בית החולים מונטיפיורי   מקור: ויקיפדיה (הוגו ל. גונזלס)

החולה הראשונה

את חולת הקורונה הראשונה שפגשתי, לעולם לא אשכח. באמצע מרץ 2020 נשלחתי לרצף של שבעה לילות רצופים בקמפוס הקטן ביותר של בית החולים שלנו, ברחוב ה-233 ברובע ברונקס שבעיר ניו יורק. בשני הקמפוסים האחרים כבר התחילו לאשפז חולי קורונה ביחידות הטיפול הנמרץ, אבל בקמפוס הזה עדיין לא.

המשמרת התחילה בעצלתיים, אבל אחרי שעתיים כבר נקראתי לחדר המיון לבדוק חולה בגיל שישים שהגיעה עם קוצר נשימה ואובדן חושי הטעם והריח. עד שהגעתי לחדר המיון, רמת החמצון שלה ירדה בצורה דרסטית והיא חוברה למכונת ההנשמה והורדמה. כמובן שקיבלתי אותה לאשפוז ביחידה לאחר בדיקה קצרה.

לאחר כשעה החולה הגיעה ליחידה והייתה יציבה יחסית. חשבתי שיהיה לי קצת זמן ללמוד את ההיסטוריה שלה ולבדוק אותה בצורה יסודית יותר, אבל תוך דקות מעטות רמת החמצון שלה הידרדרה שוב וגם לחץ הדם. המשכתי לייצב את המדדים וחיפשתי אחר הסיבה להידרדרות המהירה.

הפנים והחזה של החולה החלו להתנפח מאוויר תת-עורי. בדיקת אולטרה-סאונד ריאות עוררה חשד לנקב בריאה השמאלית שגורם ל-"חזה-אוויר" (פנאומוטורקס), והחלטתי שעל מנת למנוע הידרדרות נוספת צריך להכניס נקז לבית החזה השמאלי.

ביקשתי מהמתמחה לנסות ליצור קשר עם המשפחה על מנת להסביר את המצב ולקבל הרשאה לביצוע הפרוצדורה. להפתעתנו, הבנות שלה אפילו לא ידעו שהיא בבית החולים. בשלב הזה הן ביקשו לראות אותה בפייס-טיים, ודבר שמאוד חששתי ממנו. הפנים של החולה היו ממש נפוחות והעיניים בלטו החוצה בצורה גרוטסקית למדי. ממש לא רציתי שהבנות תראינה את אמן במצב הזה. לצערי הן התעקשו, אבל שום דבר לא הכין אותי לזה שהן לא יצליחו בוודאות לזהות שמדובר באימן. אחרי תהליך אימות ממושך, הן ביקשו שהות לחשוב על זה, על אף שהסברנו שאין הרבה זמן.

כשעה לאחר מכן חלה הדרדרות נוספת והמצב הפך לקריטי. התקשרנו לבנות והן סוף סוף נתנו את הסכמתן לביצוע הפרוצדורה. נכנסתי לחדר ברגשות כבדים כי הרגשתי שאיבדנו זמן יקר. דקות ספורות אחרי שסיימתי את הכנסת הנקז חלה הידרדרות נוספת ולאחר זמן קצר היא גם איבדה לחץ דם. מצאתי את עצמי מבצע עיסוי לבבי לבד בדממה מעיקה, במשך מה שנראה כמו נצח – רק אני והעיניים הנפוחות שיופיעו לי בחלומות בחודשים שבאו לאחר מכן (ולפעמים גם כשאני ער). מאז אני משתדל לא להביט בפני החולים בזמן ההחייאה. אחרי החייאה ממושכת ומעייפת נאלצתי לקבוע את מותה.

התקשרתי אל הבנות לבשר להן את החדשות הרעות. נאלצתי גם להודיע לבנות שהן לא יכולות לבוא לראות את הגופה בגלל איסור הכנסת המבקרים לבית החולים שנכנס לתוקף יום קודם לכן. הבנות הגיבו בהלם ועצב רב, למרות שקודם לכן הסברנו להן את חומרת המצב. רציתי לכאוב איתן ולספר להן שהיא לא הייתה לבד, אבל העצב הפך עד מהרה לכעס שהיה לי קשה מאוד להכיל באותו הזמן.

Amos Dodi 06

במחלקה

 

ההידרדרות

בימים הבאים המצב הדרדר בבית החולים ונדרשתי להיות בכמה מקומות באותו זמן. ביקשתי עזרה, אבל כל הקמפוסים שלנו היו בספיקת יתר. אחרי יומיים שלחו מתמחה בגסטרו לעזור לי לנהל את המצב. תיאורטית, הסיכוי שמתמחה בגסטרו יוכל לתת לי עזרה של ממש הוא קלוש. טיפול נמרץ דורש הרבה ידע והתמחות שאי אפשר ללמוד על רגל אחת. למזלי, המתמחה הזה היה חרוץ, פיקח וסקרן – כל מה שרופא מומחה חולם עליו. לא רק שהוא למד ויישם הכול בזריזות, אלא גם ניהל מתמחים זוטרים יותר בהצלחה ועזר לי לצלוח את השבוע המטורף ההוא ולהישאר עם קצת שפיות.

יום אחד בדרך לעבודה שמתי לב למחסומים משטרתיים לאורך המדרכה. למחרת היה שם קרון לבן וארוך. היה זה קרון של משאית קירור.

בתחילה לא כל כך הבנתי מה קורה.

בשבועיים הבאים נוספו עוד מחסומים ועוד שני קרונות. ואז בנו רמפה מעץ כדי שאפשר יהיה להגיע עם האלונקות לתוך הקרונות. לאחר מכן הוסף חיפוי כדי שסקרנים וצלמים לא יוכלו לתעד, אבל הסוד כבר יצא – אין לנו מספיק מקום לאחסן את כל המתים. בשלב הזה כבר איבדנו בסביבות חמישה עד עשרה חולים בכל משמרת – מספרים מטורפים בכל קנה מידה – והמקררים בבתי החולים ובתי הלוויות היו מלאים עד אפס מקום.

זמן מה לאחר מכן הופיעה גם מכלית חמצן כדי לוודא שאספקת החמצן שלנו לא תיגמר פתאום.

Amos Dodi 04

קרון של משאית קירור לאיחסון מתים, סמוך לבית החולים

 

דייגו

את דייגו פגשתי בתחילת אחת המשמרות שלי בסוף מרץ. בתקופה הזאת משמרות נפתחו עם אינטובציות של חולים שהחלו להידרדר בשעות היום ושקרסו בשעות המאוחרות של הערב.

אחרי כשעתיים עמוסות נקראתי בדחיפות לבוא לחדרו של דייגו כי יש הדרדרות ברמת החמצון שלו. לפני שנכנסתי לחדר עצרה אותי האחות האחראית ולחשה לי שאשתו של דייגו מאושפזת במיטה לידו. כשנכנסתי לחדר ראיתי בחור צעיר בשנות השלושים לחייו שוכב על הבטן ונושם במהירות. הופתעתי לראות שהוא רגוע למדי (למרות שרוב חולי הקורונה נראים ככה). ביקשתי ממנו להתהפך על הגב והסברתי לו שאני חושש לחייו ואין לי ברירה אלא לחבר אותו למכונת ההנשמה.

בעוד אנשי הצוות מכינים את הציוד והתרופות, ניגשתי לצד השני של הווילון ועם מחנק קל בגרון הצגתי את עצמי לאשתו של דייגו שהייתה מפוחדת עד אימה. הסברתי לה את המצב של בעלה, מה נדרש לעשות בשלב זה ואיך ייראו הימים הקרובים. בדמעות היא סיפרה לי שאיבדה את אביה בזמן האחרון ושהיא מאוד דואגת שתאבד גם את בעלה. האישה הוסיפה וסיפרה שהם מהגרים בלי ניירות ושיש להם שני ילדים צעירים שמאוד דואגים לאביהם. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג ושהכול ילך כשורה. יש לי צוות מיומן ואני עוסק בזה כבר הרבה זמן. היא נרגעה קצת.

מהרגע שהזרקנו לו את חומר ההרדמה הבנתי שזה לא הולך להיות פשוט. דייגו רעד בחוזקה בשניות הראשונות ורמת החמצן התחילה לצנוח. מיד הזרקנו לו תרופה משתקת והכנסתי את צינורית ההנשמה לקנה במהירות הכי גדולה שיכולתי. הכול הלך חלק ומהר, אבל רמת החמצון צנחה ל-50% ולא עלתה. התחלתי לעבור עם טכנאי ההנשמה על כל הפרמטרים, המדדים והציוד כדי לוודא שהכול עובד כשורה. בדקנו במהירות את כל הצינורות, החיבורים והפילטרים השונים והכול נראה תקין. באיזשהו שלב הבנתי שאשתו מקשיבה מעבר לווילון לכל מה שקורה ומבינה שמשהו לא בסדר אזּ עברנו ללחישות וסימונים.

רמת חמצון 52%. כעבור עשר שניות שנראו כמו נצח רמת חמצון 55%. אני מטיל ספק במראה עיניי ומחזיר את המצלמה לגרון של החולה כדי לוודא שהצינורית אכן בתוך קנה הנשימה והבלון אוטם כמו שצריך. הכול נראה תקין. רמת החמצון עולה ל65% ואני נושם לרווחה. אבל עם תפוגת השיתוק, דייגו מתחיל לזוז ולהשתעל ורמת החמצון יורדת. אני מחליט לשתק אותו ולהרדים שוב. רמת החמצון עולה לאט... 75%... 80%... נעצר ב-87% (88% נחשב מינימום הכרחי). אני והטכנאי עושים שינויים אבל כלום – תקוע על 87%. לחץ הדם יורד, מתחילים וזופרסור (Vasopressors) לייצוב לחץ הדם. אני בודק אולטרה-סאונד לוודא שאין חזה-אוויר ושהכול תקין.

אני חוצה את הווילון ומסביר לאשתו של דייגו שנתקלנו בקשיים אבל עכשיו כשהוא יציב, נעביר אותו ליחידה לטיפול נמרץ. האישה מבועתת אבל אוזרת אורך רוח ומודה לי על כל המאמצים.

בדרך כלל אחרי אינטובציה אני משאיר את הזירה למתמחים שיתנסו קצת בניהול, אבל הפעם הרגשתי צורך להישאר בזירה ולהעביר את דייגו ליחידה בעצמי. אין לי משהו יותר חשוב לעשות כרגע, חשבתי לעצמי. את שאר הלילה העברתי במספר אירועים דומים. בינתיים, מצבו של דייגו התייצב.

בסוף המשמרת יצאתי לחופש של יומיים אחרי שבוע עבודה מטורף ומחוסר בשינה. כשחזרתי לעבודה דייגו כבר השתפר והתחיל לצרוך פחות ופחות חמצן. במשך שבוע שלם דייגו קיבל תרופה ניסיונית, והתהפך מהגב אל הבטן. כעבור עשרה ימים הוא גם נגמל ממכונת ההנשמה. בינתיים, עברתי לסבב בקמפוס אחר ועקבתי מרחוק אחרי ההתפתחויות. היה נראה שהחלק הקשה כבר מאחוריו.

למרות שכבר ראינו מקרים של הדרדרות אחרי גמילה ממכונת ההנשמה, התחושה שלנו הייתה שכבר עברו מספר ימים והסיכוי שדייגו יחלים גובר. אבל דווקא כשנראה שחלף מספיק זמן, שוב חלה הדרדרות מהירה והצוות נאלץ להחזיר אותו למכונת ההנשמה. הפעם המצב לא השתפר מהר והתברר שדייגו סובל מחזה אוויר. נקז הוחדר מיד אך השיפור היה חלקי. עוד שני נקזים הוחדרו אך ללא שיפור משמעותי. דייגו המשיך להידרדר לאט עד שקרס. מאמצי ההחייאה לא עזרו.

יומיים אחרי מותו חזרתי אל הקמפוס שבו אושפז לסבב נוסף. הצוות שהיה עם דייגו בימיו האחרונים סיפר לי מה שקרה. למרות שהיה שם עצב מסוים הוא היה קהה ומהול בייאוש. בשפה המקצועית זה נקרא "שחיקת החמלה", מצב בו תשישות רגשית ופיזית מובילה להפחתת היכולת של הצוות הרפואי להזדהות או לחוש חמלה כלפי מטופלים.

Amos Dodi 02

לעידוד המורל של צוותי טיפול נמרץ המתמודדים עם הקורונה

 

חוק מרפי

דייגו ואשתו לא היו הזוג הנשוי היחידי שיצא לי לטפל בו.

יום אחד הגיע חולה חדש למחלקה. מישהו מהצוות לחש לי שאשתו של החולה מאושפזת באחת המחלקות בקומות העליונות ובמצב פחות חמור. לא אמרתי כלום, אבל שנינו חשבנו שלפי חוק מרפי, סיכוי סביר שגם היא תגיע לפה. במשך הימים הבאים הידרדר מצבו של הבעל בהדרגה עד שנאלצנו להנשים אותו. לא עבר שבוע וגם מצבה של הגברת הידרדר ונאלצנו לפנות לה מקום בחדר של בעלה. הציניים שבינינו אמרו שאם אחד ישתפר וינותק ממכונת ההנשמה, הוא כנראה יאלץ לחזות בהחייאה של השני.

בשבועיים הבאים, מצבם של בני הזוג השתפר והידרדר לחלופין. לאחר כחודש של התקדמויות ונסיגות, מצבה של האישה השתפר מספיק כך שיכולנו להעביר אותה ממחלקת טיפול נמרץ. לבעלה היה פחות מזל ואחרי כשישה שבועות של טיפול הוא הדרדר ונאלצנו לקבוע את מותו.

 

2021

בחודש דצמבר המספרים התחילו לעלות שוב ויחידות הטיפול נמרץ בשלושת הקמפוסים של בית החולים שוב התמלאו בחולי קורונה.

הבשורות על החיסונים הקרבים ובאים התערבבו בידיעות על מספר רופאים מהמחלקה שחלו בקורונה.

באמצע דצמבר המצבה ירדה לאחר שארבעה רופאים שנדבקו, רובם מחוץ לבית החולים.

אחרי חופשת חג המולד ותחילת השנה החדשה חווינו עליה משמעותית במספר החולים ונאלצנו לפתוח מחדש את יחידת "טיפול נמרץ קורונה".

נקווה לטוב.

Amos Dodi 03

הכניסה לקמפוס הנרי ולוסי מוזס. על המדרכה כתובות תודה והערכה לצוותים הרפואיים של בית החולים מונטפיורי

* כל השמות והפרטים המזהים של האנשים המעורבים שונו כדי לשמור על פרטיותם

ד"ר עמוס דודי הוא מומחה לטיפול נמרץ ומחלות ריאה בבית החולים מונטפיורי ברובע ברונקס, ניו יורק

users: עמוס דודי

רותי
סיוט.איני בטוחה שהייתי עומדת בזה!

כל הכבוד! גיבור!
תודה על עבודת קודש מתישה וממושכת. הלואי וכל זה יהיה מאחורינו בקרוב!

אולי יעניין אתכם