אסטרטגיה לא אלימה כאמצעי להשגת עצמאות מדינית – הצעה לפלסטינים

אני כותב דברים אלו כי ישראל יקרה לי. ישראל חייבת להשתחרר מהשליטה שלה על העם הפלסטיני. אנחנו – ישראל ופלסטין – לכודים. איבדנו את הדרך ואין לנו מושג איך לצאת מהמבוך. ניסינו תהליך שלום ונכשלנו. האמנו בפשרה, אך כיום כל צד מאמין כי רומה ושהצד השני לא באמת רצה להגיע לשלום ושיקר. אין לנו כל תוכנית שלום או מתווה מדיני. אין בינינו משא ומתן. נותרנו רק עם קלישאות ריקות: שתי מדינות, תהליך מדיני, חזרה לשולחן המו"מ וכיוצא באלה.

הפלסטינים כמהים לעצמאות, אך רק ישראל יכולה לתת להם אותה. הפלסטינים ניסו מאבק מזוין, אך מעולם לא הייתה להם אופציה צבאית אמיתית. הם ניסו דיפלומטיה בינלאומית שהביאה להם תמיכה, אבל לא מספיק כדי להביא לידי שינוי במצבם הירוד. הם ניסו להיתלות בחוק הבינלאומי, אך בעולם שבו המערכת המשפטית הבינלאומית חלשה מדי יש לישראל חסינות.

בעבר תלו הפלסטינים את תקוותיהם בברית המועצות, לאחר מכן הם הסתמכו על האיחוד האירופי ואחר כך על ארצות הברית. אבל כל אלו הכזיבו את הפלסטינים. הם ניסו ועידות בינלאומיות פומביות וגם ערוצים ישירים של משא ומתן חשאי. הם תלו תקוות במדינות ערב ובליגה הערבית, אבל נוכחו לגלות כי גם מהעולם הערבי לא תבוא הישועה. הם הגיעו להסכמים עם ישראל אך גם זה לא הביא את העצמאות המיוחלת.

בתקופת אוסלו, בתחילה הייתה תקווה, ואז היה טרור, ואז שלוש יריות. בשני הצדדים מכירים את הסיפור אך לכל צד הנרטיב שלו. לא משנה את מי מאשימים בכישלון ובנזק שנגרם, המציאות היא ששנינו תקועים היום – ישראל ופלסטין תקועות ביחד. לאף צד אין אסטרטגיית יציאה לעתיד טוב יותר, אלא רק אותן סיסמאות ישנות וחבולות.

בידי ישראל ישנן כל האסטרטגיות הידועות של שליטה: סגרים, מחסומים, היתרים, הריסת בתים, מעצרים, משטור הקרקע, שליטה בכלכלה וכיוצא באלה. בידי הפלסטינים אסטרטגיות של אנטי נורמליזציה, סיום התיאום הביטחוני והאזרחי, בינאום הסכסוך, BDS, החלטות או"ם, תביעות בבית הדין הבינלאומי וכולי. הפלסטינים ניסו התקוממות עממית ושכרה יצא בהפסדה. הם ניסו טרור – פוצצו אוטובוסים ובתי קפה בישראל. הטרור הביא עליהם הרס טוטאלי והרג המוני, וגם התוצאות הפוליטיות היו הפוכות מהרצוי להם: חיסולו של מחנה השלום בישראל, ירידה בתמיכה הבינלאומית ואובדן העליונות המוסרית שלהם.

אני מתנצל בפני אחיותיי ואחיי הפלסטינים על שכשלנו במאמצינו להביא לסיום הכיבוש. כשלנו בניסיונותינו להחליף את המנהיג שלנו בכזה המעוניין באמת לעשות עימכם שלום.

אני רוצה להציג לפלסטינים הצעה קשה לעיכול, ואני עושה זאת בדחילו ורחימו. אני בא מהצד של הכובש. אני שייך לבני העם המקרבן שבאותה נשימה מסרב לנטוש את עמדת הקורבן. אולי לא מקומי הוא להציג לכם הצעה בשעה שאני מודע למחיר הגבוה שתשלמו אם תקבלו אותה. אם אחטוף גינויים וגילויי כעס משני הצדדים על הצעתי, אקבלם בהבנה. ההצעה הזאת נועדה לזעזע את המערכת.

ההסכם המתגבש בין ישראל לבין איחוד האמירויות האמירויות צריך להעיר את הפלסטינים לראות נכוחה את המציאות. רק אתם יכולים להציל את עצמכם. אף אחד לא יעזור לכם – לא ארצות הברית, לא האיחוד האירופי ואף לא אחיכם הערבים. גאולתכם לא תבוא מן החוץ אלא רק מבפנים. אם הפלסטינים יאמצו את סוג האסטרטגיה שאני מציע כאן, אני אהיה איתם כי חירותם היא חירותי, ואני מאמין כי ישראלים רבים אחרים יצטרפו גם הם אלינו. לא אופתע אם מה שאני מציע לא יתקבל, אך אולי ההצעה תסייע ליצירת שיח חדש על הדרך להשתחרר מהכיבוש.

כעת להצעתי, אותה אני מכנה "אי שיתוף פעולה עם הכיבוש". פלסטין חייבת להציג עליונות מוסרית ולהעלות את מחיר הכיבוש. ישראל חזקה מאוד והכיבוש איתן. ישראל הרבה יותר חזקה מפלסטין, ובעולם של צדק הצד החזק נוקט את הצעד הראשון, אך במציאות בהם אנו חיים זה לא יקרה. השאלה אפוא היא כיצד הפלסטינים יכולים להכריח את ישראל להעניק להם חירות ועצמאות?

עיקר התשובה היא באמצעות המנעות מאלימות. אלימות לא תביא לסיום הכיבוש ורק תגרום לעוד סבל. הדרך לשחרור ולעצמאות כרוכה במחיר כבד ובסבל, היא מצריכה משמעת גבוהה, התמדה ודבקות במטרה, והיא מחייבת אחדות ומידה עצומה של סולידריות. אני מאמין שביכולתה לשבור את נחישות הכובש להמשיך בכיבוש.

יועץ פוליטי אמר לי פעם שהצלחה תמיד תלויה בעיתוי הנכון. כעת הוא העיתוי הנכון. איום הסיפוח בד בבד עם מגפת הקורונה כיוונו את השעון הפוליטי לפעולה מיידית. סיום התיאום האזרחי עם ישראל הביא לידי כך שתינוקות פלסטינים אינם נרשמים ברישום האוכלוסין, תעודות פטירה אינן מונפקות, תעודת זהות חדשות אינן ניתנות ואי אפשר לחדש דרכונים או להוציא חדשים. תנאי הכרחי לקיום שלטון עצמאי של עם הוא שליטה על מרשם האוכלוסין. לפיכך, זה צריך להיות היעד הראשון של הפלסטינים לקראת שחרורם מהכיבוש.

אם תאומץ המדיניות הפלסטינית שבהצעתי, יושג היעד הזה כאשר יחליטו הפלסטינים לשרוף כאיש אחד את כל תעודות הזהות שבידיהם. על הרשות הפלסטינית להנפיק תעודות זהות חדשות במקום התעודות הישראליות, כמובן עם מספרי זהות שונים מאלו שקבעה ישראל ושבאמצעותם היא שולטת בפלסטינים. התוצאה המיידית של צעד נועז זה תהיה הפסקת כל העבודה של פועלים פלסטינים בישראל, שתביא לחיסול כלכלי של משפחות פלסטיניות רבות מאוד.

לשם התמודדות עם מכה כה קשה לכלכלה הפלסטינית יהיה הכרח לגייס לעזרת הפלסטינים החיים בפלסטין את אחיהם החיים בפזורה – הרי יותר פלסטינים חיים מחוץ לפלסטין מאשר בפלסטין עצמה. זה יהיה הזמן של הפזורה הפלסטינית להתגייס למען המולדת ולאמץ קהילות, כפרים, מחנות פליטים, עיירות וערים פלסטיניות. הפלסטינים בפזורה יידרשו להפגין סולידריות עמוקה כלפי אחיותיהם ואחיהם ולספק להם תמיכה כלכלית נרחבת.

בגלל המגפה אין כיום אפשרות לנסוע לחו"ל. זה הזמן להישאר בבית, בתוך הקהילה בפלסטין. זה הזמן לפתח את הקהילה ולגבש בתוכה סולידריות פנימית. בשטחים הציבוריים הפתוחים של כל קהילה אפשר לזרוע ולטפח "גני ניצחון" ולגדל בהם מזון לכל אנשיה, וכן להקים גנים כאלה בכל בית לצרכיו הוא. יש לפתוח את כל החסימות בכבישי הגדה אשר הקימה ישראל. פעולות לפתיחת החסימות בכבישים ייענו במעצרים על ידי ישראל, אבל דווקא זה מה שרצוי.

אך יש לשוב להדגיש – חיוני שאלימות ישראלית לא תיענה באלימות פלסטינית. המטרה אינה לנצח בקרב קטן, אלא במערכה כולה – סיום הכיבוש – באמצעות ביצור מעמד של עליונות מוסרית. יש לחשוף את ישראל במערומיה, ברוב חולשתה – כאשר היא תנקוט אלימות נגד אוכלוסייה אזרחית לא אלימה.

אי-אלימות דומה להיריון – אין "אלימות למחצה" – פירושו של דבר גם לא זריקת אבנים. כאשר הם באים לעצור אתכם, הרימו ידיים אל על בגאווה וקבלו בשמחה את מעצרכם. מאז 1967 עצרה ישראל כמיליון פלסטינים. עכשיו, כאשר ישראל תעצור 100 אלף פלסטינים בזמן קצר, היא לא תדע מה לעשות איתם. וחשוב שהמעצרים יהיו בזכות מעשהֿ של אי שיתוף פעולה עם הכיבוש ולא בגין אלימות.

כדי להצליח לזעזע את הכיבוש חייבים מנהיגות. לפיכך, המנהיגים של כל הפלגים הפלסטינים חייבים לתמוך בתוכנית של אי שיתוף פעולה עם הכיבוש, ומייד לאחר מכן הם חייבים לזוז הצידה ולפנות את מקומם לדור הצעיר. מוכרחים לקיים בחירות חדשות כדי להכניס מנהיגים צעירים להוביל את התנועה.

חשיפת מעשי הזוועה של הכיבוש במלוא אכזריותם היא חלק מרכזי של אסטרטגיה זו. סרטונים ויראליים שבהם יוצגו חיילי הכיבוש עוצרים ילדים פלסטינים ומוריהם, היושבים על הקרקע וספרי לימוד על ברכיהם מחוץ לבתי ספר שישראל סגרה, הם המסר הוויזואלי הרצוי – ולא ילדים הזורקים אבנים על חיילי צה"ל. כאשר ישראל תטיל סגרים – אין להישמע להם. כאשר ישראל תכריז על עוצר – כולם חייבים לצאת מהבתים ולמלא בהמוניהם את הרחובות ואת כיכרות הערים. כאשר ישראל תעצור את העברת הדלק, פלסטינים ייסעו בהסעות משותפות, ילכו ברגל, יחזרו לעגלות עם סוסים – כל מה שיידרש.

מדי יום ביומו ייחשפו ברשת ובעיתונים בארץ ובעולם תמונות וסרטונים של מעצרים ושל עצורים. בתי הכלא בישראל חייבים להתמלא עד אפס מקום. ישראל תקים מחנות מעצר חדשים כפי שהקימה באינתיפאדה הראשונה. התפקיד של התומכים בסיום הכיבוש מישראל ומהעולם יהיה להראות לכול את מה שקורה במחנות האלה ולהכריח גם את החברה הישראלית לראות את זה. התמונות האלה ימחישו את אובדן המוסר שגורם הכיבוש, בייחוד לנוכח אי שיתוף הפעולה הלא אלים של הפלסטינים עימו.

סיום הכיבוש יושג בעקבות שינוי במודעות הציבורית. שדה הקרב הוא דעת הקהל בישראל ובזירה הבינלאומית והמנצח יהיה שיבסס את עליונותו המוסרית על יריבו. אסטרטגיה לא אלימה של אי שיתוף פעולה עם הכיבוש היא הדרך הנכונה להציג את העליונות המוסרית לכול ולהשיג את המטרה המיוחלת – מדינה פלסטינית עצמאית.

גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי. ספרו האחרון In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת ונדרבילט שבארצות הברית ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון