בעיניי, בלארוס הייתה ועודנה הרפובליקה הסובייטית ביותר של ברית המועצות. היא ההתגלמות של העם הסובייטי. מנטאלית, תרבותית, כלכלית. זו הרפובליקה שעברה את תהליך הרוסיפיקציה באופן המושלם ביותר ובכוחות עצמה. בסוף שנות השמונים בבלארוס לא היה אף בית ספר עם בלארוסית כשפת ההוראה. כשהגיע אלכסנדר לוקשנקו, שמדבר רוסית ולא בלארוסית, זה נתפס כמשהו טבעי.
המנטליות הסובייטית כל כך נטמעה בבלארוס שגם אחרי קבלת העצמאות לא התפתחה שום תפיסה חדשה לניהול המדינה. וכי למה? זאת משום שלעם הבלארוסי לא היה שום אתוס לאומי מכונן מלבד האתוס הסובייטי הסוציאליסטי וגבורת הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה. האתוס של הנסיכות הליטאית הגדולה היה כל כך רחוק ומופרך עד שהוא נדחה גם על ידי האליטה הפוליטית הסוציאליסטית הבלארוסית עצמה.
לוקשנקו הצליח לשלוט בבלארוס תקופה כה ארוכה בשל מגוון סיבות. למשל, לוקשנקו הצליח ליצור תנאי חיים הרבה יותר סבירים עבור רוב אזרחי המדינה בהשוואה לאוקראינה ורוסיה השכנות. היו לכך גם סיבות נוספות הקשורות לאחידות אתנית, אבל חלק לא מבוטל מהצלחתו של לוקשנקו להחזיק בשלטונו נובע מנאמנות מושרשת לערכים הסובייטיים.
ההמונים שיצאו לרחובות הם בעיקר מקרב הדור הצעיר אשר חי את הדיסוננס בין העולם המערבי שאליו הוא נחשף ברשתות ושנמצא מעבר לגבול לאוטופיה הסובייטית על סמליה האנכרוניסטיים ורטוריקת יו״ר הקולחוז של לוקשנקו.
כמו לוקשנקו, גם ולדימיר פוטין לא מצליח לשכנע כי ההפגנות מייצגות כוחות לאומניים ופשיסטיים או נאו-נאציים. זו הרטוריקה המקובלת של "העולם הרוסי" כלפי ארועי המיידאן באוקראינה, אבל הרטוריקה הזו לא עובדת בבלארוס. זאת משום שהגרעין הנאו נאצי והימני הקיצוני – שבהחלט היה נוכח במהפכת המיידאן – כמעט ולא נמצא במחאה הבלארוסית. גם הניסיונות של לוקשנקו להציג את המחאה כלאומנית לא צלחו.
ישנם מאמצים ניכרים להציג את המחאה בלארוס כמאורגנת מבחוץ. אבל הניסיון של השלטונות לספר על הכוחות שפולשים מעבר לגבול עם צלבי קרס על הזרוע, לא באמת מצליח לשכנע את ההמונים.
אבל מה רוצה הדור הצעיר בבלארוס? ובכן, הצעירים רוצים להיות פולין. הם רוצים להיות ליטא. הצעירים רוצים להיות חלק מהאיחוד האירופי. יותר מכך הם רוצים לעבור מספירת ההשפעה הרוסית למרחב האירופי.
המחאה הבלארוסית מגבירה את הלחץ על הקרמלין. ההנהגה הרוסית מרגישה שהיא מפסידה עוד נתח חשוב מאזור ההשפעה המיידי שלה. החששות בקרמלין גדולים יותר דווקא משום שבלארוס מזוהה במיוחד עם רוסיה ועם המרחב הרוסי.
מעניין שהאלטרנטיבה הבולטת ביותר לשלטונו של לוקשנקו, סבטלנה טיכנובסקיה, לא מתבטאת בנושא אחד חשוב ומרכזי במדיניות הפנים של בלארוס – אינטגרציה עם רוסיה. טיכנובסקיה לא מגלה את עמדתה בנוגע לסוגיה מרכזית זאת משום שהיא יודעת שאפילו כיום כ-40% מאזרחי בלארוס כתומכים באיחוד עם רוסיה. ביטויים של לוקשנקו נוסח "אנחנו הרי רוסים" לא נשמעים מופרכים אפילו כיום.
הדגל ששימש את בלארוס בין 1991 ל-1995, הפך לאחד מסמלי המחאה
רבים מתומכי האופוזיציה בבלארוס קרובים יותר מבחינה מנטאלית לחרקוב – האזור "הרוסי" במזרח אוקראינה על גבול רוסיה – מאשר ללביב – מרכז הלאומנות האוקראינית במערב אוקראינה לא הרחק מגבול פולין. כל זה בוודאי יכול להשתנות כאשר יהיה צורך באידאה לאומית נפרדת, נבדלת מרוסיה. הקושי יהיה רב והשבר התודעתי יהיה גדול. לדעתי ייקח לבלארוס לפחות שני דורות עד שיצליחו לבנות תודעה לאומית בלארוסית העומדת בפני עצמה. הצלחה של המחאה הבלארוסית אולי תיתן תקווה גם לרוסים הנאנקים תחת השלטון האוטוריטרי של פוטין, אך זה כבר סיפור אחר, הרבה הרבה יותר מסובך.
יעקב לופט הוא בוגר אוניברסיטת הומבולדט בברלין, האוניברסיטה העברית וישיבת מרכז הרב, עוסק בהיסטוריה, בתרבות ובאקטואליה של המרחב הבלטי
Report