ברית המועצות, בעלות הברית ומלחמת העולם השנייה

בתמונה מצעד יום הניצחון במוסקבה 2018

רבים מאיתנו שמעו משפטים כמו "הניצחון במלחמה כולו רוסי ושייך לעם הרוסי, וכל ניסיון לשנות עובדה זו היא שכתוב היסטוריה", "80% מהוורמאכט נהרג בחזית המזרחית", "בעלות הברית פתחו חזית שנייה רק בסוף המלחמה", "לא הייתי מייחס את הניצחון הרוסי הגדול לשימורי חזיר פג תוקף שסופקו לחיילים הרוסים דרך השאל-החכר", "הניצחון הושג הודות לאוקיינוסים של דם רוסי" וכיוצא באלה.

למען הסר הספק, אין ברצוני לגרוע מאומה מעוז רוחו, נחישותו והקרבתו של החייל והמפקד הסובייטי (אף שיש לי לא מעט רפש השמור למרבית הפיקוד הבכיר). מה עוד שאבותיי לחמו בשורות הצבא האדום במלחמה ההיא, ואין לי כל עניין או סיבה להכפיש את זכר גבורתם וגבורת חבריהם.

החזית המזרחית הייתה ללא ספק החזית הקשה ורווייית הדם מכל החזיתות – אף שגם בחזיתות האחרות לא בדיוק ליקקו דבש – והיטלר וסטלין כאחד השליכו אל התופת שלה המונים מבני עמם, כשמאזן המיתות הוא תמיד לרעת הרוסים. מדוע זה היה כך ומה הפך את החזית הזאת לאיומה כל כך, זה נושא לדיון נפרד. היום אתרכז רק בטענות שבאות להקטין את תפקיד מעצמות המערב בניצחון על מדינות הציר.

החזית הראשונה

נתחיל במושג "החזית השנייה" שבעלות הברית המערביות מואשמות תדיר בלאות בפתיחתה. למעשה, החזית השנייה לא נפתחה בידי בעלות הברית, אלא, כמובן, בידי היטלר, בשעות המוקדמות של בוקר ה-22 ביוני 1941.

לפני כן, בעלות הברית – אז עדיין רק הבריטים והצרפתים – פתחו חזית ראשונה מול גרמניה, ב-3 בספטמבר 1939. אמנם שמונה החודשים הראשונים של הלחימה באמת התנהלו בעצלתיים, עד לפלישה הגרמנית לנורווגיה ואז לצרפת. אך החזית הראשונה בהחלט הייתה במערב, ומניין הקורבנות שלה זינק בחדות כלפי מעלה אחרי מאי 1940.

שיתוף הפעולה בין ברית המועצות לבין הרייך השלישי

באותה העת, ברית המועצות הייתה, הלכה למעשה, בעלת ברית נאמנה של הרייך. נאמנה כלפיו, אגב, הרבה יותר מאשר הוא כלפיה. היא לחמה לצדו נגד פולין, וסיפקה לו בסיס ימי סמוך למוּרְמֶנְסְק לטובת מעגן ולתיקון הספינות והצוללות בעת כיבוש נורווגיה. ברית המועצות בלמה ספינות בריטיות מלחימה בצי הגרמני בים הבלטי, הובילה את אוניית התקיפה הגרמנית "קומט" ("שיף-45") דרך האוקיינוס הצפוני ומצרי ברינג אל האוקיינוס השקט, שם היא שיקעה אניות בריטיות, ועוד כהנה וכהנה.

הגרמנים, מצדם, היו מאופקים הרבה יותר. הם רק עשו לרוסים טובה ולחצו על רומניה לוותר על שטחי בסרביה לטובת ברית המועצות, והגבילו את תנועת הצי שלהם בימי המלחמה הסובייטית מול פינלנד.

ברית המועצות סיפקה לרייך מצרכים אסטרטגיים, ובכך ביטלה, למעשה, את טבעת החנק של האימפריה הבריטית. בין היתר, במהלך 18 החודשים של שיתוף הפעולה האינטנסיבי בין שתי המעצמות, סטלין מכר להיטלר – במחירים נמוכים במיוחד ובעמידה בלתי-רגילה בזמנים – 865 אלף טון נפט, 140 אלף טון מנגן (לייצור אלומיניום ופלדת אל-חלד), 14 אלף טון נחושת, 3 אלף טון ניקל, 101 אלף טון כותנה, יותר ממיליון טון עצים, 11 אלף טון פשתן, 26 אלף טון כרום, 15 אלף טון אסבסט, 184 אלף טון פוספטים, 2736 קילוגרמים של פלטינה וכמעט מיליון וחצי טון חיטה. כמו-כן, ברית המועצות אפשרה מעבר של מטענים אסטרטגיים, המיועדים לגרמניה, מן המזרח הרחוק.

אני לא ארחיב יותר מדי על צורות אחרות של שיתוף פעולה, כמו משלחות למידה והשתלמויות מקצועיות הדדיות בין הנ.ק.ו.ד. לבין הגסטפו או כמו להסגרת 800 פליטים קומוניסטיים שהצליחו להימלט לברית המועצות מגרמניה ומאוסטריה – הסגרה שהגרמנים כלל לא ביקשו, אגב, ושכולה הייתה מחווה של רצון טוב ממשופם אחד לשני.

חיילים סובייטים וחיילים גרמנים בברסט-ליטובסק היכן שנערך מצעד ניצחון משותף של שני הצבאות על הצבא הפולני

באופן כללי, אפשר לסכם ולומר למי שמלין על העדר הניראות של התרומה הסובייטית ללחימה בסרט "דנקרק" של כריסטופר נולן – והיו מי שהעלו טענה תמוהה כזו – שאפשר להבחין בתרומה הסובייטית טסה שם מעל ראשי חיילי בעלות הברית, מתפוצצת בקרבם, צולפת בהם, ומאכילה ומלבישה את חיילי הוורמאכט שלחצו על ההדק.

הגרמנים (והאיטלקים), מצדם, גם מכרו לסובייטיים ציוד לחימה, כולל מטוסים, ומכונות תעשייה, אבל עשו זאת בצורה איטית, ללא עמידה בזמנים (גרמנים - כן? לקרוא ולא להאמין), ובחוסר חשק מופגן. אבל לסטלין זה לא הפריע והוא המשיך לתדלק את מכונת המלחמה הנאצית עד לרגע האחרון – רכבות המשא הסובייטיות האחרונות חצו את הגבול מערבה כבר תחת ההפגזה הגרמנית.

הבריטים, בינתיים, עסקו בכתישת מכונת המלחמה הגרמנית. רק במהלך "הקרב על בריטניה" הם הפילו יותר מ-1700 מטוסים גרמניים. בקרבות באוקיינוס האטלנטי הושמדו יותר מ-700 צוללות גרמניות – כל אחת ואחת – שווה המון טנקים ומטוסים שלא נבנו מעולם.

השאלה, האם היפנים יעמדו בהסכם שלהם עם היטלר ויתקפו את ברית המועצות ממזרח נותרה פתוחה במשך זמן רב – עד לפרוץ המלחמה עם ארצות הברית. המלחמה באוקיינוס השקט ריתקה את היפנים לחזית האוקיינוס השקט ואפשרה לסטלין להעביר את הדיביזיות הסיביריות להגנת מוסקבה. הגיוס והמעבר התחילו אחרי שהמרגל הסובייטי ריכארד זורגה סיפק ראיות מוצקות להתכוננות היפנית לתקוף את האמריקנים, אבל המשלוח המאסיבי באמת של כוחות מסיביר למוסקבה נפתח רק אחרי ההתקפה על פרל-הארבור. בלעדי "הדיביזיות הסיביריות" – מוסקבה הייתה נכבשת, בכך אין שום ספק.

הסיוע הישיר והעקיף של בעלות הברית לברית המועצות

בעלות הברית, בייחוד הבריטים, הן שניתקו את הגרמנים מן הנפט במזרח התיכון. הנחיתה של בעלות הברית בסיציליה ריתקה את כוחותיו של היטלר לאיזור והעלתה תרומה משמעותית לניצחון בקרב קוּרְסְק. ההפצצות של בעלות הברית פגעו קשות בתעשייה הגרמנית ואילצו את הרייך להחזיק חלק ניכר מן הצי האווירי שלו מחוץ לחזית המזרחית. מובן שמשלב מסוים, גם נדרש ממנו לאבטח את החופים האטלנטיים הארוכים מפני הנחיתה ממערב.

כעת, נעבור לסיוע הלוגיסטי של בעלות הברית לברית המועצות ולמספרים היבשים: יותר מ-18 אלף מטוסים, יותר מ-11 אלף טנקים, יותר מ-7,000 נגמ"שים (כל מצבת הנגמ"שים הסובייטית, אגב), 8,000 תותחי נ"מ, 500 תותחי נ"ט, כ-50 אלף ג'יפים ו-35 אלף אופנועים. שליש מכל הצמיגים של ברית המועצות בכל שנות המלחמה – מקורם בהשאל-החכר.

חיילים סובייטים על נושא גייסות T16 תוצרת פורד מהשאל-החכר

כאן המקום המתאים לצטט את ז'וקוב, החביב על המקטינים בחשיבות הסיוע המערבי: "קיבלנו 350 אלף מכוניות, ועוד איזה מכוניות! לא היו לנו חומרי נפץ, אבק שריפה, לא היה במה לטעון את כדורי הרובים. האמריקאים ממש הושיעו אותנו עם אבק השריפה ועם חומרי הנפץ. וכמה פלדה הם סיפקו לנו! האם יכולנו בכלל לארגן מחדש את ייצור הטנקים ללא הסיוע האמריקני בפלדה?!" (מתוך התזכיר הסודי מאת ו. י. סמיצ'סטני, יושב הראש של הק.ג.ב., לחרושצ'וב, 27 במאי 1963. רק שבספר הזיכרונות הרשמי שלו, המותאם לנסיבות השעה, ייתן המצביא הסובייטי חסר היושרה הערכה קוטבית לתועלת שבהשאל-החכר).

במהלך המלחמה, בעלות הברית סיפקו פי 1.5 יותר מכוניות מאשר ברית המועצות ייצרה בעצמה. אלה תודלקו ב-2,230 אלף טון בנזין שסופק בידי בעלות הברית. ברית המועצות כמעט לא ייצרה קטרים בזמן המלחמה. האמריקנים סיפקו לה 1,900 קטרים רגילים ו-66 קטרי דיזל. האמריקאים סיפקו לברית המועצות פי 10 יותר קרונות ממה שזו ייצרה בשנות המלחמה, ואלה נסעו על גבי יותר מ-622 אלף טונות של פסי רכבת שסופקו בידי בעלות הברית. אשר לחומרי נפץ, שבו, בין היתר, פוצצו המסילות שנפלו לידי הגרמנים, שליש מהם היה מתוצרת אמריקנית.

אילוסטרציה קטנה לעניין הסיוע היא הקטיושה המפורסמת. הקטיושה רכבה על המרכב של סטודבקר האמריקני. טנק טי-34 קיבל את תותח שמונים וחמישה מילימטר האימתני שלו רק אחרי שהאמריקאים סיפקו לרוסים את המכונה השלישית שהייתה חיונית לייצור הבסיס המתאים לצריח שלו. שתי המכונות שהיו לסובייטים לא עמדו במשימה. האמריקאים והבריטים סיפקו אלפים רבים של מכונות תעשייתיות ואינספור טונות של חומרי גלם.

משגר רקטות קטיושה על מרכב משאית סטודבייקר מהשאל-החכר

באופן כללי, לקראת תחילת 1942, מחצית מן התעשייה הסובייטית נפלה לידי הגרמנים. כך, למשל, מתוך שלושה מפעלי ייצור אלומיניום נותר רק אחד, הקטן שבהם, בהרי אוראל. במהלך המלחמה, הרוסים ייצרו 263 אלף טון אלומיניום, ובעלות הברית סיפקו 328 אלף טון. חלק עצום ורב מן המטוסים הסובייטיים נבנה מאלומיניום אמריקני וקנדי.

מערכות הקשר היו עקב אכילס של הצבא האדום עוד לפני תחילת המלחמה. במהלך המלחמה מסרו בעלות הברית לברית המועצות 35,800 מכשירי קשר, כמעט 6,000 ממסרים ו-348 מכ"מים, אף שבקצב שבו הסובייטים שרפו את כוחות השריון שלהם, תמיד הורגש מחסור באמצעי הקשר.

בים – ברית המועצות קיבלה 500 אניות מלחמה, כולל 28 פריגטות.

אני אעצור כאן, למרות שאפשר להוסיף כהנה וכהנה, אבל לפני זה רק אעיר הערה באשר לשימורים האמריקאים שרבים מלגלגים עליהם. השימורים ששלחה ארצות הברית במסגרת השאל-החכר הצילו מאות אלפים ממוות ברעב. ברית המועצות קיבלה ארבע וחצי מיליון טונות של מזון. אני אחזור על המספר הלא ייאומן הזה - ארבע וחצי מיליון טונות של מזון!

כל זה, הלכה למעשה, חינם אין כסף. ארצות הברית לא דרשה תשלום עבור אמצעי לחימה שהושמדו בזמן הלחימה, רק עבור ציוד אזרחי ששרד אצל מקבלות ההשאל-החכר בתאריך ה-2 בספטמבר 1945. כמו כן, האמריקנים הפחיתו את החוב של ברית המועצות אליהם – כמה וכמה פעמים. וכך, בשנת 2006, רוסיה פרעה סופית את חובה – כאשר סיימה לשלם 722 מיליון דולר (כ-7% מתוך 11 מיליארד דולר בערכי 1945). הקפיטליסטים החזיריים מאמריקה העמידו פנים שהם שכחו שבינתיים הדולר הספיק להכפיל את עצמו פי 11 בערך, והחוב האמיתי הסתכם במעל 120 מיליארד דולרים בערכי 2006.

טנק "ולנטיין" בריטי מהשאל-החכר שנפגע בלחימה בחזית המזרחית, 1944

מן הסתם, אין הרבה טעם להסביר זאת ללאומנים רוסיים, היות שהניצחון במלחמה ההיא הוא בערך הסיבה היחידה לגאווה הלאומית שנותרה להם, ולכן אין זה מפתיע כלל שהחגיגות השנתיות של הניצחון איבדו שם כבר מזמן כל פרופורציה אתית ואסתטית.

הלאומנים ברוסיה, שואבים, משום מה, הצדקה לגאווה לאומית מהררי הגופות שסטלין ומפקדיו הגרועים הרבים – בהחלט לא כולם, אבל רבים, רבים מדי – נאלצו לזרוק על מזבח המלחמה הזאת בעקבות החלטות איומות, לפני המלחמה ובמהלכה. ואכן, הרוסים איבדו יותר חיים מכולם, הרבה הרבה יותר. אלא שזה לא מדד לטיב הלחימה. מבחינת איכות ההנהגה והפיקוד זהו מדד מביש.

העמים הסובייטיים, האזרחים הרעבים בעורף שהמשיכו לעבוד למען החזית, החיילים והמפקדים הזוטרים – שחרף כל הסיכויים הצליחו לעמוד באבידות הללו ובסופו של דבר להכריע את האויב – להם מגיעים הרחמים וההערכה.

לנו, לעומת זאת, שווה להכיר את העובדות הקרות.

 יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים