האם ביידן יעצור את הסחף של המפלגה הדמוקרטית שמאלה ומה עם החמור והבעיה היהודית?

טרומן ובן גוריון

אחת הדרכים להסביר לאמריקאים את נבכיה של הפוליטיקה הישראלית, היא לעשות השוואות בין מאבקי הכוח בישראל ובארצות הברית, מעין פופולריזציה של מה שמדעני מדינה קוראים "פוליטיקה השוואתית".

כעת זה יותר ויותר מקובל בקרב פרשנים פוליטיים, שמסבירים למשל שגם טראמפ וגם בנימין נתניהו הם מנהיגים פופוליסטיים או שגם בישראל וגם בארצות הברית האליטות הגלובליסטיות מאותגרות על ידי תנועות המחאה בפריפריות החברתיות והפוליטיות.

אני בדרך כלל סקפטי לגבי עריכת הקבלות פוליטיות מסוג זה. אני לא קונה את זה שדונאלד הוא ״כמו״ ביבי וששניהם הם ״כמו״ בוריס (ג׳ונסון). יחיו ההבדלים המאד גדולים!

אבל לאחר שקראתי את מאמרו המאלף של ניסים סופר על עתיד השמאל הציוני (״דיומא״ 12.07) החלטתי שיש אולי מקום להשוואה בין גורלו של השמאל-מרכז ישראלי לבין מה שקורה למפלגה הדמוקרטית האמריקאית בגלגולה האחרון.

מה שאולי יסביר את הבעיות שניצבות לפני שתי תנועות אלו הוא שאם ניסע במכונת זמן לסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, נגלה שגם מפא״י ההיסטורית תחת הנהגתו של דוד בן גוריון וגם המפלגה הדמוקרטית בתקופת נשיאותו של הארי טרומן, כאשר שתיהן היו בשיא כוחן האלקטוראלי, לא נשאו את תג השמאל.

מפא״י והדמוקרטים היו מפלגות מרכז ניציות, כאשר בן גוריון מנצח על מלחמת העצמאות וטרומן יוזם את המלחמה הקרה נגד ברית המועצות, תוך שהם מקדמים אג׳נדות ממלכתיות שמבוססות על תפישות חברתיות וכלכליות פרוגרסיביות. המפלגות שלהן שימשו אכסניות פוליטיות לשבטים תרבותיים מגוונים; בישראל, וותיקים ועולים חדשים, קיבוצניקים ועירוניים; ובארצות הברית, שחורים ולבנים דרומיים, יהודים ואוונגליסטים.

מול המפא״יניקים והדמוקרטים התייצבו שתי מפלגות גדולות, הציונים הכלליים בישראל והרפובליקנים בארצות הברית שתמכו באג׳נדת משק חופשי וייצגו את אנשי העסקים, חקלאים עצמאיים ובעלי מקצועות חופשיים.

בו בזמן, גם בן גוריון וגם טרומן היו צריכים להתמודד עם התנגדות מהשמאל הרדיקלי ומהימין הקיצוני. טרומן הצליח לנטרל בבחירות לנשיאות ב-1948 את הנרי וולאס, סגנו לשעבר שרץ כמועמד המפלגה הפרוגרסיבית ואת סטרום תרמונד, דמוקרט מקרוליינה הצפונית שעמד בראש מפלגה גזענית. בישראל הצליח בן גוריון לדחוק לשוליים הפוליטיים את חרות הימנית ואת מפ״ם המרקסיסטית.

טרומן מקבל מנורת חנוכה מבן גוריון (מימין אבא אבן)

תחילת התנועה שמאלה

וכמו שאומרים, מה שקרה אחרי בן גוריון וטרומן זאת היסטוריה. תוכניתו של בן גוריון להפוך את מפא״י למעין מפלגת לייבור רפורמיסטית נכשלו עם הקמת המערך יחד עם אחדות העבודה ועם מפ״ם בעוד שיורשי הציונים הכללים, הקימו עם חרות מפלגת ימין חדשה שקלטה לתוכה בהדרגה את בני עדות המזרח שנהגו להצביע למפא״י.

בו בזמן, עברה המערכת המפלגתית האמריקאית טלטול רציני לאחר שנשיא דמוקרטי, לינדון ג׳ונסון העביר את החקיקה ההיסטורית לקידום זכויות האזרח, שהוביל לנדידה הגדולה של בוחרים בדרום למפלגה הרפובליקנית בתקופת נשיאותו של ריצ׳ארד ניקסון.

תנועות המחאה של השמאל החדש של שנות ה-60 והשתלטותם על המפלגה הדמוקרטית גרמה לניכורם של בוחרים קתוליים ואוונגליסטים שמרנים שהצטרפו למפלגה הרפובליקנית שתחת הנשיא רונלד רייגן נראתה יותר, אם להשתמש בדימוי ישראל, יותר כמו חרות ופחות כמו הליבראלים.

אני משאיר לניסים סופר ולאחרים להסביר בהרחבה את הגלגולים הפוליטיים והאידיולוגים שעברו על תנועת העבודה הישראלית עד שהפכה למפלגה הקיקיונית וחסרת השפעה הפוליטית והאינטקטואלית שהיא כיום.

זה לא היה יכול לקרות בארצות הברית תחת מערכת פוליטית שנשלטת על ידי שתי מפלגות גדולות שמהוות סופרמרקטים אידיאולוגיים ושבה מאבקי הכוח החשובים באמת מתנהלים בתוך המפלגה הדמוקרטית ובתוך המפלגה הרפובליקנית ולא בין שתיהן. הכוחות ששולטים על הבייס המפלגתי הם אלו ששולטים במפלגה ומהווים את פרצופה הפוליטי.

השמאל החדש האמריקאי של שנות ה-60 פשט ולבש צורה מספר פעמים, אבל מה שאיחד את כל הקבוצות שהשתייכו אליו היה דחיית ערכים ממלכתיים או לאומיים ואימוץ האג׳נדה הרב-תרבותית ששמה במרכזה את קידום האינטרסים של קבוצות מיעוט — שחורים, היספאנים, נשים, הומואים — שעל פי דוקטרינת הזהויות המשיכו וממשיכים לסבול מאפליה ודיכוי על ידי הרוב הלבן הגזעני. לאג׳נדה השמאלית הזאת התווסף גם מימד אוניברסאלי-ליבראלי שהדגיש את המחוייבות האמריקאית לא לאינטרסים לאומיים צרים אלא למערכת ערכים קוסמופליטית.

במסגרת זאת יצא השמאל האמריקאי נגד אחד העקרונות ההיסטוריים של המפלגה הדמוקרטית, שהפכה במשך השנים לבית הפוליטי של רוב היהודים האמריקאיים, וזאת התמיכה בציונות ובמדינת ישראל. תחת השפעת הרומנטיזציה של ה-"עולם השלישי" ישראל הוצגה כגרורה של המערב ה-"אימפריאליסטי" וכמדכאתם של ה-"ילידים" הפלשתינאים.

למרות גידול ההשפעה של השמאל האמריקאי בתוך המפלגה הדמוקרטית, הוא הצליח רק פעם אחת להשתלט על הבייס המפלגתי, כאשר נציגו ג׳ורג׳ מקגוורן נבחר כמועמד המפלגה לנשיאות ב-1972. התרגיל ההוא הסתיים בכשלון צורב, כאשר מקגוורן זכה בתמיכת רוב הבוחרים רק במדינת מסצ'וסטס ובמחוז הבחירה של הבירה וואשינגטון.

ג'ורג' מקגוורן. הוביל את המפלגה הדמוקרטית לתבוסה צורבת

הבחירות של 1972 הוכיחו לדמוקרטים כי אימוץ אג׳נדה שמאלית קיצונית שמנוגדת לאינטרסים ולערכים של רוב הבוחרים האמריקאים, כולל תומכיהם הפוטנציאליים באיגודים המקצועיים, עשוי להפוך אותם בהדרגה למפלגת מיעוט.

מאז הכשלון של 1972 הפכה התפיסה שהדמוקרטים יכולים לנצח בבחירות רק כשהם שומרים על מקומם במרכז הפוליטי למעין אקסיומה פוליטית. תפיסה זו הנחתה את הממסד המפלגתי שהריץ לנשיאות מועמדים כמו ג׳ימי קרטר וביל קלינטון שקידמו עמדות שמרניות יחסית בתחומי הכלכלה לצד מדיניות חוץ ניצית, בדומה ליצחק רבין ולשמעון פרס לפני הסכמי אוסלו.

זה יהיה מוגזם לתאר את הנשיא ברק אובמה כאיש השמאל הפוליטי והוא בהחלט לא הציג את עצמו כך, מה שמסביר מדוע הוא הצליח להשיג את תמיכתם של בוחרים שיותר מאוחר הצביעו לדונאלד טראמפ.

אבל אין ספק שבתקופת כהונתו של אובמה עבר הבייס של המפלגה הדמוקרטית תהליך של רדיקליזציה שהביא להתחזקות האגף הפרוגרסיבי. זאת במקביל לתנועה ימינה של המפלגה הרפובליקנית שאימצה בסופו של דבר את האג׳נדה האתנו-לאומית של טראמפ.

ג'ו ביידן

אם לחזור לעשות הקבלות עם הפוליטיקה הישראלית, ג'ו ביידן הוא מעין מהדורה אמריקאית של מפא״יניק ישראלי, עסקן וותיק שייצג את מדינת דלאוור בסנאט קרוב לארבעה עשורים, ששחה עם הזרם הפוליטי המרכזי, המיוצג על ידי הנשיא לשעבר ביל קלינטון, ושנהנה מתמיכת חברות עסקים המנפיקות כרטיסי אשראי שממוקמות בדלאוור.

כקלינטוניסט, ביידן תמך בעבר ברפורמות כלכליות שקודמו על ידי וול סטריט ובמדיניות חוץ ניצית. כסנאטור הוא היה בין הדמוקרטים שהצביע בעד ההחלטה של הנשיא ג׳ורג׳ בוש להתקיף את עיראק. וביידן קיבל בקביעות את הציונים הכי גבוהים מאיפא״ק, הלובי הפרו ישראלי בוושינגטון.

ביידן נחשב לתומך ישראל

אבל מהרבה בחינות, התהליכים המתחוללים בתוך המפלגה הדמוקרטית עצמה, כולל התחזקות האלמנטים השמאליים במפלגה, הם בגדר ניסיון לקבור פוליטית את הקלינטוניזם. זאת לא רק בכל מה שקשור למדיניות חברתית-כלכלית, כולל תמיכה בהלאמת חברות הביטוח הרפואיות והגדלת המיסוי על החברות הגדולות, אלא גם בתחום מדיניות החוץ, כאשר הפרוגרסיבים טוענים שהגיע הזמן לסיים את עידן ה-״יחסים המיוחדים״ עם ישראל.

מדובר כאן לא רק בקריאה לשינוי הכיוון האידיולוגי של הדמוקרטים, אלא גם בערעור מאזן הכוחות הפוליטי בתוך המפלגה, כפי שהשתקף בבחירתן לקונגרס של הפוליטיקאית ההיספאנית מניו יורק, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ושל שתי פוליטיקאיות מוסלמיות, אילהן עומאר ממינסוטה ורשידה טליב ממישיגן.

ביוני נחל חבר הקונגרס אליוט אנג'ל, ששרת בבית הנבחרים כמייצג מחוז של ניו יורק מאז 1989, תבוסה בבחירות המוקדמות הדמוקרטיות. אנג'ל היה אחד מתומכיה הנלהבים של ישראל בקונגרס וכוכב ראשי של איפא״ק. המנצח, ג'מאל באומן הוא מתמודד שחור השייך לאגף השמאלי והפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. באומן תומך בהצבת תנאים הנוגעים לזכויות אדם על הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל. הניצחון של באומן נותן לנו תמונה של התהליכים הדמוגראפיים שמשנים את פניה של המפלגה הדמוקרטית.

אכן, זה רק עניין של זמן עד שחברי קונגרס דמוקרטים יהודים ופרו-ישראלים, כמו הסנאטורים צ׳רלס שומר מניו יורק ודייאן פיינסטיין מניו יורק יפנו את מקומם לפוליטיקאים שחורים, היספאנים, אסייתים ומוסלמים, שישנו את מדיניות החוץ של מפלגתם כולל ביחס לישראל, תהליך שיואץ בעקבות ההפגנות של תומכי הבלאק לייב מטרס. החמור שמייצג את המפלגה עשוי לערוך פחות ביקורים בישראל.

חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז מייצגת את התנועה של המפלגה הדמוקרטית לעבר השמאל הפרוגרסיבי

השאלה לטווח הקצר היא אם ביידן כנשיא יהיה מסוגל או אפילו מוכן לעמוד בפני הלחצים שיופעלו עליו בתוך המפלגה ולמצוא דרך לרסן את אוקסיו-קורטז ואת שאר כוחות השמאל שמתחזקים מיום ליום.

עד עכשיו, הקייס שהציגו פוליטיקאים כמו ביידן נגד הסחף שמאלה של מפלגתם היתה שזה יפגע ביכולתם של הדמוקרטים לזכות בתמיכת הצבור הרחב (והם היו יכולים להוסיף "תראו מה קרה למפלגת העבודה בישראל"). אוקסיו-קורטז עשוייה לטעון היום, שבניגוד לישראלים, האמריקאים יותר מוכנים לנוע שמאלה.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי ופרשן לעניינים גלובליים, ובעבר מרצה למדע המדינה באמריקן יוניברסיטי ועמית מחקר במכון קאטו