ב-30 במאי 1921, נער שחור תקף נערה לבנה במעלית בטולסה, אוקלהומה.
כך לפחות טענו.
דיק רולנד, מצחצח נעליים בן 19, הלך לבניין דרקסל במרכז העיר שם היו השירותים הציבוריים היחידים לשחורים במרכז העיר טולסה. בעידן "חוקי ג'ים קרו"', רוב התשתיות באוקלהומה היו מופרדות. במעלית קרה משהו, ומפעילת המעלית – נערה לבנה בשם שרה פייג' – צעקה. ההסבר המקובל הוא שרולנד נכשל בטעות ברגל שלה ותפס בזרועה כדי לייצב את עצמו; פייג' נבהלה וצעקה. פקיד ראה את המעשה ואת השרוול הקרוע של פייג', הניח שהיא מותקפת ובא לעזרתה. על פי שמועות אחרות השניים ניהלו רומן לא חוקי (באותה העת אסור היה לקיים קשר רומנטי בין שחורים לבין לבנים), והייתה מריבה ביניהם.
רולנד ברח והמשטרה נקראה למקום.
שמועות רבות התפשטו בעיר; הוא הציק לפייג'! הוא תקף את פייג'! הוא אנס את פייג'!
העיתון המקומי טולסה טריביון, דיווח כי רולנד השחור תקף מינית את פייג' הלבנה וברח כשפקיד הגיע לעזרתה. נטען כי הטריביון גם קרא "לעשות לינץ' בנגרו הלילה", אבל אם אכן כך קרה, לא שרדו עותקים של הטור הזה.
הכתבה מהטולסה טריביון
למחרת בבוקר נעצר רולנד בידי שני קציני משטרה, אחד מהם שחור. רולנד היה עתיד להיות מואשם בתקיפה – למרות שפייג' כנראה לא התלוננה במשטרה – ונטען שמונה לו עורך דין. וושינגטון האדסון, עורך הדין שנטען כי ייצג את דיק רולנד, היה לימים מנהיגו של הסניף הפעיל מאוד של הקו-קלוקס-קלאן המקומי (בקלאן של טולסה היו באותה תקופה כשלושת אלפים חברים, לא כולל תנועת הנשים של הקו-קלוקס-קלאן ותנועת הנוער של הקו-קלוקס-קלאן).
שעות ספורות אחר כך, הגיעה קבוצת פורעים לבנים למבנה בית המשפט שהיה גם בית המעצר ודרשה לקבל לידיה את רולנד כדי לעשות בו לינץ' – נוהג נפוץ באותה תקופה. לפי אחד המקורות, באוקלהומה היו 33 מקרי לינץ' בין 1917 לבין 1920 ולפחות 27 מהם נעשו בשחורים. מקורות אחרים מביאים נתונים שונים, אבל ברור שתופעת הלינץ' הייתה נרחבת ושרובם נעשו שחורים. אוקלהומה עדיין הייתה מדינת ספר ברוחה (רק ב-1906 היא התקבלה כמדינה מן המניין בארה"ב). אוקלהומה התאפיינה במעט סדר ציבורי ובשיעור פשיעה גבוה. עם זאת, יש לציין כי עד לטבח בטולסה, לא נערך בה לינץ' בשחורים.
מפגש סניף טולסה של קו קלוקס קלאן הכולל את תנועת הנשים של הקלאן, 1922
טולסה – עיר עם פיצול אישיות
טולסה הייתה עיר עשירה, בעיקר בגלל שדה נפט עשיר מאוד בסמוך לה. הנפט האיץ את יצירתה של כלכלה פורחת. האוכלוסיה גדלה בתוך עשור מסביבות 18 אלף לכמאה אלף תושבים – כעשירית מהם שחורים.
רוב השחורים היו מרוכזים בשכונת גרינווד. שכונת גרינווד נבנתה בחלקה על שטח אינדיאני, בעזרת תכסיס חוקי מעניין. לפני מלחמת האזרחים, היו לשבטים האינדיאנים מספר עבדים שחורים. לאחר שאותם שחורים שוחררו מעבדותם, הם השתלבו במידה זו או אחרת בשבטי האינדיאנים. בזכות זאת, יכלו שחורים אלו לקבל אדמה במסגרת החוקים שהעניקו שטחי אדמה לאינדיאנים. האדמה שקיבלו אותם עבדים לשעבר יחד עם אדמה שקנו כמה שחורים עשירים היוותה את הבסיס לגרינווד.
אבל גרינווד לא הייתה רק שכונת מגורים אלא גם רובע עסקים פורח. בשכונת גרינווד היו מלונות, מסעדות, ושני בתי קולנוע גדולים (בשני בתי הקולנוע יחד היו 1750 מושבים). בגרינווד היו גם כתריסר כנסיות, ספריה ציבורית ושני עיתונים יומיים (בטולסה כולה היו רק עוד שני עיתונים יומיים נוספים). בגרינווד היו 15 רופאים שחורים, כולל לפחות מנתח אחד, ד"ר אנדרו .סי. ג'קסון, שהיה כה נחשב עד שגם לבנים באו אליו לטיפול.
שניים מהשחורים בטולסה היו בעלי הון של יותר מ-150 אלף דולר בערכי 1920 (כשני מליון דולר בערכים של ימינו) ורבים אחרים היו אמידים. כיום מקובל לכנות את גרינווד של אז "וול סטריט השחורה", אבל באותו הזמן כינו אותה תושבים לבנים רבים "אפריקה הקטנה". רוב תושבי גרינווד אמנם היו עניים וגרו בצפיפות, אך הרובע היה פורח ומלא חיים. ב-1915 הביט העיתון השחור טופקה פליינדילר "לעבר היוזמה השחורה בארץ המבטיחה ההיא" וסיפר על אנשים כמו "מר ג'יימס צ'רי, אפרו-אמריקאי בטולסה, בעל 13 בתים להשכרה ובעל שם טוב".
שכונת גרינווד "וול סטריט השחורה"
מצד שני, טולסה הייתה עיר מוכת פשיעה מכל המינים; פשיעה אלימה, זנות, וכמובן – מכירת אלכוהול בתקופת היובש. באוגוסט 1920 ביצע המון לבן לינץ' ברוי בלטון, לבן בן 18 שהואשם (כנראה בצדק) ברצח נהג מונית. הוא נלקח מהכלא בשיירת מכוניות עצומה ונתלה סמוך למקום הרצח לעיני מאות משתתפים. המשטרה לא התערבה, למעט בהכוונת התנועה במקום הלינץ', הרחקת צופים שהתקרבו מדי לקורבן הלינץ' ולמבצעיו.
מפקד המשטרה, ג'ון גוסטפסון, טען שלא התערב משום שאחרת היה מתחיל קרב יריות והיו הרבה יותר נפגעים. גוסטפסון הוסיף כי למרות שהוא מתנגד לשלטון ההמון "אני צריך לומר בכנות שהלינץ' בבנטון יוכיח את עצמו כמועיל באמת לטולסה וסביבותיה".
לאחר הלינץ' בבלטון העלה עיתונאי שחור את האבחנה שאם המשטרה לא התערבה להציל לבן מידי לינץ' של לבנים, היא גם לא תעשה זאת כדי להציל שחור מידי לבנים. זו הייתה הדעה הרווחת בין השחורים. למרות שהלינץ' היה רווח באוקלוהומה, הרי בטולסה עצמה מעולם לא התבצע קודם לינץ' בשחור. אולם, לאחר התקדים של הלינץ' בבלטון, היה ברור שרולנד היה בסכנת חיים ממשית מידי הפורעים.
בחודשים שלפני המקרה הכריז אחד העיתונים המקומיים בטולסה על מערכה נגד הפשיעה ובאמצעות רמיזות ודו-משמעות אפשר היה מהעיתון כי נטילת החוק לידיים היא לא מעשה פסול בהכרח. אותו עיתון התייחס באופן מפורש לפשיעה שחורה כמקור הרע בטולסה.
בימים האחרונים של מאי 1921 בוצעו שתי בריחות מוצלחות של פושעים מבית המעצר בטולסה. במצב הזה, תושבי טולסה לא מעטים היו מוכנים ומזומנים לנקוט בלינץ' כדי למגר את הפשיעה. ואכן, הלבנים שצרו במהלך היום על בניין בית המשפט ודרשו שרולנד יוסגר לידיהם, מנו כמה מאות כפי הנראה.
תמונת פנורמה של טולסה משנת 1909
האירועים לפני הטבח
למזלו של רולנד, השריף המקומי ווילארד מק'קולו סירב להסגיר אותו לידי הפורעים. מק'קולו התבצר עם רולנד ועם כוח קטן בקומה העליונה של בית המשפט העירוני, השבית את המעלית והורה לאנשיו לירות בכל מי שינסה לפרוץ פנימה. מק'קולו נכנס לתפקידו אחרי הלינץ' ברוי בלטון והיה נחוש שדבר כזה לא יקרה במשמרת שלו. לימים אמר שטעה טעות קשה בכך שלא הבריח את רולנד מהעיר לפני שבית המשפט כותר.
אחד מאנשי השריף היה שחור בשם בארני קליוור. קליוור ניסה להרגיע את הרוחות בגרינווד, ולאחר שראה כי אין תוחלת למאמציו, חזר למשרד השריף כדי לדווח למק'קולו על המתרחש ולהתבצר איתו שם. מק'קולו היה איש הגון ומכובד אבל כנראה שסבל מתמימות מסויימת. השריף לא נהג לשאת נשק וירה רק חמש פעמים באקדח בכל הקריירה שלו (נתון שהעיד על רוגע יוצא דופן באוקלהומה הפרועה). מק'קולו אף האמין ביכולתו לשכנע את הציבור הזועם אך במקרה הזה הוא היה עתיד להיכשל. בכל מקרה, לא היה לשריף מספיק כוח אדם כדי לפזר את ההמון הלבן שלא נענה לדרישותיו להתפנות.
סגן השריף בארני קליוור
בינתיים, קבוצת של 15 שחורים, חלקם חיילים לשעבר, באה מגרינווד להגן על רולנד מפני הלינץ'. באותה תקופה כבר היו לא מעט שחורים בעלי נסיון צבאי – אם ביחידות הפטרול השחורות של צבא ארצות הברית ואם בכוחות שלחמו במלחמת העולם הראשונה (למרות שרוב החיילים השחורים שלחמו באירופה לא שירתו ביחידות קרביות). בכל מקרה – לאותם 15 שחורים היה נשק ורצון למנוע לינץ'.
לפי חלק מהגרסאות, השריף הזעיק את הקבוצה של השחורים החמושים, אבל כשהגיעו, הוא העדיף לשלוח אותם חזרה לגרינווד מחשש להתנגשויות עם ההמון הלבן ואמר להם שהכל תחת שליטה. השריף סירב לדרישות הפורעים. באותו הזמן, הדפה קבוצת חיילי משמר לאומי קבוצת פורעים נוספת שניסתה לפרוץ לנשקייה של המשמר הלאומי.
לקראת ערב התקבצו כאלפיים איש מסביב לבית המשפט. ההמון לא ניסה לפרוץ פנימה למעט שלושה שגורשו מיד בידי מק'קולו (אחרי הפוגרום אמר השריף שטעה בכך שלא ירה בשלושתם ברגע שנכנסו לבניין). מק'קולו הזהיר את ההמון כי אם מישהו ישוב וינסה לפרוץ לבניין הוא יירה במקום. רבים מהנוכחים במקום היו צופים תמימים ומיעוטם אפילו ניסה לגרום לקהל להתפזר. בסביבות 9:30 בערב, השריף כנראה ביקש מקציני המשמר הלאומי לשלוח תגבורת. עברה שעה לפני שהמשמר הלאומי קיבל פקודה להתערב, אבל עדיין לא הובהרה לו מטרת ההתערבות.
בינתיים בגרינווד, נפוצו שמועות כוזבות על לבנים שמסתערים על בית המשפט. בשעה 10 בלילה, קבוצה שמנתה 75 שחורים יצאה לסייע לשריף ולמנוע את הלינץ' אבל מק'קולו שוב שלח את השחורים בחזרה. בעודם יוצאים בחזרה לגרינווד ניסה אדם לבן בשם אי.אס. מקווין – בעברו מתמודד כושל למשרת השריף – לחטוף את נשקו של או.בי. מאן – בוגר שחור של יחידה קרבית במלחמת העולם הראשונה – ומהנשק נפלט כדור. פליטת הכדור שימשה כטריגר לתחילת ההתפרעות של ההמון הלבן. החל קרב קצר בין שתי הקבוצות במהלכו נפצעו עשרה לבנים ושני שחורים (ייתכן שהיה הרוג אחד אך לא ברור מאיזה צד). לאחר הקרב, נסוגה קבוצת השחורים חזרה לגרינווד.
השריף מק'קולו ואנשיו המעטים המשיך להתבצר עם רולנד בבית המשפט. מפקד המשטרה גוסטפסון טען שנקט צעדים כדי להתמודד עם ההתפרעויות שהחלו. אבל גוסטפסון לא היה בשטח, לא תגבר את כוחותיו ולמעשה לא עשה כמעט כלום. יתרה מזאת, המשטרה מינתה כחמש מאות אנשים, לבנים כולם, כ-"סגני שריף" זמניים. אמנם גיוס של סגני שריף ספורים לשמירה על הסדר היה נוהל מקובל באותו הזמן, אבל הגיוס הנרחב שערך גוסטפסון לא נעשה כדי לשמור על הסדר. אחד סגני השריף הזמניים העיד כי קצין משטרה אמר לו: "לך תשיג רובה ותשיג כושון".
מפת הפלישה לגרינווד
הטבח מתחיל
המוני לבנים חמושים יצאו לרחובות. חלק היו הקהל שדרש לינץ' ואחרים יצאו בתגובה לשמועות על "התקוממות שחורה". צופה לבן תיאר אנשים שהחזיקו "רובה בידם האחת, ותפסו בקבוק שתיה חריפה בידם השניה". החלה ביזה בחנויות של שחורים, ואפילו שדדו חנות לצרכי ספורט וציד מול מטה המשטרה. כמה מהשוטרים, סיפר הבעלים (הלבן), עזרו לחלק לקהל את הרובים שנשדדו מהחנות, בעוד בוזזים אחרים שודדים את כל מה שהיה בה.
שחורים שנראו בסביבה הוכו ולעיתים נרצחו וחילופי אש החלו בין שחורים חמושים ללבנים חמושים, ככל שההמון התקרב לגרינווד. לפחות לבן אחד נרצח בידי לבנים אחרים שחשבו שהוא שחור. שחור אחד נרדף לתוך בית קולנוע ושם נורה. זוג זקנים נרצח בביתו בזמן תפילת הערב שלהם, כשהם כורעים על ברכיהם.
בסביבות אחת לפנות בוקר החל ההמון להצית בתים בשכונות שחורות ומנע ממכבי האש להתערב. פחות משעה לאחר מכן הודיעו רשויות החוק לכוח המשמר הלאומי המקומי שהן איבדו שליטה על העיר וביקשו את התערבותו. הבעיה הייתה שגם המשמר הלאומי של טולסה לא תפקד כהלכה, בלשון המעטה (וזאת בניגוד למשמר הלאומי של אוקלהומה שיגיע מאוחר יותר).
במקום אחד הגן המשמר הלאומי על שכונה לבנה מהתקפה שחורה צפויה, רק שהתקפה כזו לא הייתה ולא נבראה. במקום נוסף עצרו חיילי המשמר הלאומי שחורים והעבירו אותם לידי המשטרה; במקומות אחרים ניסה המשמר הלאומי למנוע התנגשויות בין הצדדים, אבל על סמך הנחה שמדובר ב-"התקוממות שחורה", וכך השחורים נתפסו לא כקורבנות אלא כאויב.
כוח המשמר הלאומי של טולסה התנהל כאילו המהומות הן "התקוממות שחורה"
בעוד המתפרעים משתוללים בחלק הלבן של טולסה ניסו חלק מתושבי גרינווד ניסו להתארגן להגנה. תושבים אחרים העריכו כי אין להם סיכוי להתמודד עם הפורעים וברחו מהעיר. גם צעד זה לווה בסיכון. שחור אחד, בילי האדסון, נטש את העיר בעגלה עם נכדיו, אך נרצח בדרך בידי פורעים (הנכדים שרדו). אחד הצילומים ששרדו של גרינווד הבוערת, נושא את הכיתוב "מבריחים את השחורים החוצה מהעיר, הראשון ביוני 1921".
ההתקפה על גרינווד נהדפה באופן זמני בסביבות שתיים בלילה. היו שחשבו אז שהפוגרום תם. בארני קליוור, סגן השריף השחור, החליט שרולנד בטוח דיו וחזר לביתו. קליוור התחמק בדרך מפטרול של לבנים וכשהגיע לגרינווד נתקל בקבוצה של שחורים חמושים. קליוור עדכן את חברי הקבוצה שרולנד בטוח וניסה לשכנע אותם לחזור הביתה, אך זכה בתמורה לגידוף "אוהב לבנים".
הנרי פאק, קצין משטרה שחור – משרד השריף והמשטרה המקומית היו שתי יחידות שונות – גם הוא סבר שהמצב נרגע עד שנתקל באנשים חמושים שירו לעברו. השריף עצמו, שעדיין התבצר בבית המשפט, חשב גם הוא כי המהומות תמו והחליט להישאר ולשמור על רולנד.
קצין המשמר הלאומי הגיע – כנראה בסביבות חצות – כדי להשיג את חתימתו של השריף, שנדרשה כדי להזעיק את המשמר הלאומי של אוקלהומה. הקצין התקשה להיכנס לבניין כי מק'קולו סירב לתת לאיש להיכנס מחשש לינץ'. רק אחרי שעיתונאי המוכר למק'קולו התערב, הועבר המסמך לשריף שחתם עליו. גם זאת, אמר מק'קולו לעיתונאי, רק ליתר ביטחון, כי נראה שהמצב תחת שליטה. רולנד, שהיה הסיבה לפרוץ המהומות, כבר כמעט ונשכח ממחולליהן.
המברק בו רשויות החוק בטולסה מבקשות ממושל אוקלהומה את התערבות המשמר הלאומי של אוקלהומה
הטבח ממשיך
בשלב זה כבר התפשטו השמועות על "התקוממות שחורה" בכל רחבי טולסה. אנשים שאפילו לא ידעו מה הביא לפרוץ המהומות יצאו "להגן" על שכונותיהם. המשמר הלאומי בטולסה קיבל דיווח על רכבת ובה 500 שחורים חמושים שהגיעו כתגבורת להתקפה נגד שכונות לבנות – תגבורת שלא הייתה ולא נבראה. מבחינת המשמר הלאומי התגבשה התפיסה שהמשימה היא להגן על הלבנים מול השחורים – גם אם בפועל דובר בפוגרום לבן בשחורים.
באותה העת, המשמר הלאומי של אוקלהומה שקיבל דיווחים על ההשתוללות בטולסה, גייס את אנשיו. ב-01:46 בלילה קיבל הודעה רשמית מכוחות שמירת החוק של טולסה כי הם איבדו שליטה על הנעשה ודורשים התערבות המשמר הלאומי. מאה אנשי משמר היו עתידים לצאת ברכבת מאוקלהומה סיטי לטולסה בחמש לפנות בוקר.
השמש זרחה על טולסה ב-5:08 בבוקר. מיד לאחר מכן נשמעה צפירה או שריקה, וכנופיות לבנות בסיוע אש מחפה ממקלע שהיה ממוקם במגדל תבואה פרצו שוב לגרינווד. לא זו בלבד אלא שעדי הראייה העידו על מספר מטוסים שלקחו חלק בפרעות. הטייסים ירו על גרינווד ותושביה באקדחים וברובים וכנראה זרקו עליהם גם פצצות מאולתרות.
ההמון פרץ לבתים ובזז אותם. שחורים שלא התנגדו גורשו מבתיהם, נעצרו והובלו למרכזי מעצר מאולתרים. גם עובדים שחורים בבתי לבנים בשכונות אחרות נעצרו ונלקחו למעצר. שחורים שהתנגדו או שנתפסו עם נשק – נורו. זקן נכה שלא יכול היה ללכת – נורה גם הוא. ד"ר ג'קסון, המנתח המפורסם שהוזכר לעיל, לא נטש את ביתו ונורה בידי כנופיית לבנים. הדוקטור מת מפצעיו כמה שעות אחר-כך.
ד"ר ג'קסון שנרצח במהלך הטבח
במקרה אחד סופר שחמישה שחורים נלכדו בבניין בוער. ארבעה מתו בלהבות, ואחד, שניסה להימלט מהבניין, נורה וגופתו נזרקה חזרה פנימה. בסביבות שמונה בבוקר נרצח באכזריות קשיש שחור עיוור ונכה במרכז העיר. הקשיש שהתפרנס ממכירת עפרונות ומשירה ברחוב, נקשר למכונית ונגרר בחוצות העיר עד שפרחה נשמתו.
הכנסייה הבפטיסטית של הר ציון, אחד מהאתרים המרכזיים של גרינווד, הותקפה בעזרת מקלע. לבסוף, נאלצו התושבים השחורים שהגנו עליו לסגת. לאחר מכן הוצתה הכנסייה באש. הפורעים התקדמו בתוך גרינווד והציתו במהלך התקדמותם את בתי השחורים. בית החולים השחור היחיד בעיר הוצת גם הוא.
עובד בחנות מכולת סיפר כי בעל החנות אמר לו שהיום אין עבודה, כי היום "'יום הכושונים' והוא יוצא לצוד כושים'". דווח שגם נשים לבנות הצטרפו לפוגרום והכו נשים שחורות באבנים, מקלות ונשק קר אחר. חלק מאנשי המשמר הלאומי הצטרפו גם הם לקרב – נגד המגנים השחורים. עד ראיה מקנזס (לבן) שהיה במקום תיאר כי בשלושה מקרים ראה אנשי משטרה שודדים שחורים, וכשאחד התנגד – ירו בו.
שחורים מובלים למרכז מעצר מאולתר תוך כדי הפרעות
הבוקר מגיע
הטולסה וורלד היה עתיד לדווח בכותרתו הראשית של אותו בוקר כי "שני לבנים נהרגו בהתפרעויות גזע". מהדיווח בעיתון אפשר היה להבין כי מאות שחורים חמושים תכננו לפרוע בטולסה אך נהדפו אל תוך "אפריקה הקטנה" בידי 500 לבנים חמושים. העיתון הודה שהנסיון "לבצע לינץ' במגף-שחור" – כך כינה העיתון את רולנד מנקה הנעליים – "התחיל את הצרות". מהדורה מאוחרת יותר דיווחה כי "עוד הרבה לבנים נורו". בכותרת צדדית צוין במהדורה המאוחרת כי נהרגו 15 שחורים.
חלק מהשחורים קיבלו מחסה אצל משפחות לבנות שהתנגדו לפוגרום. זוג אחד, הזוג פלפס, הסתיר עשרות אנשים בביתו בימים לאחר הפוגרום. במקרה אחר, מהגרת ממקסיקו הצליחה לחלץ שני ילדים שחורים מידי פורעים לבנים, למרות הסיכון הרב כלפיה בתור לא-לבנה.
אמנם, רוב ההרג וההרס נעשה קודם לכן, אך מהבוקר עברו כנופיות הפורעים הלבנים לעצור שחורים ולגרשם מטולסה כולה. מספר מעסיקים לבנים סירבו להסגיר את עובדיהם השחורים לידי הכנופיות שהסתובבו בשכונות הלבנות ושהעבירו שחורים למרכזי מעצר. עורך דין לבן אחד ניסה לשכנע את המשטרה להתערב כדי להציל בתי שחורים סמוך למקום מגוריו – אך ללא הועיל.
הכנסייה הבפטיסטית של הר ציון עולה בלהבות
מאוחר יותר טענו הרשויות כי המשך מעצרים של שחורים במחנות מעצר מאולתרים, נועד להגן על חייהם. הייתה בכך מידה של אמת, אולם לאור חוסר הפעילות של המשטרה נראה שהחשש מהתקוממות שחורה ומפעולת תגמול שיחק גם הוא תפקיד.
ב-9:15 בבוקר הגיעה סוף סוף הרכבת ובה כ-110 אנשי המשמר הלאומי מאוקלהומה סיטי. בניגוד לאנשי המשמר הלאומי מטולסה, לא הצטרפו אנשי המשמר הלאומי מאוקלהומה סיטי לבוזזים ולא התעלמו מהפוגרום. עם זאת, נדרש זמן רב יחסית בטרם החל כוח המשמר הלאומי מאוקלהומה סיטי לפעול – אם בשל איטיות בהתארגנות של הכוח או בגלל צורך בהשלמת נהלים פרוצדורליים בטרם הכוח יכול היה להיכנס לפעולה.
לבסוף, כשעתיים לאחר הגעתם, הכריזו אנשי המשמר הלאומי על משטר צבאי בטולסה. המשטר הצבאי הביא להפסקת המהומות, אך רוב הנזק כבר נעשה. אנשי המשמר הלאומי צעדו לגרינווד, פירקו את הלבנים מנשקם, סילקו אותם משם, והצליחו למנוע נזק נוסף.
מארי ג'ונס פאריש, שחורה שהפעילה בית ספר להקלדה ופקידות, וחיברה את מה שהיה כנראה הספר הראשון על המהומות, כתבה כי "כל מי שפגשתי היה מלא שבחים לחיילי המדינה שבאופן כה אבירי באו להצלה [...] הם לא נשאו פנים בהשקטת המהומות. הדעה הרווחת היא שאם היו מגיעים מוקדם יותר, הרבה חיים ורכוש רב ערך היה ניצל".
חיילי המשמר הלאומי מפנים פצועים שנפגעו בפרעות בטולסה
לאחר הטבח
באותו לילה הייתה טולסה תחת עוצר כללי. הקורבנות השחורים נקברו במספר מקומות, חלקם לא ידוע עד היום. מספר המתים איננו ידוע. ההערכות נעות בין 37 ל-300, מהם 14 או 15 לבנים. לא כל הלבנים שנהרגו היו מעורבים בפוגרום. לפחות אחד מהלבנים הפצועים נורה כאשר ניסה לחסום פורעים לבנים. בעזרת שימוש במכ"ם חודר קרקע נתגלו בשנים האחרונות שני חללים החשודים כקברי המונים. חללים אלו טרם נחפרו, מסיבות שונות, והכנות אחרונות לחפירתם נדחו בשל הקורונה.
בתחילה לא שחררו הרשויות עצורים שחורים ממעצר אלא אם בא תושב לבן לערוב להם ולהתנהגותם לאחר השחרור. חלק מהעצורים השחורים שוחררו לאחר שמעסיקים או מכרים לבנים ערבו להם, אולם רובם נותרו במעצר עוד מספר ימים.
בין המשוחררים היה דיק רולנד, אותו מצחצח נעליים שהיווה את העילה לפרוץ המהומות. תודות להגנתו של השריף מק'קולו, שרד רולנד את המהומות ללא פגע, ולאחריהן הוא נלקח לקנזס סיטי ולעולם ולעולם לא שב לטולסה. ההאשמות נגד רולנד בוטלו בספטמבר 1921 בעקבות מכתב משרה פייג' שבו הצהירה שאין בכוונתה להגיש תלונה. במקרה או שלא במקרה, גם פייג' נטשה את טולסה לאחר המהומות לטובת קנזס סיטי.
לפחות 1,235 בנייני מגורים של תושבים שחורים הושמדו וכמעט כל האוכלוסיה השחורה בטולסה נותרה חסרת בית. ובעוד חלק מהאוכלוסיה הלבנה של טולסה נחרד מהפוגרום וסייע אקטיבית לשורדים, אחרים נקטו אמצעים כדי למנוע בנייה מחדש של גרינווד. כבר ב-2 ביוני הציעו משקיעי נדל"ן לרכוש את השטח, להקים בו מרכז מסחרי ותעשייתי ולהעביר את תושבי גרינווד למקום אחר, מרוחק יותר. כך גם יימנעו מתחים גזעיים, הסבירו אותם משקיעי נדל"ן.
מועצת העיר טולסה העבירה הגבלה, כביכול בשם בטיחות אש, שנועדה למנוע בנייה מחדש של אזור גרינווד (לבסוף נפסלה ההגבלה בידי בית המשפט העליון של אוקלהומה). ועדות מקומיות מנעו הגעת סיוע מן החוץ לשחורים.
גלויה בה מוצגת השריפה בגרינווד המתוארת כ-"אפריקה הקטנה"
זמן קצר לאחר המהומות הוקם חבר מושבעים גדול (Grand Jury) כדי לחקור את האירוע. בדו"ח הבדיקה שפורסם בסוף יולי, הטיל חבר המושבעים הגדול, כולו לבן, את האחריות לפרוץ המהומות על "קבוצה מסויימת של אנשים צבעוניים". באותו דו"ח נטען שלא נמצאה ראיה לכוונת לינץ' ושהקהל מסביב לבית המשפט היה "רק של צופים וסקרנים". הדו"ח האשים את "דוקטרינת השוויון הגזעי" שנפוצה בין השחורים כגורם שתרם לפרוץ המהומות. בדו"ח נרמז כי השריף מק'קולו כשל בכך שלא טיפל באופן נחרץ יותר בשחורים (!) שבאו למנוע לינץ' ברולנד. אף לבן לא הועמד לדין על חלקו במהומות ובטבח.
הניו יורק טיימס דיווח ב-2 ביוני 1921 על "85 לבנים ושחורים [ש]מתו במהומות בטולסה". מהכתבה בטיימס עולה כי מדובר היה במקור בשחורים חמושים שתכננו לחולל מהומות, בטולסה ובמקומות אחרים. הסאנדיי אוקלהומאן טען כי כנסיית הר ציון הייתה "מחסן נשק של בולשביקים שחורים". גם דיווחים אחרים בעיתונות תלו את האשמה למהומות בקהילה השחורה בטולסה.
אולם, כשהתבהרו הנסיבות בתוך זמן קצר, השתנה הלך הרוחות. הגרסה "הרשמית" התקבלה בספקנות אצל אנשים רבים, גם אם בעיקר מחוץ לטולסה. בטולסה עצמה הצהיר אחד מראשי הקו-קלוקס-קלאן חודשיים לאחר האירוע כי הפרעות היו "הדבר הטוב ביותר שקרה לטולסה", ולאור "הכושים המוזרים" שמגיעים לטולסה, "אולי נצטרך לעשות את כל זה מחדש".
למחרת הפרעות האשים מושל אוקלהומה את השריף ואת מפקד המשטרה המקומי ב-"פחדנות" וקרא למה שהתרחש "ארור ובלתי ניתן לתירוץ". מפקד המשטרה גוסטפסון הורשע ברשלנות, נקנס ופוטר ממשרתו – וכך היה האדם הלבן היחידי ששילם מחיר בדין על מעשיו או מחדליו.
ימים ספורים לאחר הפרעות נאם הנשיא וורן הארדינג באוניברסיטת לינקולן השחורה וציין את תקוותו כי "לעולם לא יהיה לנו שוב מחזה כזה". ואכן, פרעות בהיקף הנרחב שהיה בטולסה לא חזרו על עצמן, אך מהומות ופוגרמים בשחורים נערכו גם בשנים לאחר מכן. ב-1923 נהרסה העיירה השחורה הקטנה רוזווד בפלורידה כמעט לגמרי בידי המון לבן. דעיכה ממשית בפרעות המוניות בשחורים ובמעשי לינץ' בה9 חלה לקראת סוף שנות ה-20, למרות שקשה לומר שהשחורים הגיעו למנוחה ולנחלה גם לאחר מכן.
למרות הגינוי שגינה הארדינג את הפרעות בנאומו באוניברסיטת לינקולן ובנאומים אחרים, הממשל הפדרלי עשה מעט מאוד כדי להילחם בפרעות כאלה או להעניש את הפורעים. חוקים שנועדו להפוך את הלינץ' לעברה פדרלית הוכשלו יותר מפעם אחת בקונגרס.
תמונה פנורמית של שכונת גרינווד וסביבותיה לאחר הפרעות
השפעות ארוכות טווח
המהומות בטולסה הביאו להתחזקות הקו-קלוקס-קלאן בעיר. הסניף המקומי נרשם כאגודה חוקית בינואר 1922. וושינגטון האדסון, אותו עורך דין שנטען כי ייצג את דיק רולנד, הפך כאמור לראש הקלאן. האדסון התפאר לימים כי "החוק קרס לגמרי [לפני שהגענו]. נשים נאנסו ברחובות. אנשים נשדדו. אנחנו הפסקנו את כל זה". הקלאן ביסס את כוחו בטולסה בין היתר בהסתמך על אמצעים פוליטיים. למשל, הקלאן פרסם רשימת מומלצים לבחירות למוסדות העיר – בבחירות למשרת השריף תמך הקלאן במתחרה של מק'קולו והאחרון אכן הפסיד בבחירות אלו. אבל הקלאן המשיך גם בדרכי הפעולה הקלאסיות שלו, שכללו תקיפות, מלקות ועינויים – ולא רק נגד שחורים.
עובדי תעשיית הנפט בטולסה היו מטרה נרחבת לזעם הקלאן בשל התנהגותם ה-"לא מוסרית". בשלב מסויים נראה כי עובדים אלו שימשו מטרה לקלאן יותר מאשר שחורים. ייתכן שהסיבה לכך נובעת מהיכולת שהפגינו השחורים שנלחמו נגד הפורעים בזמן המהומות. אמנם, שחורים הותקפו והוכו בטולסה גם בשנים שלאחר מכן, אך אף שחור לא נרצח בלינץ' לאחר פרעות טולסה. ב-1923 סירס הקלאן יהודי בשם נתן האנטמן שנחשד בסחר בסמים. פעולה זו הניעה את מושל אוקלהומה לצאת למערכה נגד הקלאן. המושל הודח מכהונתו בסופו של דבר, אולם הקלאן ספג מכה קשה ובתוך שנים ספורות איבד את כוחו הפוליטי בטולסה.
הטבח בטולסה השפיע, ככל הנראה, על האצת "ההגירה הגדולה" – מעבר השחורים מדרום ארצות הברית לצפונה. עם זאת, דווקא באוקלהומה שיעור השחורים באוכלוסיה כמעט לא ירד בין 1920 ל-1930. לטבח הייתה השפעה ארוכת טווח על שיעורי היזמות בקרב השחורים. מחקר של הכלכלנית ליסה קוק מצא ירידה ניכרת ברישום פטנטים של שחורים אחרי 1921. המגמה השתנתה רק כאשר נראה היה שדעכה האלימות המאורגנת. קוק סוברת שהתחושה כי אין מי שיגן עליהם והאכזבה מהרשויות המדינתיות והפדרליות הובילה את השחורים להרגיש שאין סיבה לעגן את זכויות הפטנטים והקניין בחוק אם אין מי שיגן עליהם.
גלויה המראה תושב גרינווד ליד הריסות ביתו
זיכרון והיסטוריה
עד מהרה דעך זיכרון הפרעות. לאנשי טולסה לא היה מה להתגאות במעשיהם, ואחרי נפילת הקלאן כנראה היו פחות מעוניינים להעלות על נס את מעשה הטבח. חלק לא מבוטל מהמסמכים ומהתיקים ההיסטוריים נעלמו או הושמדו. רוב התושבים שנולדו בטולסה בשנים לאחר מכן אפילו לא ידעו על הטבח, אלא אם סיפר להם תושב מבוגר על כך. אפילו העיתונות השחורה העדיפה שלא לעסוק בנושא, ולאורך שישים שנה כתבה עליו אך מעט.
אז למה אנחנו זוכרים את הטבח בטולסה יותר ממעשי טבח אחרים? סיבה אחת היא ההיקף הנרחב של הפוגרום (יש הסוברים שהטבח באליין שבארקנסו ב-1919 הפיל לא פחות חללים). סיבה אחרת היא המחיקה של "וול סטריט השחורה". אבל הסיבה העיקרית היא ששרדו הרבה יותר חומרים מהטבח בטולסה מאשר ממעשי טבח שנערכו במקומות אחרים. יתרה מזאת, בחומרים ששרדו מהטבח בטולסה אפשר למצוא גם עשרות רבות של צילומים ואפילו קטע סרט קצר. היותה של טולסה עיר גדולה תרמה לקטלניות של הפוגרום, אולם סייעה גם לתיעודו וזכירתו.
במלאת חמישים שנה לטבח פרסם המגזין אימפקט מאוקלהומה כתבה על המהומות, אך דומה שהיא לא הותירה רושם גדול. בשנות השמונים החל הדבר להשתנות. ההיסטוריון סקוט אלסוורת' פרסם ב-1982 את הספר הראשון על הפרעות, ובאותה שנה זכה הנושא לחשיפה נרחבת בכתבה של הוושינגטון פוסט. נדרשו עוד שנים כדי שהנושא יזכה להכרה רשמית:
ב-1996 נערכה עצרת זיכרון במלאת 75 שנים לפרעות, ובאותה שנה נפתח מרכז תרבות בגרינווד שבין נועד כדי להנציח את האירוע ההיסטורי. בסמוך למרכז התרבות הוצבה מצבה להנצחת "וול סטריט השחורה". ב-1997 הוקמה ועדת חקירה באוקלהומה לבירור המאורעות, והיא פרסמה דו"ח מקיף ומצויין ב-2001. הפרק המרכזי בו נכתב על ידי אלסוורת' שהוזכר לעיל.
פארק "הפיוס" שהוקם בגרינווד ב-2010 לזכר קורבנות הטבח
בעשורים שעברו בין הטבח לבין שנות ה-90 של המאה ה-20 נהגו לכנות את הטבח בשם "מהומות הגזע של טולסה". בשנים האחרונות מקובל לכנותו "טבח הגזע של טולסה". הגדרה יותר הולמת אם כי עשויה להתעלם ממאמץ ההגנה הנכבד של השחורים שנלחמו, גררו בעקבותיהם את החורבן הכלכלי של הרובע הפורח, וגררו איתן השלכות ארוכות טווח.
בשני העשורים האחרונים התעשר מדף הספרים האמריקאי בלא מעט ספרים העוסקים בנושא, רובם ספרי היסטוריה אך התפרסמו גם כמה נובלות. ב-2010 הוקמה בגרינווד מצבה לפרעות, עדיין תחת הכותרת "מהומות הגזע של טולסה" ולא "טבח הגזע של טולסה".
ויכוח בנושא פיצויים מתחולל מזה עשרים שנה כמעט. תחילה היה מדובר על פיצויים לנפגעי המהומות והטבח שעוד היו בחיים. זו הייתה המלצה של ועדת החקירה, שלא נכנסה לחוק, ותביעה בנושא נדחתה בידי בית המשפט העליון האמריקאי. ובגרסה האחרונה הועלתה דרישה לפיצויים כלליים לצורך שיפור מצב הקהילה השחורה בטולסה.
ב-2017 הקימו ראש העיר של טולסה ומושל אוקלהומה ועדה שארגנה את ציון מאה שנה לפוגרום. ב-2020 הוכנסו הפרעות לתכנית הלימודים בהיסטוריה באוקלהומה, כחלק משמעותי מהקוריקולום ולא רק כהתייחסות אגבית.
מחוץ לאוקלהומה חזרו הפרעות לתודעה הציבורית, כנראה בזכות כתבה ותוכנית טלווויזיה בנושא. ב-2014 פרסם ההוגה השחור טא-נהיסי קואטס כתבה משפיעה מאוד באטלנטיק, תחת הכותרת "הנימוק בעד פיצויים [לשחורים]". בכתבה תיאר קואטס את הפוגרום ואת התביעה לפיצויים. הכתבה של קואטס השפיעה על התסריטאי דיימון לינדלוף. הלה רכש ספר על הטבח ויצר בעקבותיו את סצנת הפתיחה הארוכה והמצמררת לסדרת גיבורי העל Wathcmen, שהטבח הוא הכוח המניע לעלילתה. אחת הדמויות בסדרה, או.בי., מבוססת בבירור על או.בי. מאן, החייל השחור שהוזכר לעיל.
חלק מסצנת הפתיחה של הסדרה "השומרים" המציגה את הטבח בטולסה
הסדרה, יחד עם קרבת יובל המאה, תרמו לחיזוק מעמדו של הסיפור בתודעה האמריקאית. לאחרונה, נוספה לכך הקבלת הזמנים בין יום השנה ה-99 לטבח בטולסה לבין המחאות הנרחבות בעקבות הריגתו ג'ורג' פלויד בידי קצין משטרה במיניאפוליס. יום השנה לטבח הביא להעלת קישורים – גם אם מאולצים בחלקם – בין אז להיום.
העובדה שדונלד טראמפ – נשיא שנתפס בידי מתנגדיו כנתמך בידי גזענים לבנים אם לא גזען לבן בעצמו – בחר לערוך את עצרת הבחירות הראשונה שלו בטולסה בתאריך שנפל על יום השנה לשחרור השחורים מעבדותם, עוררה ביקורת על בחירה זו. חלק טענו כי מדובר בחוסר רגישות של טראמפ לתאריך ההיסטורי, ואילו אחרים כמו פול קרוגמן מהניו-יורק-טיימס טענו כי טראמפ עשה 'דווקא' לשחורים. בטולסה כוסתה האנדרטה ל-"וול סטריט השחורה" כדי שטראמפ לא יוכל להצטלם איתה. השתלבות זיכרון הטבח בתוך הדיון הפוליטי העכשווי, לבטח תעורר דיון היסטורי נמרץ לקראת יובל המאה.
סיבות העומק לטבח טולסה
אחרי תיאור מהלך הטבח בטולסה והזיכרון ההיסטורי שלו, נותרנו עם השאלה הגדולה באמת – למה הוא קרה?
קיומה של גזענות היא תנאי הכרחי כמובן – אבל היא לא תנאי מספיק. הפוגרום היה חריג בהיקפו, והתרחש בעיר שהייתה בה הפרדה גזענית ושהייתה מוכת אלימות, אבל שלא היו מעשי לינץ' בשחורים קודם לכן (וזאת בניגוד לאוקלהומה עצמה בה רווחו מעשי לינץ' בשחורים).
הסבר אחד, שהועלה כבר זמן קצר לאחר הטבח, היה ההסבר הכלכלי. הנגרו סטאר מוויצ'יטה בקנזס טען ב-10 ביוני כי הפוגרום נגרם כתוצאה מכך ש-"הלבנים בטולסה הוציאו את הכעסים שלהם על ההצלחה העסקית של השחורים". טענה זו ודאי זכתה לחיזוק כתוצאה מכך שמשקיעי נדל"ן ניסו לנצל את ההזדמנות כדי להשתלט על אזור גרינווד לאחר הטבח.
גם דו"ח של ה-NAACP, "האגודה הלאומית לקידום הצבעוניים" – אחד מארגוני השחורים החשובים ביותר – טען שהטבח נגרם עקב נסיבות כלכליות בטיבן. הדו"ח הביא כדוגמה בית-דפוס שחור שהוצת בידי פועל לבן שעבד בו שנים. אולם, בפועל יש מעט הוכחות למניע כלכלי מאחורי המהומות. ואין הוכחות למאמץ מתוכנן של אנשי נדל"ן להחריב את השטח, גם אם ניסו להפיק רווח כלכלי ציני מתוצאות הפוגרום בשחורים.
יתרה מזאת, אם המטרה הייתה כלכלית, הפורעים היו מתחילים את המהומות בהסתערות על העסקים הגדולים ועל בתי העשירים השחורים. אולם, בפועל, התנהלו המהומות בחוסר סדר מוחלט. הפורעים פגעו בכל מה שנקרה בדרכם, אם כי כמובן שבזזו ככל שביכולתם. העסק הראשון שנבזז (והיחיד שפוצה, אגב) היה חנות ספורט וציד בבעלות אדם לבן, שנבזזה כדי לחמש פורעים נוספים.
אין עדויות לכך שבעלי קרקרעות לבנים או דמויות בולטות בתחום הנדל"ן בטולסה, עודדו את המהומות מראש. גם אין שכבה חברתית מובחנת מבין התושבים הלבנים של טולסה, שאפשר לומר שהיא הייתה האחראית העיקרית לפרוץ המהומות. לפיכך, קשה להסכים שהייתה מטרה כלכלית מוגדרת מאחורי המהומות, וזאת להבדיל מביזה במהלכן.
בפוגרום השתתפו לבנים רבים שכפי הנראה הגיעו מכל שכבות החברה הלבנה בטולסה. מעטים רצו או העזו לקום נגדם. אפילו רוב אנשי המשמר הלאומי בטולסה עצמה ראו את משימתם לעצור שחורים ולא להפסיק את ההתפרעויות.
ואולי זה המפתח.
כפי שנאמר לעיל, טולסה הייתה עיר אלימה עם שיעורי פשע ניכרים. תושבי טולסה לא בחלו בלינץ', והלינץ' – גם בחשוד לבן – זכה לתמיכה נרחבת. לכך יש להוסיף את האשמת האוכלוסיה השחורה בפשיעה, ובייחוד את ההאשמות שכללו רקע מיני. בחודשים לפני המהומות נטען כי שחורים משמשים כסרסורים של זונות לבנות. בלא מעט מקרים של לינץ', גם לפני המהומות וגם לאחריהן, שימשו האשמות בתקיפה מינית של לבנה בידי שחור כטריגר למעשי הלינץ'.
ההסבר הסביר ביותר בעיני הוא שבטולסה, בתקרית חסרת החשיבות של רולנד ופייג', נוצר קוקטייל קטלני שעירב בין גזענות לבין חשש מפשיעה, לבין נכונות לפעול למיגורה בצורה לא חוקית. התקרית הייתה רק הזרז. השמועות על "התקוממות שחורה", שהזינו את עצמן עד להיתקלות בין כח החילוץ השחור להמון הלבן מחוץ לבית המשפט, הגבירו את החיכוך לרמה קריטית. ברגע שנפלט הכדור שהביא לפרוץ קרב יריות קצר, איבד ההמון הלבן כל רסן. בתקרית זו, הלבנים של טולסה קיבלו חיזוק-כביכול לדעותיהם הקדומות, ואז יצאו להשמיד את האיום הדמיוני עליהם.
הריסות גרינווד מעלות עשן לאחר המהומות והטבח
פעולות המשמר הלאומי לאבטחת שכונות לבנות מפני התקפה שחורה שלא הייתה ולא נבראה נבעו גם הן מהפחד מ-"התקוממות שחורה". אי אפשר להגזים בחשיבות פעולותיהן ומחדליהן של רשויות אכיפת החוק בהתפתחות הפוגרום. רק טעויותיו של השריף מק'קולו היו סבירות ונגרמו בתום לב. לעומתו, מפקד המשטרה גוסטפסון לא פרש את כוחותיו לפזר את ההתקהלות ואפשר היה להתרשם מהתנהגותו בעבר שלא הייתה לו התנגדות עקרונית למעשי לינץ' כדי "להשיב את הסדר". כשהתחילו המהומות, במקום לפזר אותן, גייס גוסטפסון וחימש מתנדבים שחלק מהם הצטרפו לפורעים.
כוח המשמר הלאומי של טולסה התייחס לפרעות כאילו מדובר בהתקוממות של שחורים. גם אם נניח שהמשמר הלאומי של טולסה לא ביקש לעודד טבח, הרי בפועל הוא גיבה את המתפרעים ולעתים אף השתתף לפעמים באופן פעיל בהתקפות. השתתפותו של כוח המשמר הלאומי של טולסה במהומות עודדה אחרים להצטרף אל הפורעים כדי להסיר את האיום-כביכול. כמובן שבוזזים ואופורטוניסטים קפצו על ההזדמנות. כנראה שלא רק גזענות ולא רק תאוות בצע הובילו את הפורעים בטולסה, וזה הדבר הנורא ביותר. הרוצחים והמתעללים, כמו במקרים לא מעטים, הצדיקו את עצמם גם בטענה שהם למעשה לא תוקפים אלא מתגוננים.
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
Report