המלחמה הבאה

מדינת ישראל היא מבין המדינות המאותגרות בעולם בנושאי ביטחון. גם לאחר יותר מ-70 שנות עצמאות, אתגרי הביטחון מולם מתמודדת ישראל לא רק שאינם פוחתים אלא מתעצמים והופכים מורכבים יותר. בעשור השני למאה ה-21 האויבים, האמצעים ומאפייני הלחימה, אינם מה שהיו בעבר.

הזירות בהן נלחמת מדינת ישראל אינן מוגדרות וברורות, האויב לא תמיד מזוהה מדינתית והאיומים נעים בספקטרום מהטרור ועד לגרעין. אתגרי עידן המידע, המצלמות, הטלפונים הסלולריים, הרשתות החברתיות, המימד התקשורתי והמימד התודעתי תופסים חלק משמעותי בעיצוב פני המערכה.

הבטן הרכה

מעבר לשמירת הגבולות ולביטחון השוטף, השתתפה ישראל במספר מלחמות כוללות ונאבקה בגלגולים השונים של הטרור הערבי. אולם, ניתן לטעון שלמעט המלחמה ב-1948, גם מלחמות בעצימות גבוהה התנהלו מסמוך לגבולותיה של ישראל אל תוך שטח האויב.

כלומר, גם במתאר של מלחמה כוללת המגייסת את כל כוח האדם והמשאבים של המשק אל מול איום קיומי, היתה הבחנה ברורה בין שדה הקרב וקו המגע עם האויב, לבין העורף האזרחי. אמנם בכל מלחמה היו נסיונות ספורדיים לתקוף מרכזי אוכלוסיה או תשתיות לאומיות, אבל בפועל התוצאה הייתה מינורית וחסרת משמעות מערכתית.

מלחמת המפרץ ב-1991 מסמנת נקודת מפנה בתבנית שהתגבשה עד אז. למרות שמדובר היה במלחמה מרוחקת מגבולות ישראל, ירה צבא עיראק 39 טילי סקאד אל מרכזי האוכלוסיה בלב המדינה.

לאור השימוש של צבא עיראק בנשק כימי במלחמה מול איראן ובלחימה מול אזרחי עיראק הכורדים, היה חשש גדול בישראל מטילים בעלי ראשי קרב נושאי חומרי לחימה כימיים. לראשונה בהיסטוריה של ישראל, צוידו כל אזרחי המדינה בערכות מיגון אישי.

בפועל, כל 39 טילי הסקאד שנורו לישראל היו בעלי ראשי קרב קובנציונליים והנזק הפיזי שנגרם היה שולי באופן יחסי. ישראל שנערכה להגיב באמצעים שונים, בעיקר במבצעי קומנדו אל מרחבי השיגור של הטילים בצפון-מערב עיראק

מלחמת המפרץ הראשונה, שינתה את הפרדיגמה הביטחונית שהייתה מקובלת בישראל. הפגיעות של העורף הישראלי הפכה ברורה הן להנהגה הפוליטית והבטחונית בישראל והן לאויבי המדינה.

ישראל הבינה שהיא נדרשת להגן על העורף האזרחי והתשתיות הלאומיות שלה באופן אקטיבי. מיד לאחר מלחמת המפרץ הראשונה הקימה ישראל את מנהלת "חומה" כדי להתמודד עם האיום של טילי קרקע-קרקע.

בעקבות האתגרים השונים עמם נאלצה המדינה להתמודד בלחימה מול עזה ולבנון, עודכנה האסטרטגיה של ישראל לקונספט של "יירוט רב-שכבתי". ישראל הייתה הראשונה ממדינות העולם שפרשה שלל מערכות יירוט נגד אתגרי הירי תלול מסלול מרמת פגז המרגמה עד לרמה של טילים בליסטיים מתמרנים.

 טיל החץ – מערכת הגנה נגד טילים בליסטיים

חגורת הפרוקסי האיראנית

הרפובליקה האסלמית של איראן מעורבת מעת הקמתה בהפצת מהפכנות שיעית במדינות המזרח התיכון בהן יש קהילות שיעיות משמעותיות. מלחמות האזרחים בעיראק, בסוריה ובתימן ועליית הח'ליפות האסלאמית, יצרו תנאים אידאליים לביסוס האחיזה האיראנית במדינות ערביות.

איראן ניצלה את החולשה המדינתית בסוריה, בעיראק, בתימן, בלבנון ובעזה כדי להקים כוחות חמושים, מה שנהוג לכנות "הפרוקסי האיראני". חלק מהכוחות כפופים ישירות לאיראן וחלק חבים לה מידה זו או אחרת של נאמנות. השאיפות ההגמוניות של איראן במזרח התיכון קיבלו ביטוי אסטרטגי גם בתוכנית גרעין צבאית ובתוכנית לפיתוח טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח.

האסטרטגיה האיראנית במזרח התיכון אינה מכוונת רק נגד ישראל, אולם החתירה של איראן להגמוניה מביאה ליצירת איומים ישירים ועקיפים על ישראל. חגורת הפרוקסי האיראנית מהווה נדבך מרכזי בתפיסתה של איראן, בשל הפוטנציאל שלה לשמש כאקדח המונח על רקתה של ישראל, כאמצעי הרתעה נגד תקיפה ישראלית את תשתיות הגרעין האיראניות.

מנהיג איראן עלי ח'אמנהאי (משמאל), מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה (במרכז), ומפקד כוח קודס הקודם קאסם סלימאני (מימין)

איראן השקיעה משאבי עתק בציוד חגורת הפרוקסי האיראני ביכולות רקטיות, בכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) ובאמצעים רבים נוספים כהכנה למערכה עתידית אפשרית מול ישראל.

הערכות כמותיות מניחות שבידי החיזבאללה עשרות אלפי רקטות קצרות טווח, מאות רקטות כבדות ועשרות רבות של רקטות מדוייקות המכסות את כל שיטחה של מדינת ישראל.
הכוחות החמושים ברצועת עזה הוכיחו יכולות טקטיות מרשימות, כשהם מצליחים לשגר מאות רקטות ביממה, ואף הפגינו יכולת שיגור ארוכת טווח לירושלים ולגוש דן.

בתימן, תוקפים הח'ותים את הסעודים בטילי קרקע, בטילי שיוט, בכטב"מי תקיפה ובכטב"מים מתאבדים. תימן, כמו גם סוריה, משמשות את איראן כמעבדות קרב, וחזקה עלינו שתורות הלחימה שפותחו בזירות אלו, יובאו ביום פקודה לידי לידי ביטוי כנגד תשתיות ונכסים אסטרטגיים במדינת ישראל.

טווחי הרקטות שבידי החמאס

צפי פני עתיד

בסבבי מלחמה עתידיים בעצימות גבוהה מול רצועת עזה, מול החזבאללה, או ישירות מול איראן, סביר להניח שהאויב יפעל באסטרטגיה יסודית דומה – תקיפת העורף הישראלי ומיקוד מאמץ בהקטנת האפקטיביות של חיל האוויר הישראלי.

זו תהיה מלחמה שונה ממה שישראל הכירה בעבר, גם בהשוואה למערכה בצוק איתן ולמלחמת לבנון השנייה. לפי הערכות שונות מדובר בירי של מאות ואף אלפי רקטות וטילים על תשתיות לאומיות, על נכסי ליבה, ועל מרכזי האוכלוסיה מידי יום. למרות שמדינת ישראל השכילה לצמוח מסבבי לחימה קודמים, לטייב את מערכי ההגנה האקטיבית שלה, ואת מערכות ההתראה, ההתרעה והמיגון, היא תיאלץ להתמודד במלחמת ספיגה מול ירי רווי.

החולשה היחסית של העורף תדרוש מצה"ל לצמצם את משך הלחימה למינימום. המשמעות האופרטיבית הנובעת מכך היא מלחמה קצרה ותוקפנית. במקום "אפקטים" ייאלץ צה"ל להתמקד בשילוב של הספקי השמדה ושל הפתעה ותחבולה. כפרים שישגרו מהם רקטות יספגו תגובת נגד ישראלית קשה וכך גם ריכוזי אוכלוסיה עירונית ותשתיות לאומיות בזירות הלחימה.

שרון פוזננסקי הוא סגן אלוף במילואים, בעל תואר מוסמך בלימודי ביטחון מבית הספר למדעי המדינה, ממשל ויחב"ל באוניברסיטת תל-אביב, שותף מייסד בחברת הזנק בתחום הביוטכנולוגיה