לרצות את הבלתי אפשרי

בתמונה יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

כאשר פרסמתי לראשונה ב-1975 את תמיכתי בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל עשיתי כן מתוך השקפת עולם ציונית. סברתי כי ישראל אינה יכולה להמשיך ולשלוט על מיליוני פלסטינים תוך שלילת זכויותיהם האזרחיות הבסיסיות, ובה בעת להמשיך להחשיב את עצמה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

תמיד היה מתח בין שני היסודות הללו של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית. נראה שמאז הקמתה, ישראל מנסה לקיים את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה אבל למעשה היא דמוקרטיה מאותגרת: תמיד הופלו בה אזרחיה הפלסטינים. אפלייתם היא במידה ניכרת תוצר של מצבם הייחודי, שבו מדינתם נתונה במלחמה עם עמם, מצב המציב אותם תמיד במעמד של חשודים.

חוק השבות ליהודים בלבד גם הוא מאתגר את הדמוקרטיה של ישראל. הרי כיצד יהודים מברית המועצות לשעבר או מאתיופיה או אנשים כמוני מארצות הברית יכולים לעלות לישראל מהגולה ולקבל בה אזרחות באופן אוטומטי ואילו פלסטינים מהפזורה שהם בני משפחה מדרגה ראשונה של מי שחי בארץ הזאת דורות רבים אינם יכולים לשוב לארץ מולדתם ולהתאזרח בה?

תשובתי לקושיה זו הייתה שכמעט בכל מדינות הלאום יש חוקי הגירה אשר נותנים עדיפות לבני העם שלהם החיים מחוץ לארצם, ובמדינתו של העם היהודי חוק השבות ליהודים אינו מפלה בין אזרחי המדינה אלא רק נותן עדיפות ליהודים אשר רוצים להתאזרח בה. אך בלי שתקום לצידה של ישראל מדינה פלסטינית שיהיה בה חוק שבות משלה, וכל עוד השליטה של ישראל על כל העם הפלסטיני נמשכת בלי סוף הנראה לעין, יש קושי רב להצדיק במדינה דמוקרטית חוק המיועד ליהודים בלבד. זוהי גם הבעיה המרכזית של חוק הלאום, שאושר בישראל ביולי 2018, כאשר ערך השוויון אינו מעוגן בחוק יסוד של המדינה. כיצד כל זה יכול לדור בכפיפה אחת עם הדמוקרטיה?

הייתי מודע לחורים בטיעונים שלי ולמרות זאת נשארתי תומך נלהב של פתרון שתי המדינות, מכיוון שלפי הבנתי שני הצדדים היו תמיד מוכנים להילחם, להרוג ולמות למען הביטוי הטריטוריאלי של זהותם. אם זה אכן שורש הסכסוך, שהרי שני הצדדים לא נלחמו אלו באלו למען זכויות שוות במדינה חילונית דמוקרטית, אזי הסקתי שחלוקת הארץ היא הפתרון. "ארצות הברית של ישראל-פלסטין" כמסגרת מדינית אינה עונה על הצרכים הבסיסיים ועל הדרישות של שני הצדדים.

היהודים רוצים מדינה משלהם, שבה הם הריבון ובה הם קובעים את זהותם, את תרבותם ואת גורלם וכמוהם גם הפלסטינים. הבעיה היא שנכשלנו בהגעה להסכם על חלוקת ארץ ישראל/פלסטין. ניסינו, אך ההצעות שהיו על שולחן המשא ומתן לא הבשילו לשלב שבו שני הצדדים יכלו להגיד ״הן״.

האסימטריה העצומה בין שני הצדדים והמעשים החד צדדיים שנקטה ישראל ושקבעו עובדות בשטח ובראשם פרוייקט ההתנחלויות, הכריעו בסופו של דבר והכשילו את פתרון שתי המדינות. בכל שלבי המשא ומתן מאז החל, הסכימו הפלסטינים להקים את מדינתם על 22% של הארץ שבין הים לנהר, שתכלול את הגדה המערבית, את רצועת עזה ואת מזרח ירושלים כבירתם. הם אף הסכימו לתיקוני גבול מינוריים ולחילופי שטחים על בסיס אחד לאחד מתוך הבנה שלא יוכלו עוד להתעלם מהעובדות שיצרה ישראל בשטח באופן חד צדדי. מעבר לזה הם לא הסכימו להתפשר ולא מצאו כל דרך להשיג את מבוקשם. מתחילת המשא ומתן על הסדר הקבע בשנת 2000 תבעה ישראל מן הפלסטינים שוב ושוב להתפשר מעבר לקווים הללו אך הם עמדו בסירובם. מאז 2009 בעצם לא התקיים כל משא ומתן משמעותי בין הצדדים.

מפת ההתנחלויות ביהודה ושומרון (2020)

אני מכיר לפני ולפנים את כל טיעוני התומכים המושבעים בפתרון שתי המדינות בשני הצדדים, שעד לא מזמן הייתי ביניהם. אולם היום כבר אינני תופס כיצד ייתכן שפתרון שתי המדינות הוא עדיין בר תוקף. במשך שנים אמרתי כי אם פתרון פירושו סוף הסכסוך, אזי הפתרון היחיד הוא שתי מדינות.

פריצת הדרך המשמעותית ביותר לקראת הפתרון הזה באה בנובמבר 1988 בהתכנסות המועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ) שבה הכריז יאסר ערפאת על הקמת המדינה הפלסטינית והמועצה אימצה תוכנית מדינית בעד חלוקת הארץ. המועצה קיבלה את ההחלטה הזאת באיחור של 40 שנה, ועם קבלתה הפלסטינים היו מוכנים לשלם את מחיר האיחור בוויתור ענק על חלק ניכר משטח הארץ שבין הים לנהר. זה היה הדבר המדהים ביותר שקרה שם – הפלסטינים דרשו להקים את מדינתם רק על השטחים שישראל כבשה ב-1967, היינו רק על 22% משטח הארץ, והם הכירו בישראל על 78% של הארץ. הם יכלו להחליט עקרונית על חלוקה, ולהיצמד למפה של החלטת החלוקה של כ״ט בנובמבר 1947 שלפיה היו מקבלים כמעט 50% של השטח. אך נכונותם לוותר על 78% ממה שהם האמינו שהיה שייך להם הייתה בגדר נס של ממש. כאשר הם חתמו על הסכמי אוסלו בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הם לא דמיינו שיידרשו להתפשר גם על 22% הנותרים.

למרבה הצער, יש להודות שפתרון שתי המדינות מת. גם ישראל וגם הפלסטינים הרגו אותו. אך האחריות של ישראל למותו גדולה מזו של הפלסטינים. כעת רוב הפלסטינים מוכנים לשוב לתוכנית המקורית של מדינה אחת. הם בוודאי רוצים שהמדינה האחת תהיה פלסטינית, ואף מוכנים שיהיה בתוכה מיעוט יהודי, אפילו מיעוט יהודי גדול, אך דבר זה בוודאי אינו מקובל על היהודים. יהודים אשר מדברים על מדינה אחת רוצים כמובן שהיא תהיה יהודית, וגם הם מוכנים לקבל בתוכה מיעוט פלסטיני, אך הם אינם יודעים כיצד להתמודד עם מיליוני הפלסטינים בארץ.

יש יהודים הדוגלים בהמשך המדיניות הנוכחית של הקשחת חיי היום-יום של הפלסטינים בתקווה שימאסו בחייהם כאן ויקומו ויעזבו. ישנם אחרים החיים בעולם דמיוני שבו הפלסטינים יסכימו לחיות בבנטוסטנים לפי תוכנית טראמפ. אחרים אינם מוכנים להתמודד עם הסוגיה כלל, מכיוון שלדעתם כבר למדנו לשלוט על הפלסטינים על ידי מתן מקומות עבודה ופרנסה בישראל או בהתנחלויות והם משוכנעים ששליטה זו מקנה לנו שקט.

תוכנית טראמפ

כך נולד לו פרדוקס – כאשר הפלסטינים שקטים איננו צריכים לדבר איתם וכאשר הם אלימים אסור לנו לדבר איתם. והמצב הפרדוקסלי הזה נמשך לעד. אנחנו יודעים שכיום אין מנהיגים בשני הצדדים המוכנים לנהל משא ומתן כדי להגיע לעסקה הוגנת. בחלוף השנים, התרחבו העובדות בשטח וסיכויי חלוקת הארץ הצטמקו עד עד כי אפסו לחלוטין.

המאמינים האחרונים בפתרון שתי המדינות הם הקהילה הבינלאומית והשמאל הציוני, אשר כמוני רואים בפתרון הזה פתרון ציוני. אלו גם אלו מנסים לשמר את החלום, או המיתוס, של המדינה היהודית הדמוקרטית. לדאבון ליבי היום אני כבר לא שותף לחלום הזה. היום אינני יודע מהו הפתרון לסכסוך, אבל אני משוכנע שאנחנו, בשני הצדדים, חייבים לחפש ביחד את הפתרון.

אני חושב שלעם היהודי חייב להיות מקום משלו ושגם לעם הפלסטיני ישנו אותו צורך. אנחנו מוכרחים למצוא את הדרך ליצור מציאות שבה שני הצדדים יוכלו בו זמנית להתייחס למקום הזה כאל הבית שלהם, שבו יש להם הגדרה עצמית וביטוי טריטוריאלי של זהותם. המציאות הזאת צריכה לקום ולהתבסס על יסודות הדמוקרטיה והשוויון, שבה אין עם אחד שולט על משנהו. הפתרון הזה אינו קיים היום, אך גם הפתרון של שתי מדינות כבר אינו קיים.

גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי. ספרו האחרון In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת ונדרבילט שבארצות הברית ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון