אמריקה נוראה, אמריקה נפלאה

למרות שכמעט ולא סיפרו לכם על זה בעיתונות הישראלית, התרחשה בימים האחרונים דרמה גדולה בוועידות הלאומיות של המפלגה הדמוקרטית ושל המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. אז כמו שזה נראה כרגע, הוועידה של המפלגה הדמוקרטית הייתה כישלון מהדהד. לעומת זאת, הציגה הוועידה של המפלגה הרפובליקנית תגובת נגד חכמה לטעויות של הדמוקרטים.

אז נתחיל מהשורה התחתונה, המסר של הוועידה הדמוקרטית היה אמריקה איז Awful ואילו המסר של הוועידה הרפובליקנית היה אמריקה איז Awesome.

איך זה קרה?

הדמוקרטים כל כך נסחפו אחרי בלאק לייבז מאטר, אנטיפה והתיאוריה שאמריקה סובלת מ-"גזענות ממוסדת" – תיאוריה שהנשיא ברק אובמה קידם במשך שמונה שנות שלטונו – עד שהם איבדו קשר עין עם האינסטינקט הבסיסי של האלקטורט האמריקאי – הרגש הפטריוטי. אמריקאים מאמינים שארצות הברית היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מולדת הדמוקרטיה. הדמוקרטים אומרים, אמריקה היא ערש העבדות. הרפובליקנים אומרים, אמריקה היא ערש החירות.

שנאה ללאום שלך עצמך היא לא מסר בחירות אפקטיבי בשום מקום – כמו שהשמאל הישראלי מגלה כל פעם מחדש. אבל באמריקה זה עובד עוד פחות. לולא הקורונה הייתי אומר לכם כבר עכשיו שדונלד טראמפ לוקח את הבחירות לנשיאות בהליכה. בגלל הקורונה, והטיפול הלא מוצלח של טראמפ בנושא, עדיין קשה לנחש. אבל המהומות שהחלו במחאת ג'ורג' פלויד ויצאו מכלל שליטה, השביתות של האנ-בי-איי, כריעות הברך וכל מחוות ההכאה על חטא, שלא לדבר על הקיצוצים בתקציבי המשטרה, רק ישחקו לטובתו של טראמפ. ישנם כבר אנשים בשמאל האמריקאי שמתחילים להבין שהמהומות אולי עבדו בתחילה לטובת המפלגה הדמוקרטית אבל הווקטור התהפך ועתה הן משחקות לידיו של טראמפ.

אובמה

אובמה, זה ברור, הוא עדיין מנהיג המפלגה הדמוקרטית – לבטח באופן סמלי וכנראה גם באופן אופרטיבי. קשה להאמין שג'ו ביידן או קמלה האריס באמת מנהלים את העניינים. אובמה עשה מה שכמעט אף נשיא לא עשה לפניו – נשאר בוושינגטון אחרי תום הקדנציה שלו. טביעות אצבעותיו של אובמה נמצאות על כמעט כל מה שהדמוקרטים עשו עד הלום. וזה כולל את ניסיונות החבלה בנשיאות של טראמפ, שמפרק את מורשתו של אובמה פיסה אחר פיסה.

בוועידה הווירטואלית של המפלגה הדמוקרטית אובמה נאם נאום מלא פאוזות דרמטיות שעזר לחדד את המסר של המפלגה. מבחינה רטורית, היה הנאום של אובמה מלאכת מחשבת. אובמה הצליח להפוך את הקרדו המפלג של הדמוקרטים, הפוליטיקה של הזהות, למסר מאחד, ועשה זאת באופן פשוט, מובן, רגשי. מפגן מרשים של אורטוריה פוליטית. אובמה הוא אשף המילים. אין לו מתחרים בזה. אבל רגע, מה אובמה בעצם אמר?

הנה פסקת מפתח מתוך נאומו של אובמה: "לא משנה מה הרקע שלנו, כולנו ילדים של אמריקאים שנאבקו. הורי הסבים והסבתות שעבדו במלכודות אש [מקומות שנעלו עובדים במקומות עבודתם ואלו ניספו כאשר פרצו שם שריפות] וסדנאות יזע, בלי זכויות ובלי ייצוג. איכרים שאיבדו את חלומותיהם לאבק. אירים ואיטלקים, אסייתים ולטינים שאמרו להם לחזור למקום שממנו באו. יהודים וקתולים, מוסלמים וסיקים, שגרמו להם להרגיש חשודים בגלל הדרך שבה עבדו את פולחן דתם. אמריקאים שחורים, נקשרו בשלשלאות, הוכו בשוט ונתלו. ירקו עליהם על שניסו לשבת בדלפקים כדי לאכול צהריים. היכו אותם על שניסו להצביע בבחירות. אם למישהו הייתה הזכות לומר שהדמוקרטיה הזאת לא עובדת ולא יכולה לעבוד, אלו האמריקאים האלה. אבותינו. הם היו בצד הנפגע של דמוקרטיה שאיכזבה לאורך כל חייהם. הם ידעו כמה רחוק סטתה המציאות היומיומית של אמריקה מהמיתוס. אבל עדיין, במקום לוותר, הם התאחדו יחד, והם אמרו איכשהו, בדרך כלשהי, אנחנו נגרום לזה לעבוד".

זו פיסקה מבריקה שהופכת את המפריד למאחד; את המדכא למשותף; את חוויית ההדרה כמיעוט לחוויה של כולם.

אבל רגע. מה הוא בעצם אומר פה, שניה לפני שהוא מפליג בשבח מגילת העצמאות שערכיה עוד לא זכו למימוש ועל הזכויות הנפלאות שהחוקה מבטיחה ושעליהן עוד יש להאבק? מי הוא זה שדיכא את "כולנו" במשפט "כולנו ילדים של אמריקאים" – כולנו, אירופאים לבנים, אפריקאים שחורים, אירים, קתולים, יהודים וכל השאר? מי האיש הרע בסיפור הזה?

אמריקה!

אמריקה היא האיש הרע שגרם לכולנו את העוול הזה. וזה מסר שעכשיו מרטיט את ליבה של האליטה, כן בעיקר האליטה, שטקס טיהור מצפונה שורף רחובות וערים. אובמה בעצם אומר עכשיו, באופן שלא משתמע לשתי פנים: אמריקה איז Awful.

הנאום המלא של הנשיא לשעבר ברק אובמה בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית

מתוך רבים – אחד

כמו הדמוקרטים, גם הרפובליקנים שמו את הפוליטיקה של הזהות במרכז הוועידה הלאומית שלהם. אבל הרפובליקנים הפכו את פוליטיקת הזהות על ראשה. גם הרפובליקנים עשו את המפריד למאחד, אבל הם עשו זאת בדרך אחרת מאובמה ומהדמוקרטים. הם עשו זאת בדרך הפשוטה והמסורתית, זו שכתובה גם על החותם הגדול של ארצות הברית ועל הדולר האמריקאי:

E PLURIBUS UNUM – מתוך רבים אחד.

אם מסתכלים על המפגן המתוזמר היטב של הוועידה הרפובליקנית המסר ברור, וחוזר שוב ושוב ושוב – אמריקה איז Awesome.

כל מה שהרפובליקנים עשו בוועידה מיועד להגיד את אותה אמירה – מה שמאחד אותנו זו ההבטחה הענקית הזאת, של המדינה הנפלאה הזאת, זה כור ההיתוך שהפך את אמריקה לתקווה של כל העולם. קיטש, גדול מהחיים, טריוויאלי. מוכר. מובן.

מי שנבחר לככב בהצגת המסר, הוא האיש שוודאי החליט שהוועידה הרפובליקנית תתנהל על הקו הזה, הנשיא טראמפ עצמו. ואיך טראמפ הציג את המסר? פשוט ורגשי ומובן לכל אמריקאי באשר הוא. טראמפ השתתף בטקס התאזרחות של חמישה מהגרים חוקיים שבאו לארצות הברית מכל קצוות תבל, וחלומם היה להיות אמריקאים. והנה הם נשבעו את שבועת האזרחות בנוכחות הנשיא, וקיבלו פוטו-אופ איתו, וחיוך. אני לא יודע אם היו להט"בים בחבורת המתאזרחים החדשים אבל ברור שכיוונו שם לכל הקטגוריות של הפוליטיקה של הזהות – לטיני, הודית, שחור מגאנה, סודאנית עטוית כיסוי ראש ולבנונית. חמישתם מחזיקים דגלי ארצות הברית קטנים. מסר ברור, דרמטי ומלחלח עין. אנשים רגילים, לא מוכרים, חוזרים על המילים החמורות האלה: "I hereby declare, on oath".

טקס מתן אזרחות בבית הלבן בהשתתפות הנשיא דונלד טראמפ

מסביב לאירוע הזה, שהיה די אינטימי, הוצגה שורה ארוכה של מהגרים ושל בני מיעוטים. מקסימו אלוורז, שאיש לא ידע מיהו קודם, נשא נאום עוצר נשימה. אלוורז, פליט מקובה שהפך לאיש עסקים מצליח במיאמי, אדם עם אנגלית שבורה ועם מבטא ספרדי כבד, אמר שאף אחד לא יספר לו מהם רדיפות ודיכוי. משפחתו ברחה מהדיקטטורה של קסטרו ועוד קודם לכן אביו ברח מהדיקטטורה של פרנקו. אם הדמוקרטים מתבססים על העמדה הנחרצת של טראמפ נגד הגירה לא חוקית, מקסימו אלוורז השיב להם בקונטרה רגשית. הוא דיבר על קול הגלים באוקיינוס הנושאים משפחות שנאחזות בפיסות עץ, משפחות עם ילדים שלא יודעים לשחות, משפחות שמוכנות לסכן הכל כדי להגיע לארץ שעכשיו הדמוקרטים אומרים כמה היא גזענית ואיומה.

"אם אתן את כל מה שיש לי היום" אמר אלוורז בקול חנוק מדמעות "זה לא יהיה שווה אחוז אחד ממה שניתן לי כשהגעתי לארץ הדגולה שלנו – מתנת החירות". בהתחשב בעמדה הנחרצת של טראמפ נגד הסתננות לא חוקית, הנאום של אלוורז היה כמכת סנוקרת בחזרה לכל אלה שאמרו עליו שהוא שונא מהגרים. "אני בוחר (choose) בנשיא טראמפ" אמר אלוורז "כי אני בוחר באמריקה".

הנאום הנרגש של מקסימו אלוורז בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית

מלאניה טראמפ היא לא נואמת מוצלחת במיוחד. ניכר שזה בא לה במאמץ. אבל גם המסר של מלאניה היה פשוט ובהיר – היא היתה פעם ילדה קטנה בסלובניה, ששמעה שיש ארץ אחת נפלאה שהכל אפשרי בה. אמריקה. היא חלמה להגיע אליה והיא הגיעה. מלאניה הייתה מעט נוקשה, אבל המסר שלה היה מרכך.

והיו דוברים שחורים, שכל אחד בדרכו צייר תמונה הפוכה מזו של בלאק לייבז מאטר – אמריקה היא ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. ארץ שבה מי שעובד קשה ומשחק לפי הכללים יכול להצליח. גם כאן המסר ברור, כמו למשל בנאום המצוין של הסנטור טים סקוט מדרום קרולינה או בנאום המרגש של שחקן הפוטבול הרשל ווקר שסיפר על חברותו בת 37 השנים עם טראמפ.

בניגוד ל-"פרוייקט 1619" של הניו יורק טיימס שמצייר את אמריקה כארץ העבדות, אמריקה של הדוברים השחורים בוועידה הרפובליקנית היא הארץ שמיגרה את העבדות, שפירקה את חוקי ההפרדה הגזעית, ושבסוף נתנה הזדמנות שווה לכולם. טראמפ, אמרו דוברים שונים, יצר כלכלה משתפת שקידמה את כולם. נתוני האבטלה מלפני הקורונה כיכבו בנאומים.

בצד השני, אצל הדמוקרטים, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, חזר על מה שכולם יודעים שהוא שקר. בנאומו של ביידן האמירה של טראמפ "בשני הצדדים יש גם אנשים טובים מאוד" כוונה למפגינים הנאו-נאצים בשרלוטסוויל ולאלה שהתייצבו מולם ולא לאלו שבאו להפגין בעד או נגד הורדת הפסל גנרל רוברט אי. לי, מפקד כוחות הדרום במלחמת האזרחים.

כנגד זה, הרפובליקנים לא הציבו שחורים שמשחקים תפקיד של שחורים אלא שחורים שמעלים טיעונים הפונים לכולם. ואת הטיעון החזק ביותר הציג ורנון ג'ונס כאשר התייצב נגד שיח הגזענות הממוסדת.

הסיפור של ג'ונס פנטסטי במיוחד. במקור, ג'ונס הוא בכלל פוליטיקאי דמוקרטי, חבר בבית הנבחרים של ג'ורג'יה מטעם המפלגה הדמוקרטית. "אתם בטח משתוממים" אמר ג'ונס, "למה דמוקרט במשך כל חייו מדבר בוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית?". ובכן, הוא הסביר, המפלגה הדמוקרטית לא רוצים שהשחורים יעזבו את "המטע המנטאלי" (כזכור, העבדים השחורים עבדו במטעים). הדמוקרטים רוצים את השחורים זועמים ומקופחים כי הזעם ותחושת הקיפוח הם ההון האלקטוראלי של המפלגה. "הוכרחנו להישאר שם [במטע המנטאלי] במשך עשורים ודורות" אמר ג'ונס. על רקע המהומות והמעמד הבלתי מעורער של בלאק לייבז מאטר בשמאל, אלו מילים כבדות משקל.

הנאום של הפוליטיקאי הדמוקרטי ורנון ג'ונס בוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית

ככל שמתמשכות המהומות נשמעות יותר ויותר דעות כמו של ג'ונס. שכן ברור לרבים שהמהומות פוגעות קודם כל במי שהן מדברות בשמם. פחות משטרה בשכונות העוני? פחות משטרה בשכונות רק יביא ליותר פשע. רוב העניים יודעים שבסוף כל משפט פומפוזי של ליברל שגר בשכונה עם משטרה פרטית, יושבת המציאות הקרה. העבריינים, לא השוטרים, הם הסיבה העיקרית לדאגה שהילד לא יחזור בשלום מבית הספר. ולכן המסר של המפלגה הרפובליקנית נופל על קרקע פוריה בשעה ששחקני אן-בי-איי עשירים מסרבים לעלות למגרשים במחאה כנגד המשטרה.

ניקי היילי

ואז באה ניקי היילי. אני לא יכול לכתוב על היילי באובייקטיביות. מודה. אני פשוט אוהב את האישה הזאת, שהיא לא רק פרו-ישראלית אלא גם לא נותנת למלל ריק לערער את עקרונות הברזל שלה. כשגרירה באו"ם היא לא זזה מילימטר מהסרגל המוסרי הפנימי שלה. היילי לא השתתפה בכל ההצגות הדיפלומטיות כאילו אפשר לסלוח לפוטין, או לאסד, או לסין, או לאיראן.

אבל עזבו את שיר האהבה שלי להיילי וקראו את מה שהיה לה לומר: "בחוגים רחבים של המפלגה הדמוקרטית אופנתי עכשיו לומר שאמריקה היא גזענית. זה שקר! אמריקה אינה מדינה גזענית. בשבילי זה אישי. אני בת גאה למהגרים מהודו. הם באו לאמריקה והתיישבו בעיר דרומית קטנה. אבא שלי חבש טורבן. אמא שלי לבשה סארי. הייתי ילדה חומה בעולם שחור ולבן. ניצבנו מול אפליה וקשיים. אבל ההורים שלי מעולם לא נכנעו למרמור ולשנאה".

היילי ממשיכה ומספרת איך ההורים שלה השיגו קריירות מצליחות ואיך היא נבחרה על ידי תושבי דרום קרוליינה בתור בת המיעוטים הראשונה והאישה הראשונה לכהן כמושלת. "החלום האמריקאי" מוגש לכם בזאת בגרסה פמיניסטית ובצורה שכל אחד מבין. השמיים הם הגבול. זה מסר שאמריקה אוהבת לשמוע, גם כשהוא רק חצי נכון או אפילו פחות מזה. למרות הכל, המסר האופטימי של החלום האמריקאי הוא עדיין המנוע של ארצות הברית. וזהו מנוע רב עוצמה גם בתקופה שבה אנשים פוחדים שהחלום האישי שלהם מתפרק.

הנאום של ניקי היילי בוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית

הנאום של היילי הזכיר לי קטע המרגש מהספר האוטוביוגרפי שלה "עם כל הכבוד". היילי מספרת איך היא ואחותה הלכו לתחרות מלכת היופי לילדות בעיירת הולדתן. התחרות התחלקה לשתיים – תחרות מלכת היופי הלבנה ותחרות מלכת היופי השחורה. ובזמן שמיינו את הילדות המתחרות לשתי קבוצות בשני צידי החדר, היא ואחותה נשארו לבד באמצע, כי המארגנים שבעצמם היו נבוכים, לא ידעו לאן לשייך אותן. שתי ילדות חומות, מבויישות ונבוכות, מחזיקות זו בידה של זו. בסוף נתנו להן המארגנים פרס ניחומים ושלחו אותן הביתה. המסר של היילי ברור. היא יודעת ממקור ראשון איך נראית חברה ששופטת אנשים לפי צבע עורם.

אבל כשהיילי הפכה למושלת דרום קרוליינה היא רצתה לאחד ולא לפלג. לאחות ולמחול ולא להפריד ולנקום. ואכן, זה היה אתגר לא פשוט. במשמרת שלה התרחש הטבח הנורא של מתפללים שחורים בכנסייה בצ'רלסטון על ידי רוצח נאו-נאצי. בזמן שאובמה ניצל את האירוע כדי ללבות את התיאוריה על "גזענות ממוסדת", ידעה היילי לאחד את תושבי דרום קרוליינה סביב המשותף, לא המפריד. היילי כותבת בספרה איך קיבלה אז שיחת טלפון מהנשיא אובמה שעשתה לה צמרמורת. אובמה היה קודר, ענייני וקר כקרח. לא מילים מנחמות היו בפיו, אומרת היילי, והוא לא הציע לה תמיכה בשעה הקשה ההיא. אבל תושבי דרום קרוליינה עברו את השעה הקשה ההיא בלי להעלות את כל המדינה באש ובלהבות. היילי מספרת שהיא הייתה אז המומה מהגישה של אובמה. במובן מסויים, אובמה והיילי עדיין נמצאים בדיוק היכן שהיו אז. הוא מושך למפריד והיא למאחד.

לא למדו דבר ולא שכחו דבר

ככלל, הדמוקרטים עדיין אוחזים במפלג והרפובליקנים במאחד. כזכור, הילרי קלינטון לא למדה דבר גם אחרי שהפוליטיקה של הזהות הנחילה לה תבוסה צורבת. קלינטון האשימה את הניצחון של טראמפ בגזענותם של האזרחים. בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, טען שטראמפ יודע איך להביא גברים לבנים זועמים להצביע עבורו. זה היה אחד ההסברים של הקלינטונים ושל דמוקרטים אחרים להפסד בבחירות. וזו טעות. אנשים הצביעו לטראמפ כי הוא הבטיח להחזיר את המשרות שעברו לסין, לחזק את הכלכלה האמריקאית ובכלל להחזיר לאמריקה את חזון הגדולה שהיה לה.

אז האם הפוליטיקה של הזהות הולכת לעשות זאת שוב? לדחוף את הדמוקרטים למטה ואת טראמפ למעלה? לולא הקורונה, הייתי אומר לכם בוודאות שכן. כי הבחירות האלה, יותר ממערכת הבחירות הקודמת, הולכות ומצטמצמות לשאלה האם אתה מצביע בעד הרעיונות שמייצגת תנועת בלאק לייבז מאטר או נגדן? המפלגה הדמוקרטית שהולכת ומקצינה ושנסחפת אחרי היסודות הרדיקליים ביותר בתוכה, נתנה בוועידה שלה מתנה גדולה לטראמפ. שכן הוועידה הלאומית של הדמוקרטים מלמדת שהמפלגה שפעם הציגה חזון מאחד למיעוטים שכחה את המרכיב המאחד בחזון ואיבדה קשר עם חללית האם. אמריקה. שהיא Awesome.

גדי טאוב הוא ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית באוניברסיטה העברית, סופר ותסריטאי

* המאמר פורסם לראשונה בבלוג של גדי טאוב