בתמונה דגל הליגה הערבית
יוזמת השלום הערבית
פרסומה הרשמי של יוזמת השלום הערבית (היוזמה הסעודית) ב-28 במרץ 2002 עורר אופטימיות רבה ותקווה שהחלטה זו של הליגה הערבית תמריץ את ישראל לחדש את המשא ומתן לשלום עם הפלסטינים.
יוזמת השלום הערבית הגיעה לאזורנו בשיאה של האינתיפאדה השנייה. באותה העת מחבלים פלסטינים רצחו אזרחים ישראלים כמעט מדי יום ביומו, וישראל בדיוק יצאה במבצע חומת מגן שמטרתו הייתה להשיב את השליטה הביטחונית על שטחי הרשות הפלסטינית ולעצור את גל הפיגועים. יוזמת השלום הערבית נתפסה אז כדרך אפשרית לסיום האינתיפאדה המדממת.
כעבור שנים, בשנת 2007, לאחר שהאינתיפאדה השנייה דעכה והתיאום הביטחוני עם הפלסטינים חודש, שוב התעוררה התקווה כי יוזמת השלום הערבית תשכנע את דעת הקהל בישראל לתמוך בחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. ארגוני חברה אזרחית בישראל שנתמכו על ידי שותפי שלום בינלאומיים, הדפיסו את יוזמת השלום הערבית בעברית והפיצו אותה לציבור. שלטי חוצות גדולים עם דגלי מדינות ערב הוצבו לאורך הכבישים הראשיים כדי לעודד את התמיכה של הציבור הישראלי ביוזמת השלום. לשם קידום היוזמה אורגנו פגישות וסמינרים רבים בהשתתפות ישראלים וערבים מכל המזרח התיכון. אולם ממשלת ישראל לא הגיבה ליוזמה הסעודית אז או בכל זמן אחר. היו פוליטיקאים ישראלים שדחו את עצם הרעיון שעל ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה בשנת 1967, ורבים מהם גם סברו כי היוזמה תאלץ את ישראל לקבל את חזרתם של מיליוני פליטים פלסטינים לישראל.
אני זוכר שישבתי עם כמה ממחברי יוזמת השלום הערבית והם אמרו באוזניי כי מעולם לא התכוונו שהיוזמה תיתפס כ-Take it or leave it. הם ראו בה תמריץ מתוך ידיעה מהי החשיבות שישראל מייחסת להכרה של מדינות ערב בה ולהתקבלותה באזור. הם הדגישו כי בהקשר של זכות השיבה בכוונה נכתבו המילים "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם", כדי שישראל תבין שאין ביוזמה דרישה לשיבה מלאה של פליטים פלסטינים. הם האמינו שההבטחה של נורמליזציה עם מדינות ערב במסגרת שלום כולל בתמורה להסכמה של ישראל להקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, תעודד את ישראל לשוב לשולחן הדיונים עם נכונות גדולה יותר לסיים את הכיבוש. אבל, זה לא קרה. כעת, כאשר לארבע מדינות ערביות יש כבר שלום עם ישראל, עוד שתי מדינות ערביות מצויות במשא ומתן לשלום עם ישראל ואולי יש עוד מדינות ערביות בדרך, ברור כי יוזמת השלום הערבית כבר אינה רלוונטית. מה שעדיין רלוונטי הוא שהסכסוך הישראלי-הפלסטיני, הכיבוש והשליטה הישראלית בפלסטינים נותרו בעינם, והמציאות הדו-לאומית הלא-דמוקרטית בין הנהר לים עדיין כאן.
טקס החתימה על הסכמי השלום בין מדינת ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות ובחריין
אסטרטגיות חדשות
לאור השינויים במצב הגאופוליטי, אלו מאיתנו השואפים לסיים את הכיבוש ולחפש דרכים לחיות בשלום עם הפלסטינים צריכים עתה לפתח אסטרטגיות חדשות. בעיניי נראה כי הפתרון של שתי המדינות שנוצר בתהליך אוסלו כבר אינו בר קיימא. אדגיש שפרדיגמת ההפרדה הכוללת מעולם לא הייתה מושכת בעיניי. היום גם ברור לי כי אף ממשלה ישראלית לא תוכל להחזיר לתוככי הקו הירוק מאות אלפי מתנחלים. עם זאת, גם איני רואה פתרון מעשי של מדינה אחת. בינתיים, די ברור שהרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית, בראשות ארצות הברית והאיחוד האירופי, לא יוותרו על פתרון שתי המדינות. עבור הפלסטינים זו הלגיטימציה הבינלאומית האולטימטיבית לזכותם להגדרה עצמית.
כדי שייתכן קיום של שתי מדינות זו לצד זו חייבים להבין כי הארץ בין הנהר לים חשובה לשני העמים החיים כאן. קווי גבול מפרידים שישורטטו על גבי מפות לא יפחיתו את חשיבותה של יהודה ושומרון עבור יהודים או את חשיבות חיפה, יפו, רמלה ולוד עבור הפלסטינים. איש אינו רוצה לחיות בכלובים מלאכותיים, ותנועה חופשית וגבולות פתוחים חייבים להיות שאיפתם של שוחרי שלום אמיתיים גם אם אין היתכנות להגשמת שאיפה זו בעתיד הנראה לעין. עקרונות אלו מפורטים בהצעה של "ארץ לכולם – שתי מדינות, מולדת אחת" בה אני תומך באופן עקרוני.
פעולה נוספת שראוי לתמוך בה היא היוזמה – בהובלת שגרירי ישראל לשעבר אילן ברוך ואלון ליאל – להביא את מדינות העולם להכיר במדינה פלסטינית. ברוך וליאל פועלים על בסיס ההנחה האסטרטגית שהכרה נרחבת של מדינות העולם במדינה הפלסטינית תאלץ את ישראל להכיר בה ולנהל מולה משא ומתן על גבולות ועל המשך היחסים.
אסטרטגיה נוספת שראויה לתמיכה היא זו של "היוזמה לצמצום הסכסוך". הנחת היסוד של יוזמה זו היא שייקחו עוד שנים רבות עד שיימצא פתרון לסכסוך. עד אז, עלינו למצוא דרכים לצמצם את הסכסוך ולהגדיל את הסיכויים לשיפור היציבות והביטחון לשני הצדדים. כאשר קראתי לראשונה על היוזמה הזאת חשבתי שאולי הכוונה מאחוריה היא למצוא דרך להפוך את הכיבוש לנוח יותר, אך כשהתעמקתי בה ודיברתי עם כמה ממוביליה נוכחתי להבין שלא זו מטרתם. בדקתי גם מהן הסוגיות שהיוזמה מתמקדת בהן, וכולן סוגיות שגם אני עבדתי עליהן במשך שנים. כך, למשל, חברי היוזמה מבקשים לשפר ולייעל את תהליך הקבלה של אישורי העבודה לפלסטינים הרוצים לעבוד בישראל; הם פועלים לאפשר שדרוג של תשתית הטלפוניה הסלולרית של הפלסטינים; הם גם מנסים לקדם שיפור ברשת החשמל הפלסטינית והעברת הבעלות המלאה עליה לידי הפלסטינים. כל אלה עניינים הנתונים היום בשליטה מוחלטת של ישראל והם רק מביאים להעצמת הסכסוך. פתרונם ישפר את חייהם של הפלסטינים ויעניק להם יותר שליטה על חייהם, אף כי לא יפתור את ליבת הסכסוך.
פיתוח חזון חדש לשלום על ידי ישראלים ופלסטינים, וקידום שותפויות חדשות המנסות לצמצם את הסכסוך, לחזק את עצמאותם של פלסטינים ולבנות יחסים הדדיים חיוביים בין הצדדים – הם צעדים שאנחנו צריכים לקדם עתה. למרות המציאות השוררת כיום – של העדר משא ומתן מדיני – עלינו להישאר אופטימיים. יחד עם הדור הצעיר של ישראלים ופלסטינים עלינו להמשיך ולחתור להגשמת חלום השותפות והשלום.
גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי. ספרו האחרון In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת ונדרבילט שבארצות הברית ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון
אחר להגדיר מי הבעלים של ארץ ישראל גם משפטית.
אחר לבדוק מה המטרה של המציע.
איכשהו נראה שכל פעם שהעולם משתנה משתנים התירוצים של השמאל לשם מטרתו האנטי ישראלית.
לא חוסר ההבנה של השמאל של המציאות.
כן יואיל נא הכותב להסביר מי הכובש, מה נכבש, ממי נכבש ומי הבעלים.ץוהאם הוא בכלל ציוני או פו"צ.
Report