פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ה' – הסדרה או מלחמה

בראשית אוקטובר 2018 עמד אפיק ההסדרה הישירה להתקדם למהלכים מעשיים, בעוד מתנגדיו ניסו לבלום את מימושו. ב-4 באוקטובר דווח כי בוועידת המדינות התורמות לפלסטינים הושגה פריצת דרך בשבוע הקודם. ראש המל"ל מאיר בן שבת, נציג האו"ם ניקולאי מלדנוב ושגריר קטר מוחמד אל-עמאדי הגיעו להסכמה לפיה קטר תממן אספקת דלק מישראל לרצועת עזה. הדלק אמור היה לאפשר את הגברת הפעילות של תחנת הכוח ברצועה ואת הגדלת הספקת החשמל לתושבים.

אלא שהרש"פ, שאנשיה שולטים במעברים בין ישראל לבין רצועת עזה, סירבה להכניס דלק לרצועה על סמך הסכמות אלו. רש"פ חששה לאבד את השליטה בפועל על המעברים ולהפסיד כתוצאה מכך מנוף לחץ פוליטי חשוב לטובת מנגנון תיווך ישראלי-קטרי.\

הסירוב של הרש"פ נתקל בביקורת מצד נתניהו ובאיום מצד "גורמים בינלאומיים" לפיו אם אבו מאזן יפגע בסיוע לרצועה, הם יפגעו בסיוע לרמאללה. ב-9 באוקטובר, בניגוד לרצונו של אבו מאזן, נכנסו שתי משאיות הסולר הראשונות במימון קטרי מישראל לרצועת עזה. היה זה צעד ממשי ראשון באפיק ההסדרה.

ב-13 באוקטובר, בעקבות תקרית חדירה בגדר הרצועה, עצר שר הביטחון אביגדור ליברמן את אספקת הדלק הקטרי ואף את אספקת הדלק שמממנת ישראל, לרצועת עזה. ליברמן עשה זאת ללא תיאום עם בנימין נתניהו ועם חברי הקבינט. צעד זה סייע ללחץ של הרש"פ לכיוון הפיוס והפריע לתהליך ההסדרה באופן שליברמן לבטח היה מודע לו. לפיכך, סביר להניח שמהלך זה נעשה באופן מודע ומכוון.

התגובות במערכת הישראלית לפעולה של ליברמן מעידות שהמשמעות המדינית של הצעד שנקט הייתה ברורה לכלל המעורבים. מקורות במערכת הביטחון מתחו ביקורת על ליברמן שהתנה את המשך העברת הדלק בשקט בטחוני מוחלט, דבר שהוצג כתביעה לא מעשית.
כעבור שבוע, לאחר שחמאס ריסן את רמת האלימות בהפגנות מול הגדר בעזה, חודשה אספקת הדלק לרצועה. ב-"פורומים ביטחוניים" הוחלט שליברמן לא יוכל להורות על עצירת העברת דלק וסיוע הומניטרי לרצועה ללא אישור ראש הממשלה והקבינט המדיני-בטחוני.

כשבועיים מאוחר יותר פורסם כי מי שמחזיק ב-"תיק עזה" מטעם נתניהו הוא ראש המל"ל בן שבת. בניגוד לעמדת ליברמן, הוביל בן שבת קו של הכלה ושל רצון בהסדר. מאוחר יותר אמר ליברמן על הקבינט הביטחוני: "חשבתי שהיה נכון לסכל את ראשי הטרור. במקום לסכל את הטרור, היו חברים בקבינט שחשבו שנכון לסכל את שר הביטחון [הדגשה שלנו א. ב. ו-י. ג.]".

ראש המל"ל לשעבר, מאיר בן שבת

המחלוקת בצמרת הישראלית בין ליברמן לבין נתניהו, שרי הקבינט והפיקוד הבכיר בצה"ל העמיקה והפכה גלויה יותר. ליברמן דרש פעולה צבאית נרחבת נגד החמאס, בעוד נתניהו והאחרים ביקשו להתקדם במסלול ההסדרה וזאת למרות התקריות האלימות על הגדר וירי טילים מרצועת עזה.

נפתלי בנט הצהיר באותם ימים בפומבי על תמיכה בפעולה נגד החמאס, אך נראה שלא עשה את זה במסגרת שיתוף פעולה עם ליברמן אלא דווקא כדי לנגח אותו. הנחה זאת מתאשרת גם לאור תמיכתו של בנט במדיניות ההסדרה כשר ביטחון בתקופה מאוחרת יותר. על כל פנים, השיבה למסלול ההסדרה הגבירה את המתיחות בין הרש"פ לישראל, על רקע חששו של אבו מאזן ממימוש המסלול העוקף בציר ישראל-או"ם-קטר-חמאס.

לאחר סבב אלים קצר בהובלת הג'יהאד האסלמי בסוף השבוע האחרון של אוקטובר – ככל הנראה בהנחיית איראן (זאת אולי כדי לסמן את החמאס כ-"מבוגר האחראי" ברצועה) – הופסקה האש. במקביל סימנו בחמאס את השלב הבא בהסדרה מבחינתם – העברת סכומי כסף מקטר לתשלום משכורות פקידי החמאס. ואכן, באחד בנובמבר אישרה ישראל את העברת הכספים. באותה העת דאג החמאס לסכם עם נציגי הפלגים ברצועה על הפסקת האלימות בהפגנות.

למרות העברת הכספים והחתירה של חמאס להפסיק את האלימות בהפגנות, אבו מאזן לא אמר נואש והמשיך להתנגד למהלך. הוא האשים את החמאס כי הם: "עומדים לצד האויבים, שרוצים לפרק אותנו באמצעות הקמת מעין מדינה ברצועת עזה ואוטונומיה בגדה המערבית"

אלא שב-3 בנובמבר נקרא אבו מאזן לשיחה עם נשיא מצרים אל-סיסי ונאלץ להתפשר ולהסכים להסדרה. המצרים הבטיחו לאבו מאזן שההסדרה עם החמאס תהיה מבוססת על הבנות "צוק איתן", שאינן כוללות ממד של הכרה מדינית בשלטון חמאס בעזה, גם לא באופן חלקי.

לפי סאיב עריקאת, איימה ישראל באותם ימים על הרש"פ בהעברת המיסים הנגבים עבור עזה ישירות לרצועה באמצעות מנגנון פיקוח בינלאומי במקום דרך הרש"פ. צעד כגון זה היה מנתק את שאריות ההשפעה של הרש"פ ברצועת עזה. אם דבריו של עריקאת נכונים, הרי שנתניהו היה מוכן להעדיף את חמאס על פני הרש"פ באופן פומבי. ראש השב"כ, נדב ארגמן, שהוביל בעבר מצד ישראל את המגעים באפיק הפיוס, התריע בישיבת הקבינט ב-4 בנובמבר מפני התפרצות אלימה בגדה המערבית.

ב-8 בנובמר הושלם צעד גדול נוסף במימוש ההסדרה, כאשר שגריר קטר, אל-עמאדי, נכנס לרצועה עם מזוודות ובהן 15 מיליון דולר במזומן שהועברו לחמאס. צעד זה עורר זעם בהנהגת הרש"פ כלפי קטר. הרש"פ טענה שקטר התחייבה בעבר שכל סיוע לעזה יועבר דרך מוסדות הרש"פ, וכך עליה לנהוג גם על פי הבנות "צוק איתן", להן הסכים אבו מאזן בפגישתו עם נשיא מצרים. בהעברת הכסף הישירה לחמאס ראו בצמרת הרש"פ משום חיזוק של השלטון החמאסי ברצועת עזה והעמקת הפילוג הפנים פלסטיני. תמונות מזוודות הכסף נכנסות לעזה היוו ללא ספק "אצבע בעין" של רמאללה.

גם התקרית שפרצה ב-11 בנובמבר, כאשר כוח מיחידה מובחרת של צה"ל נחשף בעזה וחולץ בלחימה שהובילה לסבב אלימות ושיגורים נוסף, לא בלמה את ההסדרה. הלחימה בעקבות התקרית הסתיימה בהפסקת אש תוך ימים ספורים. מבחינת ליברמן היה זה, ככל הנראה, "הקש ששבר את גב הגמל". יום לאחר הפסקת האש הודיע ליברמן על התפטרותו ממשרד הביטחון, והסביר:

"מבחינתי מה שקרה אתמול, הפסקת האש, בשילוב עם כל תהליך ההסדרה מול חמאס, זה כניעה לטרור. אין לזה שום הגדרה אחרת, אין לזה שום משמעות אחרת אלא כניעה לטרור. [...] מה שבפועל אנחנו עושים כרגע כמדינה, אנחנו קונים שקט לטווח קצר במחיר פגיעה קשה בביטחון הלאומי לטווח ארוך. זה לא סוד שהיו כבר בחודשים האחרונים חילוקי דעות בין ראש הממשלה לביני, ואני רק אזכיר את הנושא של הכנסת דלק קטארי, אני חשבתי שזו שגיאה. רק אחרי שראש הממשלה הוציא הוראה כתובה נאלצתי לאפשר להכניס דלק קטארי לתוך הרצועה. [...] אני חושב שהקו שאנחנו נוקטים בחודשים האחרונים שגוי לחלוטין. נכנסתי לממשלה, כולם ידעו מה עמדותיי, נלחמתי עליהן מבפנים [...] הייתה מחלוקת אבל למרות חילוקי הדעות, לא חיפשתי סיבות לפרוש. ניסיתי להישאר כחבר נאמן בממשלה ובקבינט כמה שאפשר, לשמור על כל חילוקי הדעות בפנים, גם במחיר אלקטורלי ותדמיתי קשה".

הסדרה ישירה בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה משמעותה הנצחת הפיצול הפוליטי והגיאוגרפי בין הרצועה לבין הגדה המערבית שבשליטת הרש"פ וסיכול כל תהליך מדיני שסופו הקמת מדינה פלסטינית. מעניין לראות שתמיכה באפיק ההסדרה, למרות המשמעות המדינית העתידית הברורה שלו, הופיעה לא רק מעל דפי "ישראל היום" אלא גם ב-"הארץ". פרשנים "שמאליים" רבים של העיתון, ביניהם עמוס הראל, גדעון לוי, רוגל אלפר, יגיל לוי, דן מרגלית וצבי בראל הביעו תמיכה חד משמעית במדיניות עוקפת הרש"פ של נתניהו. עמדה זהה הציגו גם מיעוט הפרשנים "הימניים" של העיתון.

כך הצדיקה נוה דרומי את הגיון התמיכה בימין בהסדרה מול החמאס: "אם, במקרה, הרשות הפלסטינית תהיה הגוף השולט בעזה, הלחץ המדיני על ישראל להגיע להסדר יגבר". ישראל הראל נקט לשון זהירות והסביר את ההיגיון שלפי הבנתו מנחה את האסטרטגיה של נתניהו כלפי החמאס, אולם מניסוח הדברים ניכר שהראל תומך באסטרטגיה זו:

"אם נגזר עלינו שתקום מדינה פלסטינית, אומרת האסטרטגיה, עליה לשכון בעזה, ורק בעזה. מדינה שכזאת תענה על הלחצים השונים לבצע את פתרון 'שתי המדינות לשני העמים'. כדי למנוע את הרחבתה של מדינה זו לעבר יו"ש, אסור שהשלטון בעזה יהיה בידי אלה השולטים היום ברמאללה. האחרונים יתבעו ריבונות בשני האזורים, בעוד שחמאס, יריבם המר, יסתפק, גם אם בדיעבד, בריבונות בעזה. לכן אסור, בוודאי בשלב זה, כשקיימת איבת עולם בין הארגונים, להפיל את שלטונו".

כמו הראל, גם עודה בשאראת זיהה את ההסדרה בין ישראל לחמאס במימון קטר כמהלך להפרדה בין רצועת עזה לגדה המערבית ולריסוק השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, אך כמובן שבניגוד להראל הוא מתח ביקורת על אסטרטגיה זו.

האלוף במיל' גדי שמני הגיע לאולפן חדשות כדי לבקר את מדיניות ההסדרה, שאת הגיונה תמצת כך: "ברגע שאתה רוצה להחליש את החמאס אתה צריך לחזק את אבו מאזן, וברגע שאתה מחזק את אבו מאזן אתה מגיע לנושאים שאתה לא רוצה לדבר עליהם".

גם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הציע מאוחר יותר הסבר דומה למדיניות שמוביל נתניהו. "האסטרטגיה", הסביר ברק, "היא לשמור את החמאס פעיל ובועט... גם במחיר הפקרת האזרחים [בדרום]... [וזאת] כדי להחליש את הרשות ברמאללה".

אלא שכדי להבין את האסטרטגיה של נתניהו אין צורך להישען על פרשנות. ברגע נדיר של כנות מצד פוליטיקאי הסביר נתניהו את האסטרטגיה שלו. בישיבת סיעת הליכוד בתחילת מרץ 2019 אמר נתניהו שמי שמתנגד למדינה פלסטינית, צריך לתמוך בהזרמת הכספים לחמאס.

נתניהו השיג את ההסדרה, גם אם לא בטוח שהשיג את ההסדרה שרצה. בחלק הבא והאחרון ננסה להבין מה הייתה ההשפעה של ההסדרה החלקית שהושגה על הצדדים.

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק א' – ניסיון פיוס וכישלונו

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ב' – ניסיון פיוס שני וצעדת השיבה הגדולה

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ג' – הופעת המסלול המקביל

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ד' – ההתקדמות באפיק ההסדרה והניסיונות לבלימתו

• פיוס, הסדרה או מלחמה, חלק ו' – מאזן הכוח שנוצר

אבשלום בן צבי מלמד היסטוריה ותרבות יהודית-ציונית וכותב את יומן הרשת עמדת תצפית

יותם גבעולי חי בלייפציג, לומד גרמנית ועוסק בהיסטוריה פוליטית