שיח' מוחמד בן זאיד ומחמוד עבאס   מקור: ויקיפדיה

ההסכם בין מדינת ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות הוא בהחלט הישג של ישראל ושל הנשיא דונלד טראמפ. אכן, להסכם זה יש חשיבות אסטרטגית, אבל היא פחותה בהרבה מזו של הסכמי השלום שבין ישראל למצרים ולירדן. איחוד האמירויות אינה שכנה מיידית של ישראל וגם אינה אויב של ממש – מעולם לא היה מצב מלחמה בין שתי המדינות. כמו כן, ידוע לכול שעוד לפני ההסכם הזה היו קשרים הדוקים בין ישראל לבין איחוד האמירויות. עכשיו היחסים הבילטרליים יהיו מעל השולחן במקום מתחתיו.

אין לדעת אם היחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות יהיו כמו אלה שבין ישראל לבין מצרים וירדן, אם יהיו חמים או קרים, ואם יהיו רק בין השלטונות או גם בין אזרחי שתי המדינות. כאשר אני נוסע למצרים ולירדן אני מצניע את הזהות הישראלית שלי – עניין של ביטחון אישי. כל חבריי ושותפיי שם יודעים היטב מי אני ומאין אני בא. לפני חצי שנה הייתי בדובאי וכל חבריי ושותפיי עימם שהיתי במשך שבוע שלם, ידעו היטב מי אני ומאין באתי. אך גם הם יעצו לי שלא להגיד שאני ישראלי לאנשים שאינם מכירים אותי ובייחוד לא לאזרחי איחוד האמירויות. אולי הדבר הזה ישתנה כעת. נראה.

כמו שהיה כאשר ישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום, הפלסטינים חשים נבגדים. אולם יש להבדיל בין התגובה הרשמית של הרשות הפלסטינית ושל הפלגים הפלסטיניים לבין תגובת האדם ברחוב הפלסטיני. קיבלתי תגובות רבות, הפוכות לתגובה הרשמית, מידידים פלסטינים בגדה, בעזה, במזרח ירושלים וגם בחו״ל. בעוד פלסטין הרשמית מוחה ומגיבה כמעט בהיסטריה, אמרו לי פלסטינים רבים שזה צעד חשוב העשוי להשפיע לטובה על עתיד העניין הפלסטיני. הרי יוזמת השלום הערבית, שהבטיחה לישראל נרמול יחסים עם כל מדינות ערב ועם כל המדינות האסלאמיות בתמורה לנסיגה מלאה של ישראל מהשטחים שנכבשו ב-1967, להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל ולפתרון צודק ומוסכם של סוגיית הפליטים, לא הזיזה מאומה.

יוזמת השלום הערבית מונחת על השולחן מאז 2002, 18 שנים, ומאז לא זז דבר. הרציונל של יוזמת השלום הערבית היה יצירת תמריץ לישראל לסגת מהשטחים ולעשות שלום עם העם הפלסטיני. כלומר, קודם נסיגה בהסכם עם הפלסטינים, ורק לאחר מכן נרמול היחסים בין ישראל לבין מדינות ערב. אבל למרבה הצער זה לא קרה. עכשיו קרה דבר אחר. איחוד האמירויות העניקה לישראל את "מתנת" נרמול היחסים בתמורה להקפאת הסיפוח בגדה המערבית שנתניהו רצה לקדם. למעשה, ישראל קיבלה את הנורמליזציה הזאת כמעט בחינם, ולכן הפלסטינים מרגישים נבגדים.

הפלסטינים טוענים שישראל כבר סיפחה הלכה למעשה את השטחים, ולא הותירה אופציה להקמת מדינה פלסטינית. מתווה טראמפ הציע לפלסטינים 70% של הגדה המערבית במפה מחוררת כמו גבינה שוויצרית, בלי שליטה על הגבולות ובעצם בלי ריבונות של ממש. אין מנהיג פלסטיני בעולם המוכן לקבל את מתווה טראמפ. למרות שהנשיא טראמפ, ג׳ארד קושנר ואחרים מכריזים כי הצליחו לשמר את הפתרון של שתי מדינות, הפתרון הזה אינו קיים עוד. הבה נבין מדוע.

אילו היה קורה נס וראש הממשלה בנימין נתניהו היה מתקשר למחמוד עבאס ואומר לו: "בוא נחדש את המשא ומתן בינינו על פי ההצעה האחרונה של ראש הממשלה אהוד אולמרט" עבאס היה קופץ מיד על ההזדמנות ומסכים לחדש את השיחות. ב-2012 וב-2013 נפגשתי עם עבאס ושוחחנו בפרטיות במשך שעות. עבאס הביע באוזניי את הסכמתו להציע לנתניהו להיכנס לשיחות ישירות בערוץ חשאי, בלי מתווכים, על פי מתווה אולמרט. נתניהו דחה את ההצעה הזאת שלוש פעמים.

Rice Olmert Abbas 2007

אהוד אולמרט, קונדוליזה רייס ומחמוד עבאס בשנת 2007

הפעם השלישית שבה נתניהו דחה את ההצעה של עבאס הייתה בעת שיוזמת שר החוץ האמריקני ג׳ון קרי הייתה בראשיתה. אז, הטילו האמריקאים וטו על כל ערוץ שלא היה בשליטתם. אבל האמריקאים לא היו צריכים להטיל ווטו מכיוון שנתניהו עצמו התנגד באופן נחרץ להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים שלא על פי תנאיו בלבד. מכל מקום, אילו היה קורה נס והשיחות היו מתחדשות מחר בבוקר, המכשול המרכזי בהמשך המשא ומתן מהנקודה הסופית של מתווה אולמרט לא היה ירושלים, פליטים או ביטחון, אלא התוויית הגבולות. כתזכורת, להלן הנקודות המרכזיות בהצעתו האחרונה של אולמרט:

• נסיגה של ישראל מ-94% של שטחי הגדה המערבית והקמת מדינה פלסטינית שם.
• ישראל מספחת 6.4% משטח הגדה כולל גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל. בתמורה תעביר ישראל למדינה הפלסטינית שטחים מתוך ישראל גופא בהיקף של 5.8% משטחי הגדה המערבית.
• יצירת מעבר חופשי (במנהרה) בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה.
• ירושלים תהיה בירה של שתי המדינות. השכונות היהודיות יהיו בריבונות ישראלית והשכונות הפלסטיניות בריבונות פלסטינית.
• היעדר ריבון באגן הקדוש. המקומות הקדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ינוהלו בידי חמש מדינות: ערב הסעודית, ירדן, פלסטין, ישראל וארצות הברית.
• מניעת זכות שיבה של פליטים פלסטינים למדינת ישראל, אך על סמך בסיס הומניטרי יינתן אישור לאלף פליטים מדי שנה במשך חמש שנים להתיישב בישראל. הקמת קרן בינלאומית לשם מתן פיצויים לפלסטינים בעבור סבלם. בהסכם יוכר גם הסבל שנגרם ליהודים אשר נאלצו לעזוב את בתיהם במדינות ערב אחרי 1948. ראוי לציין שעבאס דרש שיותר מ-150 אלף פליטים פלסטינים יורשו להתיישב בישראל במהלך חמש שנים. בשיחות פרטיות עם גורמים שונים הסכים אולמרט ל-30 אלף פליטים פלסטינים. ההערכה של גורמים קרובים לאולמרט הייתה שעבאס ואולמרט היו עשויים להגיע להסכמה סביב 60-50 אלף פליטים פלסטינים.
• הקמת כוח משטרתי חזק לפלסטינים, אבל איסור על הקמת צבא וחיל אוויר.
• פיקוח של כוח זר לאורך הגבול עם ירדן (אולי כוח נאט"ו).
• הכרה בזכות השמורה לישראל להגן על עצמה גם ואף לרדוף אחר מחבלים במרדף חם אל תוך שטחי המדינה הפלסטינית.
• גישה חופשית לישראל לשטח האווירי של המדינה הפלסטינית.

אילו נתניהו ועבאס היו מחדשים את המשא ומתן על בסיס ההצעה הזאת, ייתכן שהיו מצליחים להגיע להסכם. הרי המשא ומתן נעצר במחלֿוקת על שאלת הגבול ועל הסיפוח של גוש אריאל ולא על סוגיות ירושלים והפליטים. אולי שני הצדדים אפילו היו מגיעים לשלב של שלום אמת, אילו היו ממלאים את ההתחייבויות שלהם בהסכם (דבר ששני הצדדים אף פעם לא הצליחו לעשות). אולם לא סביר שנתניהו או כל מנהיג חלופי אחר כיום היה מסכים לנקודת התחלה כזאת ואין מנהיג פלסטיני שהיה מוכן לקבל פחות מזה. לכן אינני תופס כיצד מישהו יכול להגיד שיש עוד סיכוי לפתרון של שתי מדינות. ובינתיים, השטח המיועד למדינה פלסטינית הולך ומצטמצם. ההתנחלויות והשליטה הישראלית מתרחבות ומעמיקות ושני הציבורים ממשיכים ומתרחקים מהאמונה שייתכן שלום ביניהם.

המצב הכלכלי של הפלסטינים כיום הוא על סף קריסה מוחלטת. הרשות הפלסטינית אינה יכולה להתמודד עם האתגרים הכלכליים שהעמיקו מאוד בעקבות מגפת הקורונה. בשיחות בינם לבין עצמם, מפנים רוב הפלסטינים את תסכולם לעבר השלטון שלהם – גם בגדה המערבית וגם ברצועת עזה. אך שני המשטרים הפלסטינים מפעילים מדיניות של יד ברזל נגד אלו המרימים ראש, ולא ירחק היום שבו הכעס יופנה לעבר ישראל. הפלסטינים אינם רוצים עוד מלחמה או עוד סבל. הם אינם רוצים למות לשווא, ואינם רוצים בעוד הרס.

אפשר להימנע מהאלימות ה-"בלתי נמנעת", אם המנהיגים יהיו חזקים וחכמים דיים. עם סיפוח רשמי או בלעדיו ישראל שולטת בשטחים כמעט שליטה מלאה. אמנם, הרשות הפלסטינית לוקחת על עצמה חלק ניכר מהתפקידים שהיו בידי הממשל הצבאי לפני אוסלו, אך רוב הפלסטינים אינם מרוצים מתפקוד הרשות ואף רואים בה משת״פ של הכיבוש. עתה, פלסטינים רבים גם מאשימים את הרשות בכישלונה למנוע ממדינות ערב להכיר במדינת ישראל ולנרמל את יחסיהן איתה, וזאת בשעה שהכיבוש נמשך ואחיזתו ממשיכה ומתהדקת סביב צווארם.

איחוד האמירויות מאמינה שהסכמתה להכיר בישראל ולכונן נורמליזציה עימה, תעזור לעם הפלסטיני. מנהיגי איחוד האמירויות אינם סבורים שהם בוגדים בעם הפלסטיני ובמאבקם לצדק. כדי להגיע חזרה לתהליך מדיני בין ישראל לבין הפלסטינים, דעת הקהל בשני הצדדים צריכה להשתנות. אולי קירוב בין ישראל לבין איחוד האמירויות יעזור בזה.

איחוד האמירויות היא מדינה מתקדמת, מוצלחת, נקייה, עשירה, מסודרת – מדינה של חוק וסדר. אולי ביקורים של אזרחי ישראל באיחוד האמירויות ושל אזרחי איחוד האמירויות בישראל ישפיעו לטובה וינפצו דעות קדומות. אני מכיר ישראלים שתגובתם ליוזמת השלום הערבית הייתה ״מי צריך יחסים נורמליים איתם? מי רוצה לבקר שם? מה לנו ולעולם הערבי?". אולי הסכם הנורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות יפתח את הדלתות להסכמים עם כל שכנינו, כולל הפלסטינים. בינתיים, יוזמת השלום הערבית אינה עוזרת בדבר, יוזמת טראמפ רק מסבה נזק ואין יוזמות ישראליות או פלסטיניות משמעותיות אחרות. אולי המדינה הקטנה במפרץ הערבי תוכל לעזור לנו ולפלסטינים.

הלוואי!

גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי. ספרו האחרון In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת ונדרבילט שבארצות הברית ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון

users: גרשון בסקין

אולי יעניין אתכם