ'נים להיעלם במהירות רבה, כיוון שידעו היכן נמצאות היציאות הסמוכות. למרות זאת גם הצ'צ'נים "מצאו שמערכת המנהרות קשה מדי להתמצאות... אפילו העמדות התת-קרקעיות ליד שדה התעופה – למרות שהיו בעלות ערך בתחילה – הפכו בלתי שמישות לאחר ההפצצה הרוסית הכבדה".

גנרל חורף (או לפחות קולונל חורף)

מלבד קשיי הקרב נאלצו שני הצדדים להתמודד עם איתני הטבע. במהלך ינואר ופברואר גרוזני הייתה קפואה ומושלגת לעיתים קרובות.

לקשיים הרגילים של הלחימה העירונית, בה הראות מוגבלת והשמיעה מתעתעת, נוספו קור מקפיא, קרח מחליק ושלג שהבליט את מדיהם של הלוחמים. רק לוחמים מעטים היו מצוידים בחליפות הסוואה לחורף ורבים מהם סבלו מפגיעות קור.

בחודשי הלחימה היו בגרוזני גם רוחות עזות למדי. כאשר הלוחמים נעו ברחובות העיר, הרוח הצולפנית הקשתה עליהם להתקדם וכך הפכו למטרה קלה יותר ללוחמי הצד השני. ברם, אם הרוח העזה לוותה בגשם או בשלג הדבר היה מקשה על הראייה של לוחמי הצד השני ומונע מהם לפגוע בכוחות המתקדמים ברחובות.

בעיות קשר ותיאום בצד הרוסי

לצבא הרוסי שנכנס לגרוזני היו בעיות קשר ניכרות ותיאום לקוי מאוד בין הכוחות השונים. לעומת זאת, לכוח הצ'צ'ני בתוך העיר היו יכולות קשר טובות הרבה יותר והם הפגינו גם יכולת מרשימה מאוד בתיאום בין כוחות. בלא מעט מקרים הצ'צ'נים עשו שימוש מודע בבעיות הקשר של הרוסים ובתיאום הלקוי של כוחותיהם כדי להשיג יתרונות טקטיים.

לעיתים, כאשר היה מתנהל קרב בתוך בניין, נוצר מצב בו כוח רוסי אחד היה מחזיק בקומת הקרקע, וכוח אחר מנהל לחימה מול הצ'צ'נים שהחזיקו בקומות מעליה – מצב שאיליאס אחאמדוב, שלישו של שאמיל בסאייב, תיאר כ-"עוגת שכבות" (אגב, אחד מלוחמי סטלינגרד השתמש במונח זה בדיוק כדי לתאר את הלחימה שם, ובדיוק באותו הקשר). כאשר הרוסים היו מצליחים לכבוש חלק מקומה שהוחזקה בידי הצ'צ'נים, הצ'צ'נים היו מגיבים בתחבולה מחוכמת. הצ'צ'נים בקומה שנכבשה בחלקה היו נסוגים לעבר הקומה שמעליהם, אבל לפני הנסיגה הם היו יורים לכיוון הרצפה כדי שהכדורים יעברו לקומה מתחתם ומשליכים רימונים דרך חורים שנוצרו ברצפה תוך כדי הלחימה. הכוח הרוסי שנמצא בקומה מתחת היה סבור שהוא תחת התקפה צ'צ'נית והיה מגיב באש לא מבוקרת כלפי התקרה. האש הלא מבוקרת של הכוח הרוסי בקומה מתחת הייתה פוגעת לעתים קרובות בכוח הרוסי המצוי מעליו שלמעשה כבר השתלט על הקומה. ואז הכוח הרוסי שנמצא בקומה שקודם הוחזקה בידי הצ'צ'נים היה חושב שאלו הצ'צ'נים שיורים לעברו מהקומה מתחת ומגיב באשר כלפי מטה. וכך, שני הכוחות הרוסיים, כל אחד מהם משוכנע שהוא נלחם בצ'צ'נים, היו "אוחזים זה בצווארו של זה". התיאום הלקוי בין הכוחות בצד הרוסי היה הופך תחבולה זו למוצלחת במיוחד, ולעתים כוחות רוסיים בשתי קומות צמודות היו נלחמים האחד בשני במשך זמן רב עד שהבינו שהם מאותו צד.

לצ'צנים הייתה טקטיקה נוספת שניצלה באופן דומה את חוסר התיאום הרוסי כדי ליצור קרב בין יחידות רוסיות ברחובות העיר. כאשר שתי יחידות רוסיות היו מתקדמות ברחובות מקבילים, היו הצ'צ'נים מסתננים באמצע, "מפעילים סורק [תדרים] ומתערבים בקשר", יורים לשני הכיוונים, ואז נמלטים במהירות. כאשר היחידות הרוסיות היו משיבות אש לעבר מקורות הירי, הן היו פוגעות האחת בשנייה. בדרך זו הצליחו הצ'צ'נים להביא יחידות רוסיות להילחם אחת בשנייה למשך זמן ניכר, עד אשר הצליח מישהו להבין את המתרחש או להשיג שליטה בקשר ולתאם בין הכוחות הניצים (מיור ולדימיר פניאקוב, מפקד יחידת הקומנדו הבריטית שכונתה "צבאו הפרטי של פופסקי" במלחמת העולם השנייה, מתאר שיטה דומה שבה נקט כאשר נתקע אם כוח פטרול קטן בין שני חלקיו של כוח גרמני גדול).

רשת הקשר הרוסית נחסמה לעיתים קרובות על ידי הפרעות שיצר השטח הבנוי וכמעט לא היו ברשות הרוסים מכשירים המסוגלים להתגבר על הבעיות. רשתות הקשר הרוסיות היו עמוסות מדיי וגם לא מוצפנות. לעיתים קרובות לא ידעו יחידות סמוכות את התדרים ואת אותות הקריאה של שכנותיהן. פעולה מתואמת במצב כזה הייתה כמעט בלתי אפשרית.

הקשר בין היחידות הרוסיות השונות היה גרוע במיוחד. המ.וו.ד. לא דיבר ברשת הקשר עם הצנחנים, ואלו לא דיברו עם השריון – וכולם לא דיברו כראוי עם חיל האוויר. כל זאת למרות שכל הכוחות הרוסים השתמשו במכשירי קשר תקניים.

בוריס גרומוב, סגן שר ההגנה לשעבר, ציין כי הכוחות הרוסיים סבלו ממחסור ב-"ציוד במצב תקין ומוכן לקרב, אמצעי תקשורת... וכן הלאה", ולא היו מאומנים כראוי לשימוש במה שיש. אבל הטוב מבין התיאורים של מצב התקשורת הרוסי בלוחמה בגרוזני, הוא כנראה דווקא זה של עלי דמאייב, קצין הקשר הראשי של הכוחות הצ'צ'נים: "כמובן שהרוסים החליפו תדרים ואותות קריאה. אבל הבעיה שלהם הייתה שהיה להם זמן קצר להתרכז בפרטים כאלה. אם יחידה החליפה תדר וקודים, ליחידות אחרות לא היה זמן ללכת בעקבותיה או שלא ידעו כיצד לעשות זאת. כתוצאה מכך, המפקדים הרוסים בדרך כלל נמנעו מתקשורת בינם לבין עצמם. הקשרים שלהם היו מתעסקים רק ב[קשר ה]בסיסי – למצוא איפה החיילים שלהם ואיפה העמדות שלנו. אם הם שינו משהו, היה זה בדרך כלל רק [שינוי של] אותות הקריאה".

הצ'צ'נים ניצלו את מגרעות הקשר של הרוסים כדי לשסות כוחות רוסיים זה בזה בקלות יחסית. לדברי גנרל קוליקוב, שפיקד על המערכה הרוסית לכיבוש גרוזני מ-26 בינואר, הציתות הצ'צ'ני לקשר הרוסי לא זו בלבד ש-"איפשר למורדים למצוא את התדרים ולהאזין לניהול הקרב של הכוחות הפדרליים, אלא גם להטעות את הפיקוד על ידי מידע שקרי או לוחמה פסיכולוגית". אנשי יחידות מיוחדות ובמיוחד יחידות המ.וו.ד., החזיקו ברשותם "מוטורולות", והעידו שקלטו בהן שידורים צ'צ'נים" בהם "ניסו להעביר גם לנו דיסאינפורמציה" אולם על יחידות אלו "בדרך כלל זה לא עבד".

ביודעם על ההאזנה הצ'צ'נית לשידוריהם, שידרו מספר מפקדים רוסים מידע מטעה ברשת הקשר. אבל מפקדים אלו היו המיעוט. לידיעה שהצ'צ'נים מסוגלים להאזין לרשת הקשר הרוסית, וכי רובם ככולם מבינים רוסית, הייתה השפעה ניכרת על הכוחות הרוסים – גם כשלא היה שום צ'צ'ני בסביבה. גידופים רדיופוניים, איומים שונים ותעמולה שהפעילו הצ'צ'נים, תרמו גם הם לדמורליזציה של הרוסים.

הכוחות הרוסים היו כמעט משוללי יכולת להשיב לצ'צ'נים באותו מטבע. גם אם הצליחו הרוסים לקלוט את השידורים הצ'צ'נים, לא היו במפקדותיהם אנשי אופוזיציה צ'צ'ניים שיוכלו להבין הוראות בצ'צ'נית או להפעיל לוחמה פסיכולוגית (אולי בשל החשש הרוסי מריגול צ'צ'ני בקרבם).

באמצע ינואר הצליח כוח רוסי מדיוויזיה 19 לחטוף משאית קשר צ'צ'נית עם צפנים וציוד שידור. אולם גם אם הרוסים יכלו עתה לצותת לתקשורת הצ'צ'נית, הצ'צ'נים עדיין יכלו לדבר בשפתם, שפה שהרוסים לא הבינו.

הכוחות הרוסים סבלו גם ממחסור במפות, ללא מפות קשה היה לתאם בין הכוחות השונים. לחטיבה 1 של דיוויזיית דז'רזינסקי הייתה מפה אחת בלבד של גרוזני כאשר נכנסה לעיר בינואר 1995, ולחלק מהגדודים לא היה אפילו את זה אלא רק צילום של מפת תיירים. יחידות אחרות סבלו ממחסור דומה. באחד מהראיונות שערכתי לצורך כתיבת המחקר בנושא, הופתע המרואיין לגלות עותק של מפת תיירים שהדפסתי מהאינטרנט – "כזו בדיוק הייתה לנו!" הוא אמר. גם משקפות ואמצעי תצפית היו בכמות מצומצמת ביותר, והיעדרם היקשה על איתור האויב הצ'צ'ני ועל מיקוד הפצצות והפגזות.

גם האימונים הבלתי תואמים גררו בעיות. חיילי מ.וו.ד. מיחידות מובחרות התלוננו על יכולת נחותה של חיילי הצבא ועל ההכרח להחזיק טירונים במרחק ביטחון, כדי שלא יירו בטעות ברוסים שלפניהם. הצבא, מצידו, החזיר בתלונות דומות.

חייל רוסי אחד ציין ש-"חלק מחיילינו אבדו על ידי צלפים רוסים... אלה שהגנו על הקווים שלנו קיבלו פקודה שכל מה שזז לאחר חשכה הוא מטרה ושהם צריכים להשתמש במטולי רקטות להשמיד מטרות אלה... לעיתים קרובות היינו תחת אש מהצבא שלנו". מפקד רג'ימנט ממוכן אחד אמר כי "כל הרוג שני מהרג'ימנט נפגע מאש כוחותינו".

עד כמה חוסר התיאום בין הכוחות היה חמור אפשר ללמוד מכך שבמהלך הקרב על גרוזני הוציא הצבא הרוסי חוברת, בה הודגש המובן מאליו: "חובה לארגן תיאום בין כל היחידות של קבוצת התקיפה, החי"ר הממוכן הפועל ברגל... ארטילריה ומטוסים, קבוצות התקיפה ויחידות המשנה המגינות על עמדות חסימה ובניינים שכבר נכבשו, קבוצות תקיפה ויחידות הפועלות בסביבה".

משקל הציוד של הלוחמים

הצ'צ'נים נשאו פחות ציוד, במידה רבה, מחייל רוסי ממוצע. לפיכך, ברגע הקריטי של תחילת ההיתקלות תגובתם הייתה מהירה יותר. בלוחמה בתוך בניינים, הלוחמים הצ'צ'נים החמושים בנשק ובכמה מחסניות והנועלים נעלי ספורט, היו מהירים הרבה יותר מאשר הלוחמים הרוסים העוטים אפוד המגן והעמוסים בציוד, לעיתים קרובות במשקל של 30 קילוגרם ומעלה. הצ'צ'נים אף גילו כי כאשר השתמשו בציוד מגן שלקחו שלל מהרוסים, הם ספגו אבדות רבות יותר עקב הפגיעה במהירות ובניידות.

יחידות רוסיות אימצו במהרה את הלוחמה קלת המשקל של הכוחות הצ'צ'נים. "אלכס" (שם בדוי), חייל ביחידה מיוחדת של המ.וו.ד. שראיינתי לצורך עריכת המחקר ושנלחם בגרוזני בפברואר, סיפר כי הוא וחבריו נהגו להוריד לוחות שריון מאפוד המגן שלהם, להסתובב בנעלי ספורט במקום נעלי צבא ולוותר על הקסדה – הן משיקולי משקל והן מחשש שמא כדור שיעבור סמוך לראש יינתז חזרה מהקסדה ויפגע בלוחם. "לא יכול להילחם טוב עם הקסדה" סיפר אלכס, "האפוד כבד ולא נוח. בזמן הקרב אף אחד לא יכול להגיד מה צריך לשים. כל אחד ומה שנוח לו". הנעליים הצבאיות הרוסיות הקימו רעש רב יחסית, ובכך היוו נקודת תורפה בעלת פוטנציאל קטלני. גם חלק מהמדים הרוסיים (בייחוד מדי חורף מניילון) לקו באותה מגרעה של הקמת רעש.

הדגש על המשקל שסוחב הלוחם לא היה דבר חדש. המרשל וסילי צ'ויקוב, מפקד הגנת סטלינגרד במלחמת העולם השנייה, הדגיש לא פעם בספר שכתב על המערכה את חשיבות הלחימה הקלה. אולם, כבמקרים רבים אחרים בהיסטוריה, צבאות לומדים מחדש במחיר יקר את מה שכבר למדו כבר קודם לכן.

דבר נוסף שהצ'צ'נים ניכרו בו, הן לפי עדות עצמם והן לפי הרוסים, היה ש-"הם לא השאירו פצועים והרוגים אחריהם" (כך תיאר זאת אלכס). כאשר הרוסים הצליחו להדוף כוחות צ'צ'נים נותר מאחור ציוד "הרבה תרמילים, יש דם – אבל לא נשארו הרוגים" מספר אלכס. "באחת ההתנגשויות נהרג צ'צ'ני ונשאר בשטח. הוא היה מפקדם. הם תקפו כמה פעמים, עם עוד הרוגים, כדי לחלץ את הגופה". לרוב, הצ'צ'נים הקפידו יותר מהרוסים על חילוץ מתיהם – כמעט כאילו הצ'צ'נים היו צבא סדיר והרוסים אנשי גרילה.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על הספר ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1996-1994 שיצא בהוצאת מערכות