מחאת הדגלים השחורים   מקור: ויקיפדיה

אני משתתף, ככל יכולתי, בכמה שיותר הפגנות נגד בנימין נתניהו והשחיתות שלו. אף שאני שמח על התחזקות המחאה בעת האחרונה, אני לא מוצא בהפגנות שום דבר מרומם או מעודד במיוחד. אני משער שבדיעבד ארגיש גאווה על שהייתי שם. אנחנו, המאמינים בדמוקרטיה ובשוויון לפני החוק, חייבים להיות שם.

העובדה שיש לנו ראש ממשלה מכהן שהוגשו נגדו כתבי אישום בגין מעשי שחיתות בוטים היא בעיניי מביכה בלשון המעטה ואין לקבלה. יותר מביכה ולא מובנת לי העובדה שחלק כה גדול באוכלוסייה אינו רואה פסול, בלשון המעטה, במצב זה. בתקופה זו של משברי הבריאות והכלכלה הגדולים ביותר שחווינו אי פעם, יש לנו ממשלה שנכשלה לחלוטין בהגנה על הציבור, ובמקום להודות באחריות על כישלונה ולהתפטר, היא מטילה עוד ועוד האשמות וסנקציות על הציבור.

Bridges protests against Netanyahu

מחאת הגשרים, צומת אליקים

בכנות, אני מרגיש מידה מסוימת של דיכאון כשאני משתתף בהפגנות. אני מפגין ותיק ומנוסה. אני מפגין מאז היותי ילד בן 10, בשנת 1966 – נגד הגזענות בארצות הברית ונגד מלחמת וייטנאם. בנעוריי, כמזכיר תנועת יהודה הצעיר של לונג איילנד, ארגנתי בשנת 1973 הפגנת תמיכה במדינת ישראל כשהותקפה בידי צבאות ערב ביום כיפור, בה השתתפו יותר מעשרת אלפים איש.

לאחר עלייתי לישראל בשנת 1978 הפגנתי למען שלום ישראלי-פלסטיני ושוויון מלא בין כל האזרחים במדינת ישראל. בכל מאות ההפגנות שהשתתפתי בהן ראיתי את המטרה הפוליטית הסופית. ידעתי מה התוכנית הפוליטית מאחורי ההפגנות. תמיד האמנתי שאני מפגין למען הצלת הנשמה של מדינתנו ושל בני עמנו. אני חושב שההפגנות הנוכחיות מנסות לשמור על נשמתה של המדינה הזאת ולשמר את הדמוקרטיה שלנו. איש אינו מעל החוק, בייחוד לא ראש הממשלה. כל זה נכון, אבל מבחינתי חסר משהו אחר.

אני יודע שהדבר האחרון שאנשים רוצים לשמוע עליו היום הוא הפלסטינים. הסכסוך הפלסטיני-הישראלי עכשיו לגמרי מחוץ למוקד שלנו. אין לו זכר בשום מקום. גם כאשר מגפת הקורונה משתוללת בעולם איננו רוצים לשמוע דבר על השפעתה על שכנינו הקרובים בגדה המערבית ובעזה.

מערכת הבריאות בישראל הנחשבת טובה נמתחת עד קצה גבול יכולתה בהתמודדות עם המגפה, ולעומתה מערכת הבריאות הפלסטינית הענייה בהרבה חסרת כל יכולת התמודדות מולה. בשעה שכלכלת ישראל סובלת מאוד, הכלכלה הפלסטינית קורסת לגמרי.

הנושא הפלסטיני היום אינו בראש מעייניו של איש בעולם חוץ מהפלסטינים עצמם. הבית הפוליטי הפלסטיני נתון בכאוס מוחלט. נתניהו שש לקבור את העניין הפלסטיני בעשותו הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ובחריין ואולי בקרוב גם עם סודאן. אני שמח שיש לישראל שלום עם עוד מדינות ערביות. אני חושב שטוב לישראל להרחיב את מעגל השלום עם שכנותינו במזרח התיכון. אבל הנושא העיקרי של הסכסוך הישראלי-הערבי שעלינו להתמודד מולו, נמצא ממש בפתח ביתנו. לא נוכל להתחמק ממנו ולא משנה כמה נשתדל.

הפשע העיקרי של ראש הממשלה שלנו, שבעיניי גדול בהרבה משחיתותו, הוא שבתקופת כהונתו הארוכה כראש ממשלה הוא הסיר לחלוטין מסדר יומנו את האפשרות למשא ומתן אמיתי עם הפלסטינים. הוא ניצל את הסוגיה הפלסטינית כדי לטפח פחד ולעורר חשדנות ושנאה בין חלקי העם בישראל. אומנם הסוגיה הפלסטינית אינה נעלמת, אך האפשרויות הפרגמטיות לפתרון שתי המדינות התמוססו בצילן של התרחבות ההתנחלויות הישראליות ושל העמקת הכיבוש והשליטה הצבאית של ישראל בגדה.

המנהיג הפלסטיני שהיה יכול לעשות שלום עם ישראל הוא כעת בימי ההנהגה האחרונים שלו. לפוליטיקאים ולמנהיגי הדור הבא בשני הצדדים אין נאמנות לפתרון שתי המדינות, וגם אין להם קשרים אישיים עם אנשים בצד השני בשל היעדר תהליך שלום במשך כמעט דור שלם. בהיעדר תהליך שלום הפרדיגמות הישנות גוועו, ונראה כי אין כיום הרבה אפשרויות אמיתיות שיחליפו אותן. עם זאת, אין חלופה להכרח שהישראלים והפלסטינים יבינו ששני העמים גרים כאן, ושהם אינם הולכים לשום מקום.

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היו יוזמות רבות של מפגשים חשאיים בין ישראלים לפלסטינים שעסקו בחיפוש אחר הבנות לקראת עתיד של שלום. שני הצדדים רצו לדעת ולהבין מה הצד השני רוצה להשיג כדי שיוכל לעשות שלום וכל סוגיה בסכסוך הישראלי-פלסטיני הונחה על השולחן. פותחו ערוצי תקשורת אל המנהיגים משני הצדדים במטרה להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהציג לבחינתם את האפשרויות למשא ומתן רשמי. אני עצמי יזמתי רבות מהשיחות הללו, שתרמו ליצירות ערוצים ישירים בין יצחק רבין לבין יאסר ערפאת. היום כמעט ואין דברים כאלו יותר. לתחושתי יש הכרח דחוף לשחזר סוג כזה של יוזמות מכיוון שהתשובות שגיבשנו לפני עשרים ושלושים שנה שונות מאוד מאלה הנחוצות היום.

Bill Clinton Yitzhak Rabin Yasser Arafat at the White House 1993 09 13

הסכמי אוסלו החלו במפגשים חשאיים בין גורמים לא רשמיים

היוזמה לא תגיע מממשלות ישראל ולא מהרשות הפלסטינית. אנו זקוקים לאנשים שמוכנים לשנס מותניים יחד כדי ליצור הזדמנויות לדיאלוג חדש. אנשים שמוכנים לחפש אחר פרדיגמות חדשות לעיצוב עתידנו המשותף. אנשים רבים חושבים על מודלים חדשים - קונפדרציה, פדרציה, מודלים היברידיים - אך מעט מאוד מזה נעשה בשיתוף פעולה חוצה גבולות. שיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים בניסיון לאתר דרכים לעיצוב עתידנו המשותף צריך ברובו להיעשות בסתר, מאחורי הקלעים, בעיקר משום שבשני הצדדים ישנו היום חוסר לגיטימציה לסוג כזה של קשר. אך לא ייתכן שום תהליך שלום אמיתי ללא התקשרות מחודשת. עשיתי את העבודה הזאת במשך כשלושים שנה. עכשיו הגיע הזמן שאנשים צעירים יעשו זאת. אני יותר ממוכן לשתף אותם בתובנות ולעזור להם בעצות, אך עליהם לגבש רעיונות חדשים ולפעול לבניית תמיכה רחבה בקרב בני שני העמים.

גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי. ספרו האחרון In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת ונדרבילט שבארצות הברית ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון

users: גרשון בסקין

סמי
ניסים תודה על המאמר.
ולגרשון, אל תפסיק להפגין, עד שיתמלאו כל חלומות אחרית הימים. אנחנו ממש שם, רק בזכות משיחיים כמוך, שלא יפגעו לעולם מהפתרונות שהם כופים על אנשי הפריפריה הישראלים (שלפעמים אין להם שום ברירה אלא לגור בסביבה שהיתה פעם ארץ אבותיהם, והיום שועלים מחבלים הילכו בה)

אז מי אשם שאין שלום? ישראל כמובן.
"המנהיג הפלסטיני שהיה יכול לעשות שלום עם ישראל הוא כעת בימי ההנהגה האחרונים שלו."
ה"מנהיג" שבמשך 8 שנות כהונתו של אובאמה, הנשיא הכי פרו פלסטיני ואנטי ישראלי מאז ג'ימי קרטר, בחר לתקוף את ישראל ולא להיכנס איתה למשא ומתן.

מי אשם? נתניהו כמובן.

מדהים שהכותב מציין את המגעים שלו עם הפלסטינים בשנות ה80 וה90 כדבר חיובי. הוא כנראה לא זוכר את תקופת הפיגועים של אוסלו שנמשכו למעשה עד סוף האינטיפאדה השניה.
אם זה תהליך השלום שאתה כל כך מתגעגע אליו - אז לא תודה. עבור הישראלים (לא התיירים מארה"ב כמוך, שעוד מתרפקים על ההפגנות בימי נעוריהם בשנות ה70) זה היה גיהנום והטעות המדינית הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

אם לא היה הסכם אוסלו, וישראל היתה מטפחת יחסית עם מנהיגות פלסטינית מקומית, במקום רב המרצחים מתוניס וכנופיית אש"ף שלו - אולי באמת היה היום שלום. או לפחות אוטונומיה פלסטינית עם יחסי שכנות סבירים.

אולי יעניין אתכם