הקרב על גרוזני – כניסת הצבא הרוסי לעיר

בתמונה לוחם צ'צ'ני במהלך הקרב על גרוזני

מלחמת צ'צ'ניה הראשונה נערכה מדצמבר 1994 ועד אוגוסט 1996. במלחמה לחמו כוחות צבא ושיטור של רוסיה בכוחות צ'צ'ניים, לאחר שהרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה הכריזה על עצמה כמדינה עצמאית בשנת 1991.

הקרב על עיר הבירה הצ'צ'נית גרוזני, שנערך בחודשים הראשונים של המלחמה, זמן קצר לאחר הפלישה של הכוחות הרוסיים לרפובליקה הבדלנית, היה אחד הקרבות הקשים ביותר בשטח עירוני לאחר מלחמת העולם השנייה. ההרס שהצדדים הלוחמים הסבו לעיר היה עצום והאבדות היו מחרידות.

הצלחת הצ'צ'נים לפגוע כה קשה בצבא הרוסי – עד אז אחד הצבאות מטילי האימה ביותר בעולם – הפכה את המערכה לסמל. ארגונים איסלאמיים בכל רחבי העולם ראו בהתנגדות הצ'צ'נית מודל לחיקוי וניסו ללמוד את דרכי הפעולה של הכוחות הצ'צ'ניים. במהלך האינתיפאדה השנייה, נתפסו כרוזי חמאס שבהם נראו השייח' אחמד יאסין ושהידים מקומיים אחרים לצד מפקדים צ'צ'נים ומתנדבים איסלאמיים שנהרגו במלחמה ברוסים בצ'צ'ניה.

מעבר לחשיבותו של קרב זה כאירוע היסטורי העומד בפני עצמו, ניתן למצוא בו לקחים טקטיים שרלוונטיים גם לזירות לחימה אורבנית אחרות. למעשה, הקרב על גרוזני נותר קנה מידה להצלחה (ולכישלון) בלוחמה בשטח בנוי – ארגונים לא-מדינתיים רוצים לחזור עליו ומדינות רוצות להימנע ממנו.

לפניכם המאמר הראשון בסדרת מאמרים בהם מתאר ד"ר יגיל הנקין את קורות הקרב על גרוזני ודן בלקחים הטקטיים העולים ממנו. סדרת המאמרים מבוססת על ספרו של הנקין ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1996-1994 שיצא בהוצאת מערכות.

• הקרב על גרוזני – הכוח הצ'צ'ני מפעיל את המלכודת

• הקרב על גרוזני – סופה העגום של ההתקפה הרוסית הראשונה על העיר

• הקרב על גרוזני – ההתקפה הרוסית השנייה

• הקרב על גרוזני – חיילים, לוחמים בלתי סדירים ואזרחים במהלך ההתקפה הרוסית השנייה

• הקרב על גרוזני – נפילת העיר לידי הרוסים

פתיחת מתקפת "ערב השנה החדשה"

31 בדצמבר 1994, היה יום סגרירי מאוד באזור גרוזני. הראות הייתה גרועה, והעננים הנמוכים הגבילו את יכולת הפעולה של המסוקים הרוסים. המטוסים הרוסיים, לעומת זאת, היו פעילים מאוד, וכמוהם הארטילריה הרוסית. למן השעה חמש לפנות בוקר החלה הרעשה מסיבית של גרוזני – חזקה יותר מכל אלה שקדמו לה. פורמלית, ההרעשה נועדה לרכך יעדים לפני כניסת הכוחות הרוסיים פנימה, אך המטרה העיקרית הייתה להפגין כוח ולהשפיע בדרך זו על הצ'צ'נים שלא להתנגד.

במערב גרוזני, באיזור זאבודסקי, נפגע מכל נפט גדול ועשן שחור עלה ממנו. עשן הדלקות החדשות הצטרף לעשן של מכלי דלק שנפגעו בתקיפה אווירית יום קודם לכן ובמהרה כוסתה הבירה הצ'צ'נית בשכבת עשן שחור. גם ללא העשן והעננים, לא יכלו הרוסים לדעת הרבה על המתרחש בגרוזני בשל כשלי המודיעין וההימנעות מסיורים ותצפיות מקדימים. אפשר כי בשל חשש מדיסאינפורמציה ומסוכנים כפולים, הרוסים לא נעזרו כלל באנשי האופוזיציה הצ'צ'נית כדי לאסוף מודיעין.

החריג היחיד היה גנרל-לוטננט לב רוֺחְלִין, מפקד קבוצת "צפון-מזרח", ששלח כוחות סיור וחשד לדבריו בהיערכות הצ'צ'נית. הפיקוד הבכיר התעלם מדיווחיו. שאר הכוחות לא ידעו דבר על ההיערכות הצ'צ'נית, ולא עשו מאמץ לאסוף מודיעין משלהם. כרוזים הוטלו על גרוזני, וקראו ללוחמים הצ'צ'נים להוציא את המחסניות מנשקם, להניח אותו על כתפם, להתקדם לאט לקראת הכוחות הרוסים ולהיכנע. אבל נראה שאף לא לוחם אחד בכוחותיו של ג'והאר דודאייב נשיא צ'צ'ניה, נענה להצעה הרוסית.

במצב זה של חוסר מידע, חוסר תכנון וחוסר הכנה, החלו הרוסים לנוע לתוך גרוזני.

כניסת חטיבה 131 לגרוזני

מצפון לגרוזני, מכיוון סובחוז רודינה, החלה לנוע החטיבה הממוכנת העצמאית 131 (חטיבת מאיקופ). חטיבה 131 מנתה בסביבות 1,200 איש, מקובצים מיחידות שונות ומשונות, ובה שלושה גדודים – שניים מהם גדודי חי"ר ממוכן ואחד גדוד שריון. מתוך החטיבה נכנס לגרוזני כוח שהיה שווה ערך בגודלו לשני גדודים.

בשל מחסור כבד בכוח אדם, חלק ניכר מאנשי החטיבה לא היו שייכים לה במקור וסופחו אליה בצורה לא מאורגנת מיחידות שונות; לפני הגיוס לצ'צ'ניה היו בחטיבה פחות מ-500 איש. המצב הטכני של חלק מהכלים הממוכנים של החטיבה היה גרוע מאוד. לכמה טנקים אף לא הייתה תחמושת למקלעיהם, וכך לא יכלו להגן על עצמם כלל נגד איומים סביבתיים. רבים מהחיילים היו טירונים, כמעט ללא הכשרה.

בסביבות השעה 06:40 קיבלה החטיבה פקודה לנוע. היא חלפה על פני שדה התעופה הצפוני של גרוזני והחלה לנוע אל מרכז העיר. מסלול החטיבה הוביל אותה לעבר תחנת הרכבת של גרוזני. קצינים רוסים בכירים טענו כי הגיעה לשם בשל טעות ניווט, בעוד חיילים בחטיבה ומקורות אחרים טענו החטיבה הייתה מיועדת לכבוש את תחנת הרכבת מלכתחילה.

בכל מקרה, מלבד שתי תקריות אש קלות עם כוחות צ'צ'ניים קטנים, החטיבה נעה כמעט ללא הפרעה לכיוון תחנת הרכבת. הרחובות היו נטושים מלבד מספר קטן של צופים על המרפסות. הרחובות הנטושים, סימן מחשיד בדרך כלל, לא עוררו דאגה בקרב החיילים הרוסיים, אולי בגלל ההפגזה המקדימה. אחד מהם הרגיש שָׁלֵו דיו "ללכת לאורך הטור, לעיתים קופץ חזרה על הנגמ"ש שלו לנסוע כמה בלוקים".

בסביבות השעה אחת בצהרי 31 בדצמבר, הגיעה חטיבה 131 לתחנת הרכבת.

גנרל המ.וו.ד (משרד הפנים הרוסי) אנטולי קוּליקוֺב (לימים שר הפנים הרוסי), טוען כי בהגיעה לתחנת הרכבת, חטיבה 131 "נכשלה במשימות העיקריות של אבטחת האזור, כיתור התחנה, ומיקום אבטחה בנקודות אסטרטגיות גבוהות בבניינים רבי-קומות סמוכים. במקום זאת, [אנשי] החטיבה הממוכנת 131 היו חסרי זהירות ביותר, והשאירו את נגמש"י ה-BMP שלהם והרבה מכלי הנשק בכיכר לפני התחנה, בעוד רוב האנשים מתרכזים בבניין".

מבחינה עובדתית, קוליקוב צודק: חטיבה 131 לא אבטחה את עצמה כראוי. אנשיה, כך סופר, "עמדו בתור לקופה [כנראה כבדיחה], מארגנים את נסיעותיהם הביתה", וכמעט לא הושארו שומרים בחוץ.

אולם, בדבריו של קוליקוב, המאשימים את מפקד החטיבה המנוח ואת אנשיו, יש עיוות מסוים של האמת. התפיסה הרוסית המקורית תכננה "להכניע את המורדים בהפגנת כוח", ולאנשי החטיבה נאמר במפורש כי אין הם עתידים לעסוק בלחימה מרובה. לוויקטור קים, חייל בחטיבה, ולחבריו, ניתנו הוראות פתיחה באש מחמירות: להיכנס לעיר "ללא [הפעלת] נשק, בלי יריות". ניקולאי סרגייב, שהיה תותחן BMP בחטיבה, סיפר כי "אמרו לנו שלא נילחם בגרוזני. ב-31 בדצמבר פקדו עלינו לעלות לנגמ"שים, ונסענו. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, אבל למחרת בבוקר (!) מצאנו את עצמנו ליד תחנת הרכבת בגרוזני". פודפולקובניק (לוטננט קולונל) קולובקוב מהחטיבה ה-131 אמר כי "הפקודה היחידה [לחיילים] הייתה לנוע קדימה, בלי הסבר באשר למה הם צריכים לעשות, לאן הם צריכים להגיע ואת מי הם צריכים לתפוס".

לאנשי החטיבה כמעט לא ניתנו מפות, הן בשל תכנון רשלני והן בשל מסורת סובייטית, לפיה מפות היוו חומר סודי ביותר הניתן רק לקצינים, רק בטרם קרב ורק במשורה. הגנרל הרוסי גנאדי טרושב, שהשתתף בקרבות בצ'צ'ניה, אמר כי "למפקדים... לא היו מפות של גרוזני... [דבר שגרם ל] סטייה מהנתיב, איבוד אוריינטציה". מעט המפות "היו מאוד לא מעודכנות ולא היה עליהן סימון של [רחובות] בתוך הרבעים", והן היו לכל היותר בקנה-מידה של 1:100,000, שאינו שווה הרבה בניווט עירוני, ולכל המאוחר מ-1980. צילומי אוויר לא היו. יתרה מזו, חלק מהמפות שנמצאו ברשות הכוחות הרוסיים היו מפות תיירים מהתקופה הסובייטית, בהן היו טעויות מכוונות מחשש לריגול, ולכן היו כמעט חסרות תועלת.

ואלרי קוקאייב, נהג BMP מהחטיבה הממוכנת 65, שסופח לחטיבה 131 לפני הקרב, סיפר לימים כי "המפקדים לא נתנו לנו מפות ולא תדריכים, רק אמרו לנו לנסוע אחרי הנגמ"ש שלפנינו". רבים מאנשי החטיבה ידעו כי הם נכנסים לגרוזני רק כאשר ראו את בנייני המגורים רבי הקומות מסביבם. חיילים רבים התכרבלו בנגמ"שים שלהם, מנסים להתחמק מהקור, ולא טרחו להוציא את ראשם לחורף הצ'צ'ני. היו כאלה שישנו בכליהם במשך רוב הנסיעה. כשהתעוררו, היו חסרי אוריינטציה לחלוטין.

במצב כזה, לא מפתיע כלל שאנשי חטיבה 131 לא היו ממש ערוכים לקרב. הם באו לעסוק בפעולת שיטור, ולא ידעו שצפויה להם לחימה. לאחר התמקמות החטיבה היה פרק זמן בו לא הייתה כל תגובה צ'צ'נית. אזור תחנת הרכבת היה שקט (לכאורה).

מסביב, זרמו לוחמים צ'צ'נים לאזור התחנה, תפסו עמדות והכינו את כלי נשקם. לרוסים, שלא הציבו כל משמר, לא היה כל מושג על המצפה להם. מתישהו בצהריים שמע קצין הקשר של איוון סאבין, מפקד חטיבה 131, מלמול בקשר: "ברוכים הבאים לגיהינום". סאבין לא היה בטוח אם מדובר באיום, או בבדיחה.

כניסת רג'ימנט 81 לגרוזני

החלק השני של "כוח התקיפה העיקרי" היה הרג'ימנט הממוכן 81 (רג'ימנט סמארה) בפיקודו של הגנרל אנטולי קבאשנין. בהגדרה הרוסית, המונח חטיבה (בריגדה) בא לציין חטיבה עצמאית שאינה שייכת לדיביזיה (אוגדה). לעומת זאת, המונח רג'ימנט (פּוֹלְק) מציין בדרך כלל חטיבה השייכת לאוגדה.

רג'ימנט 81 לא השתתף בכוח הראשוני שפלש לצ'צ'ניה ועד אמצע דצמבר היה עסוק בעיקר במשימות פינוי שלג. אז הועבר למוזדוק, שם תוגבר בכוח אדם ובציוד, ונשלח לגרוזני. בדומה לחטיבה 131, גם רג'ימנט 81 היה קיבוץ כוחות מאולתר וגם בו היו חיילים חסרי הכשרה מתאימה, בעיות בכלי הרכב המשוריינים וחוסר במודיעין.

קבאשנין היה כנראה באורח רשמי תחת פיקודו של גנרל קונסטנטין פוּליקוֺבסקי, מפקד קבוצת "צפון", אולם כיוון שהיה מקורב לשר ההגנה הרוסי פאבל גראצ'וב, היה עצמאי למדי. קבאשנין ערך תרגילי תכנון עם מפקדי החטיבה והגדודים, אך לחיילים בדרג הנמוך לא הגיע כל מידע והם היו שרויים בערפל גמור. גם המידע שניתן למפקדים הבכירים ברג'ימנט לא היה מן המשופרים – מפות לא מעודכנות, ואפס סיורים. פודפולקובניק (לוטננט קולונל) מרג'ימנט 81 אמר כי "אם האידיוטים האלה בפ.ס.ק היו נותנים לנו איזה מושג על סוג ההתנגדות בה ניתקל, ודאי שלא היינו נוהגים לתוך העיר ככה" (הפ.ס.ק היה השירות הפדרלי למודיעין מסכל של רוסיה. הוחלף ב-1995 בשירות הביטחון הפדרלי של רוסיה – הפ.ס.ב).

חייל מן הרג'ימנט סיפר: "אמרו שלא תהיה לחימה, שהיו שם [בגרוזני] רק פושעים חמושים ושום אזרחים". קפיטן ברג'ימנט טען כי חלק מהחיילים "ידעו שהם נשלחים לגרוזני רק כאשר ראו את בנייני הקומות".

תחילה, לא נתקל הרג'ימנט בהתנגדות מיוחדת, ונע למרכז העיר בטורי נגמ"שים, במהירות, ללא אבטחה וללא כוננות ללחימה. דלילות הכוחות הצ'צ'נים, ותנועתו של הרג'ימנט ברחוב פֶּרְווֹמָאיסְקוֹיֶה, הרחוב הראשי והרחב של גרוזני, סייעה לגדוד הראשון שלו להגיע כמעט עד ארמון הנשיאות בטרם נפתחה עליו אש.

אנטולי שַבָּאד, חבר פרלמנט רוסי, שהה אותו יום במרכז גרוזני עם משלחת רוסית לא ממשלתית, כדי לנסות ולנהל משא ומתן עם דודאייב. שבאד ראה להפתעתו את הכוח הרוסי מגיע. "כשהטנקים התקדמו", אמר, "היה ודאי שהם אינם תוקפים. זו הייתה פעולה נוסח פראג... הם חשבו שהם יבואו ויחנו בעיר, וייצרו לחץ פוליטי כך שהממשלה [הצ'צ'נית] לא תוכל לשרוד" (הליברליזציה הפוליטית בצ'כוסלובקיה ב-1968 שזכתה לכינוי "האביב של פראג", דוכאה בהשתלטות סובייטית על פראג, ללא קרב).

בפועל, ככל שהרג'ימנט התקרב למרכז העיר, קבוצות קטנות של צ'צ'נים החלו לסגור עליו כנחיל צרעות.

גנרל אנטולי קבאשנין

שאר הכוחות הרוסים

הרוסים תכננו לתקוף את גרוזני גם ממזרח וממערב. גם הקורפוס ה-8 של וולגוגראד בפיקודו של גנרל רוחלין, היה אמור לנוע אל תוך העיר מצפון (קבוצת "צפון-מזרח"). מעשית, למעט שתי החטיבות מכוחו של קבאשנין, כוחות רוסים כמעט שלא נכנסו לעיר.

מפקדי הכוחות ממערב ומזרח דיווחו על התקדמות ראשונית בהתאם למתוכנן, אולם הדיווחים היו כמעט ללא קשר למציאות.

קבוצת "מזרח", בפיקוד גנרל-מיור נ. סטאסקוב, כמעט לא נכנסה לעיר. גנרל-מיור ואדים אורלוב, מפקד דיוויזיית הצנחנים 104 שהייתה כפופה לקבוצת "מזרח", סירב להתקדם בטענו כי לא נעשו הכנות ראויות וכי מדובר בהתקפה פזיזה ומסוכנת, שהוא אינו מוכן לסכן את חייליו בה. רוב דיוויזיה 104 כלל לא השתתפה בהתקפה. שאר קבוצת "מזרח", כולל עשרה נגמ"שי צנחנים מדיוויזיה 104 שסופחו כנראה ליחידות אחרות, החלה לנוע לקראת גרוזני לפני הצהריים, אך טרם נכנסה אליה.

קבוצת "מערב", בפיקוד גנרל-מיור ו. פטרוק התעכבה גם היא מאוד. בזמן שנפתחה האש, כל קבוצת "מערב" הייתה רק בשולי העיר, ולא נכנסה עדיין פנימה, אולם דיווחה לפיקוד הרוסי כי היא מתקדמת כמתוכנן.

קבוצות הספצנאז, הכוחות המיוחדים, שהיו אמורות לפעול בעורף הצ'צ'ני, הונחתו במיקום לא נכון. חייליהן הסתבכו בהרים כמה ימים, לא נטלו כל חלק בקרב וסבלו מהטרדות צ'צ'ניות מתמידות. לבסוף, רעבים, תשושים וסובלים מפגעי קור, נכנעו כוחות הספצנאז לצ'צ'נים.

בטרם נפתחה האש, גרוזני הייתה שקטה (למעט רעשי השריפות שפרצו בגלל ההרעשה הרוסית), אך מתחת לפני השטח, רחשה פעילות צ'צ'נית.

גנרל-לוטננט לב רוחלין

הכוחות הצ'צ'נים

הכוחות של הצ'צ'נים בגרוזני הורכבו מערב רב של יחידות צבאיות. בעוד שהיחידות הסדירות והמיליציות לא היוו בעיה מיוחדת, יחידות המתנדבים שהגיעו לגרוזני לעיתים ללא נשק וציוד, היו כפופות למטה הכללי רק באופן פורמלי אך למעשה היו עצמאיות לחלוטין. דבר זה הקשה מאוד על השליטה הצ'צ'נית במצב.

התוכנית הצ'צ'נית התבססה על משיכת הכוחות הרוסים אל תוך העיר, מקום שבו ינוטרל חלקית כוח האש העדיף שלהם. לצורך כך היה צריך למנוע מקבוצות המתנדבים לפתוח באש מוקדם מדי, משום שהדבר היה חושף אותן לפגיעה ואולי גורם לרוסים להתקדם בצורה מאובטחת.

המטה הכללי הצ'צ'ני עשה מאמץ כביר לתאם בין הקבוצות, לארגן את המתנדבים (או לפחות לשלוח אותם למקום בו לא יגרמו נזק), לנייד כוחות למקומות המתאימים ולמנוע פתיחה מוקדמת באש.

תצפיתנים צ'צ'נים דיווחו על ההתקדמות, וקבוצות של ציידי טנקים נשלחו לקראת הרוסים, נעות בהסתר דרך רחובות צדדיים וגושי בניינים. כמה קבוצות כנראה ניצלו את צנרת הניקוז.

במקביל, האזינו הצ'צ'נים לקשר הרוסי, אך זה היה תחילה מבולבל מכדי שיהא ניתן ללמוד ממנו הרבה. בקלטת שהופצה בין חיילים רוסים ונטען כי היא מרשת הקשר של חטיבה 131, נשמע מישהו (כנראה מפקד אחד הגדודים של החטיבה) מדווח כי אין לו מושג היכן הוא נמצא ולאן הוא מתקדם, אבל "בינתיים הכול בסדר".

עד הצהריים, לא נפתחה אש רצינית בשום נקודה. מבחינת הרמטכ"ל הצ'צ'ני אסלן מסחאדוב ומטהו זו הייתה הצלחה. גם אם לא היו לצ'צ'נים די כוחות "לכל הפחות החזקנו את העיר וסביבותיה תחת שליטה מתמדת", אמר זלימחאן יאנדרבייב, סגן נשיא צ'צ'ניה. השליטה בקשר ובתיאום אפשרה למטכ"ל הצ'צ'ני למנוע פתיחה מוקדמת של הקרב על ידי הסדירים-למחצה הנלהבים מדי. כמו כן, כפי שהתברר בהמשך, השליטה הטובה של המטה הצ'צ'ני בכוחות אפשרה גמישות רבה בהפעלת הכוח. למסחאדוב אולי לא היה ממש צבא, אך היה לו מטה כללי מוצלח. הדבר היה עתיד לפצות על כמה וכמה חולשות בארגון הכוחות הצ'צ'ני.

הרמטכ"ל הצ'צ'ני אסלן מסחאדוב

עם זאת, גם התוכנית הצ'צ'נית לא התנהלה לגמרי לפי המתוכנן.

רג'ימנט 81 הגיע כמעט עד לארמון הנשיאות. הצ'צנים כנראה לא ציפו להתקפה באותו יום. משלחת רוסית שהתה בגרוזני, וכאילו אין מלחמה בעולם, הגיעו שוטרי משטרת הרכבת של גרוזני, שמומנה על ידי הרוסים, לעבודתם כרגיל. כניסתו של הרג'ימנט לגרוזני הפתיעה את הצ'צ'נים. לדברי יאנדרבייב, "כשגראצ'וב הכריז שאם הוא ישלח כוחות, טנקים לא ייכנסו לעיר, הנחתי שלא תהיה התקפת טנקים [אלא התקפה רגלית בלבד]... אבל שוב, טנקים [ללא אבטחה] נכנסו לעיר במהירות רבה", וכך הגיעו קרוב למרכז העיר בטרם הצ'צ'נים התעשתו.

לצ'צ'נים נדרש זמן כדי לאסוף את כוחותיהם הרגליים מהנקודות בהן היו ולתקוף את הטור הממונע. יאנדרבייב ציין כי "כוחות המסך הקדמי שלנו במבואות ובפרברים נמחצו, והם [הרוסים] חדרו. ברור שהעובדה שהצ'צ'נים עדיין קיוו שרוסיה לא תלך למלחמה כוללת, השפיעה".

חוסיין איסחאנוב, שלישו של הרמטכ"ל הצ'צני, טוען שהדבר נעשה במכוון: "הרשינו לרוסים לחדור", כדי ללכוד אותם במלכודת הרחק מכוחות רוסיים אחרים, מפני ש-"היה קשה לתמרן טנקים ונגמ"שים בעיר, הראות [אותו יום] הייתה גרועה, והנהגים לא יכלו לראות לאן הם נוסעים".

בצהריים נשמע רעש זחלים ראשון סמוך לארמון הנשיאות, ומישהו נכנס בריצה לבניין, ודיווח כי הרוסים נמצאים בסביבה. מבט מן החלונות הראה כמות גדולה של נגמ"שים וטנקים רוסיים מתקבצים בכיכר לנין, ובאחד הרחובות המוליכים מאזור תחנת הרכבת לארמון הנשיאות.

"הייתי במפקדה שלי, מכותר בידי טנקים רוסיים" סיפר מסחאדוב, "החלטתי שאנחנו חייבים להתחיל בקרב". הרוסים, גם אם לא ידעו זאת, למעשה חסמו את היציאות העיקריות מארמון הנשיאות, כיוון שנכנסו לכיכר ויכלו לשלוט עליה ועל פתח הארמון באש תותחים ומקלעים. בבניינים סמוכים היו לוחמים צ'צ'נים, אך לא היה בהם די.

הלוחמים בארמון תפסו עמדות קרב, ומסחאדוב הזעיק את כל היחידות הצ'צ'ניות שבסמוך. הוא לא דיווח על הכיתור, ככל הנראה כדי לא ליצור פאניקה בקרב יחידות מרוחקות יותר. "הם לא ידעו שאני מכותר, אבל ידעתי שכשהם יגיעו הם ייתקלו באויב".

עם זאת, ריכוז הכוחות הרוסיים – "ברווזים במטווח... ממוקמים כאילו הם במצעד" כהגדרת מסחאדוב – היווה הזדמנות ולא רק איום. עבור ציידי הטנקים, ריכוז הכוחות הרוסיים סיפק אוסף גדול של מטרות בתנאים כמעט אידיאליים לירי.

"הרוסים... לא צייתו לשום כללי מלחמה... המרחק בין היחידות המשוריינות שלהם היה שלושה עד חמישה קילומטרים, וזה משוגע לגמרי", אמר איליאס אחמדוב, שלישו של שאמיל בסאייב (באותה העת בסאייב היה מפקד גדוד בכוחות הצ'צ'ניים, ולימים ראש ממשלת צ'צ'ניה ולאחר מכן טרוריסט צ'צ'ני ידוע לשמצה עד שחוסל על ידי כוחות שירות הביטחון הפדרלי הרוסי בשנת 2006).

על כל פנים, בעורפם של הרוסים שהתקדמו למרכז העיר לא היו תגבורות רוסיות, אלא רק כוחות צ'צ'נים.

בשלב זה, בסביבות אחת וחצי-שתיים בצהריים – פתחו הצ'צ'נים באש.

לוחמים צ'צ'נים מתפללים לפני ארמון הנשיאות, דצמבר 1994

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על הספר ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1996-1994 שיצא בהוצאת מערכות