בתמונה מצעד צבאי במוסקבה ביום הניצחון, 2015
בתרבות הסובייטית כמו גם בתרבות הרוסית הפוסט-סובייטית החג החשוב ביותר הוא הנוביגוֹד (חגיגות השנה האזרחית החדשה), אבל החג השני בחשיבותו הוא ללא ספק ה-9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית ב-1945.
יום ה-9 במאי הפך למוקד של מחלוקת וחיכוך במדינות הבלטיות – לטביה, ליטא ואסטוניה. במידה מסוימת מהווה יום זה סלע מחלוקת גם בפולין ובמדינות אחרות שהיו תחת שלטון ברית המועצות, אבל מאמר זה יעסוק במדינות הבלטיות.
אבל לפני שנברר את סלע המחלוקת, צריך להסביר מדוע רוסיה נוהגת לציין את יום הניצחון ב-9 במאי בעוד העולם המערבי מציין יום זה ב-8 במאי.
יום הניצחון
ב-7 במאי 1945 בשעה 2:41 בלילה נערך טקס הכניעה של גרמניה הנאצית בפני בעלות הברית בעיר ריימס שבצרפת. על כתב הכניעה חתם הגנרל הגרמני אלפרד יודל. מצד בעלות הברית נכחו הגנרל האמריקאי ולטר בדל סמית והגנרל הרוסי איוון סוסלופרוב והגנרל הצרפתי פרנסואה סבז נכח כעד. לפי ההסכם שנחתם, הכניעה הייתה אמורה להיכנס לתוקף ב-8 במאי בשעה 23:01 לפי שעון צרפת, כאשר לפי שעון מוסקבה יהיה זה ה-9 במאי בשעה 1:01.
אולם, הגנרל הסובייטי סוסלופּרוב לא קיבל אישור ממוסקבה לחתום על כתב הכניעה וסטאלין דרש לקיים אירוע נוסף. ולכן, בפרבר הברלינאי קרלהורסט, חתמו פילדמרשל וילהלם קייטל ועוד שני נציגים בכירים נוספים מהכוחות המזוינים של גרמניה על כתב כניעה חדש. ההסכם החדש היה אמור להיחתם ב-8 במאי בשעה 23:01 לפי שעון גרמניה, כדי להיות מותאם להסכם הכניעה בריימס, אבל בשל שורה של עיכובים נחתם ההסכם ב-9 במאי בשעה 00:16 לפי שעון גרמניה. כדי שלא תהיה סטייה מהשעה המיועדת, תיארכו את החתימה לאחור ל-8 במאי בשעה 23:01 – 9 במאי בשעה 1:01 לפי שעון מוסקבה.
וכך, יום הניצחון על גרמניה הנאצית נקבע ל-8 במאי ואילו יום הניצחון בברית המועצות נקבע ל-9 במאי.
פילדמרשל וילהלם קייטל חותם על כתב הכניעה
יום ה-9 במאי בנרטיב הרוסי העכשווי
בברית המועצות סימל ה-9 במאי לא את הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית אלא את הניצחון של האוונגרד הסובייטי על הנאציזם. ולמרות שהמחיר בנפש אכן היה גבוה יותר בחזית המזרחית מאשר בכל חזית אחרת, בעיני הסובייטים הם לבדם עצרו את התפשטותה של גרמניה הנאצית.
גישה זאת רק התחזקה לאחר התפרקות ברית המועצות. בוגר טיפוסי של מערכת החינוך הרוסית מאמין באמונה שלמה שהאמריקאים והבריטים רק עמדו מהצד בשעה שהרוסים נלחמו, שהסיוע האמריקאי הנדיב לא היה משמעותי ושרק ברית המועצות הצילה את אירופה מהנאציזם. אבל זה יותר מכך. הנרטיב הרוסי העכשווי הוא שרוסיה היא הכוח האנטי-נאצי היחיד בעולם אשר ממשיך להיאבק בנאציזם – ובראיה הרוסית העכשווית, כל דבר שמנוגד לאינטרס הלאומי של רוסיה, נתפס כנאציזם. פועל יוצא, רוסיה מצדיקה כל פעולה תוקפנית מצידה, כולל מלחמה וכיבוש שטחים ממדינות שכנות, בשם מאבקה בנאציזם.
חמישה מטוסי סוחוי 27 וארבעה מטוסי מיג 29 טסים במבנה "התשע הגדול" לציון יום הניצחון, 9 במאי 2021
יום ה-9 במאי בנרטיב של המדינות הבלטית
בליטא, לטביה ואסטוניה מתייחסים ליום ה-9 במאי באופן שונה בתכלית מאיך שהוא נתפס ברוסיה. עבור המדינות הבלטיות, ה-8 במאי מסמל את יום השחרור מהכיבוש הנאצי או ליתר דיוק, יום הזיכרון לקרבנות הנאציזם, אבל ה-9 במאי מסמל בעיניהן את שעבודן לעריצות הסובייטית.
כך, למשל, עלתה במדינות הבלטיות הדרישה לפרק את אנדרטאות הניצחון הסובייטיות שהוקמו בערי הבירה שלהן. בני העמים הבלטיים רואים באנדרטאות הניצחון סמל של הכיבוש הסובייטי (כפי שנראה להלן, רבים מבני המיעוט הרוסי במדינות הבלטיות מחזיקים בהשקפה שונה).
הבגידה הבלטית
בניגוד לאיך שרוב אזרחי המדינות הבלטיות תופסים את הכיבוש הסובייטי, אזרחי רוסיה רואים בסיפוחן של המדינות הבלטיות לברית המועצות פעולה של שחרור. רוסים לא מבדילים בין השחרור של המדינות הבלטיות מהכיבוש הנאצי לבין הכפפתן לכיבוש הסובייטי – שני הדברים נתפסים בעיניהם כאקט של שחרור.
אזרחי ברית המועצות ראו בהתנגדותם של עמים כבושים למשטר הסובייטי, סימן להזדהות עם הכוחות הנאצים והפשיסטים. אחרי מלחמת העולם השנייה הציג הנרטיב הסובייטי את המערב הדמוקרטי כהמשך הקפיטליסטי של הנאציזם הגרמני. התנגדות לברית המועצות והזדהות עם המערב נתפסה אז כגילוי אהדה לעבר הנאצי. גם כיום אזרחי רוסיה לא מצליחים לתפוס שאפשר להתנגד במקביל גם לנאציזם וגם לקומוניזם הסובייטי.
לפיכך, בעיני הרוסים של ימינו, נתפסת הצטרפות המדינות הבלטיות לאיחוד האירופי ולנאט"ו כבגידה ברוסיה. האזרח הרוסי המצוי יטען שהצטרפות זאת נובעת מהשנאה המולדת שיש לעמים הבלטיים כלפי רוסיה ויתקשה להפריד בין שיתוף הפעולה של המדינות הבלטיות עם נאט"ו ועם האיחוד האירופי לבין שיתוף הפעולה של חלק מבני העמים הבלטים עם הכובש הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה.
האם זה תמיד היה המצב? האם הסכסוך ההיסטורי בין המדינות הבלטיות לרוסיה הוא עתיק יומין? התשובה לשתי שאלות אלו היא לא רבתי.
השנה הנוראית
הלטבים והאסטונים היו תחת כיבוש גרמני במשך מאות בשנים (הלטבים מאז המאה ה-12 והאסטונים מאז המאה ה-13). הדומיננטיות של התרבות הגרמנית והשליטה של בעלי האדמות הגרמנים לא פסקה גם כאשר האזורים הלטבים והאסטונים באו תחת השלטון השוודי במהלך המאה ה-16 וגם כאשר נכנסו תחת השלטון הרוסי במהלך המאה ה-17. באופן מסורתי, הלטבים והאסטונים רחשו שנאה לשליטים הגרמנים. לעומת זאת, היחס של הלטבים והאסטונים כלפי הקיסרות הרוסית ראה עליות וירידות אבל ניתן לומר שלא הייתה שנאה נרחבת ושורשית כלפי הרוסים. היחס כלפי הרוסים היה חיובי למדי גם כאשר לטביה ואסטוניה היו מדינות עצמאיות בין 1918 ל-1940. למרות שלשם השגת העצמאות נלחמו הלטבים והאסטונים נגד הכוחות הפולשים של ברית המועצות, הטינה ההיסטורית לגרמנים נותרה חזקה יותר.
ב-23 באוגוסט 1939 נחתם במוסקבה הסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. על ההסכם חתמו שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, שנתנו להסכם את שמו. להסכם ריבנטרופ-מולוטוב היה נספח סודי שחילק את אירופה המזרחית לאזורי השפעה של שתי המדינות. במסגרת הנספח הסודי, הוכרו מזרח פולין, פינלנד, אסטוניה ולטביה כאזורי השפעה של ברית המועצות ואילו מערב פולין וליטא הוכרו כאזורי השפעה של גרמניה.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. ב-17 בספטמבר פלשה גם ברית המועצות לפולין. בקיץ 1940 פלשה ברית המועצות למדינות הבלטיות, כבשה אותן וסיפחה אותן. ליטא, לטביה ואסטוניה הפכו לרפובליקות של ברית המועצות. בקיץ 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות והמדינות הבלטיות נכבשו עד מהרה. השנה בין קיץ 1940 לקיץ 1941 זכורה בהיסטוריה של המדינות הבלטיות בתור "השנה הנוראית".
בשנה האחת בה שלטה ברית המועצות במדינות הבלטיות, עברה האוכלוסייה תהליך כפוי של סובייטיזציה, עשרות אלפי אזרחים מהאליטות הפוליטית, התרבותית והכלכלית בכל אחת מהמדינות הוגלו לסיביר וכל שריד של עצמאות בלטית דוכא. זרעי האיבה של העמים הבלטיים לרוסיה נטמנו בשנה זו.
ב-1944 שבה ברית המועצות וכבשה את המדינות הבלטיות מידי הגרמנים. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נקטה ברית המועצות במדיניות של סובייטיזציה, רוסיפיקציה, רדיפות ודיכוי במדינות הבלטיות, ההגליות ההמוניות נמשכו וחוקרים מעריכים שכעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הבלטית נשלחה למחנות עבודה.
רוסיה והמדינות הבלטיות
בשנת 1985 עלה מיכאיל גורבצ'וב לשלטון וניצנים של חירות החלו להופיע בברית המועצות. אזרחי ברית המועצות נחשפו יותר ויותר לספרות של אלכסנדר סולז'ניצין, וסילי אקסיונוב, בוריס פסטרנק ואחרים שכתבו על פשעי המשטר הסובייטי. באותה תקופה החל בברית המועצות תהליך של הערכה מחדש של הכיבוש הסובייטי במדינות הבלטיות.
במהלך התפרקותה של ברית המועצות, הכריזו הרפובליקות הבלטיות על עצמאות. רוסיה נאלצה להכיר בעצמאות של ליטא, לטביה ואסטוניה ובתקופת שלטונו של בוריס ילצין אף נוצרו יחסים סבירים בין המדינות.
לאחר עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון החלו לנשב ברוסיה רוחות חדשות. ב-2005 הכריז פוטין שקריסתה של ברית המועצות הייתה "הקטסטרופה הגיאופוליטית הגדולה ביותר של המאה". פוטין גם לא הכיר בכך שהמדינות הבלטיות נכבשו על ידי ברית המועצות ואימץ את התפיסה הסובייטית הקלאסית שהיה מדובר בסיפוח מרצון.
התקרבותם של האיחוד האירופי ושל ארגון נאט"ו לגבולות רוסיה חיזקו את העוינות למדינות הבלטיות שהפכו, בעיני הרוסים, לקו הקדמי בהתקפה של המערב על המולדת. למי שלא יודע, רוסיה משקיעה מאמצים עצומים בתעמולה פנימית (וגם בתעמולה חיצונית) כדי לשטוף את מוחם של אזרחי רוסיה. תפקיד חשוב בתעמולה הפנימית שמור לדיונים "היסטוריים" המבוססים על הנרטיב הרוסי-סובייטי, ובעיקר לעיון פסאודו-היסטורי במלחמת העולם השנייה. שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית במדינות הבלטיות ובפולין עם הכובש הנאצי, כולל בסוגיית רצח היהודים בשואה הוא אחד המוטיבים המרכזיים בתעמולה הרוסית הפסאודו-היסטורית. באופן טיפוסי לנרטיבים ההיסטוריים של רוסיה הפוטיניסטית, גם בנושא זה נהוג לערבב עובדות היסטוריות עם טענות חסרות ביסוס ועם שקרים גמורים, והתערובת מוצגת כאמת היסטורית יחידה שאין בלתה. במקביל, מופץ מידע מעוות ושקרי בנוגע למצב המיעוטים הרוסיים במדינות הבלטיות. טענות להפליה קשה של הרוסים במדינות הבלטיות שבות ונשמעות ברוסיה ואף נעשה שימוש בטרמינולוגיה קיצונית כמו "השואה של הרוסים במדינות הבלטיות".
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בטקס יום הניצחון במוסקבה, 9 במאי 2020
המדינות הבלטיות ורוסיה
במדינות הבלטיות קיים חשש אמיתי שהתרחיש של חצי האי קרים ואזור דונבס עלול לחזור על עצמו גם אצלם. על פניו, יש סיכויי היתכנות נמוכים ביותר להתממשות חשש זה שכן בניגוד לאוקראינה, ליטא, לטביה ואסטוניה הן חברות נאט"ו מאז 2004. יחד עם זאת, החשש של מדינות הבלטיות מפני רוסיה הוא אותנטי ומבוסס על ניסיון היסטורי מר.
התעוררות הלאומיות הרוסית במדינות הבלטיות רק מחזקת את חששותיהן. משטר פוטין מספק תמיכה אידיאולוגית וכלכלית לארגונים של רוסים אתניים במדינות הבלטיות. לארגונים אלו מטרות פוליטיות מובהקות, כגון קידום מעמדה של השפה הרוסית במדינות הבלטיות ושמירה על המשך קיומם של בתי הספר הממלכתיים בשפה הרוסית. בעוד הממשלות המקומיות חפצות לקדם את האינטגרציה התרבותית והלשונית של המיעוט הרוסי במדינות הבלטיות, רוסיה מעוניינת בעידוד הבדלנות של הרוסים במדינות הבלטיות ובהגברת הקשר בינם לבין הקרמלין.
בקרב הדור הצעיר של רוסים אתניים במדינות הבלטיות דווקא מתחזקת מגמה של אינטגרציה אבל הדור המבוגר עדיין מושפע מהמורשת של ברית המועצות. וכך, אפשר לראות אנשים מבוגרים רבים בחזית ההפגנות והמאבקים של המיעוט הרוסי על המשך החינוך הרוסי הממלכתי במדינות הבלטיות ועל מעמדה של השפה הרוסית (במדינות הבלטיות לא רק שהשפה הרוסית אינה השפה הלאומית אלא גם אין לה שום מעמד רשמי).
יום ה-9 במאי במדינות הבלטיות
הרוסים האתניים במדינות הבלטיות מייחסים חשיבות רבה ליום ה-9 במאי. מעבר לניצחון על גרמניה הנאצית, יום זה הפך לסמל של התרסה רוסית כנגד הלאומיות הליטאית, הלטבית והאסטונית. בקרב רבים מבני המיעוטים הרוסים, ה-9 במאי מסמל את שחרורן של ליטא, לטביה ואסטוניה מהכובש הנאצי – שחרור שנתן לגיטימציה לסיפוחן של המדינות הבלטיות לברית המועצות. ביום זה נוהגים רוסים אתניים לערוך חגיגות של לאומנות רוסית סביב אנדרטאות הניצחון במדינות הבלטיות. מובן מאליו שההתרסה הלאומנית הרוסית ב-9 במאי נתפסת כלא לגיטימית בעיני אזרחים רבים ואף בעיני השלטונות.
יום הניצחון בריגה, לטביה, 2016
אחרי פלישתה של רוסיה לאוקראינה החל במדינות הבלטיות דיון ציבורי אודות חגיגות יום ה-9 במאי ונוצר חשש שרוסים אתניים ינצלו את החגיגות להאדרת המיליטריזם הרוסי והערכים הלאומניים של רוסיה הפוטיניסטית. ככל שנחשפו הזוועות הרוסיות באוקראינה כך התגברה ההתנגדות הבלטית לחגיגות ה-9 במאי. כך, למשל, ראש העיר של העיר וילניוס בליטא הודיע שהוא לא יאפשר מתן היתרים לחגיגות יום ה-9 במאי בעירו. הפרלמנט הליטאי הוציא מחוץ לחוק שימוש פומבי בסרט ג'ורג' הקדוש שמקובל בחגיגות ה-9 במאי ושלאחרונה קיבל משמעות של תמיכה בפלישה הרוסית לאוקראינה (סמל המלחמה של רוסיה, האות Z, גם נאסר בליטא, בלטביה ובאסטוניה ובמדינות נוספות באירופה). אסטוניה אסרה להציג ביום ה-9 במאי בבירה טאלין ובסביבותיה, שורה של סמלים רוסים וסובייטים ביניהם דגל רוסיה, דגל ברית המועצות, מדים של הצבא האדום וסרט ג'ורג' הקדוש. לטביה הגדילה והעבירה חוק על פיו ה-9 במאי יהפוך ליום הנצחה לקורבנות באוקראינה, בו יכובדו האזרחים והחיילים האוקראינים שנהרגו כתוצאה מהתוקפנות הרוסית. ביום זה יונף הדגל האוקראיני לצד הדגל הלטבי בכל בניין ציבורי בלטביה ואף בכל הבתים הפרטיים שבבעלות ישויות משפטיות (כגון חברות בע"מ). החוק הלטבי גם אוסר על קיום חגיגות פומביות ביום ה-9 במאי ומורה לרשויות המקומיות לא לתת היתרים לאירועים ציבוריים.
יום ה-9 במאי היה שנוי במחלוקת במדינות הבלטיות גם בשנים עברו, אבל ברוב המקרים העדיפו השלטונות המקומיים להכיל את החגיגות של הרוסים ביום זה. אולם, הפלישה לאוקראינה הגבירה את החשש של ליטא, לטביה ואסטוניה מפני הסמלים בהם רוסיה נוהגת להשתמש. וכך, השימוש הציני של המשטר הפוטיניסטי בזיכרון מלחמת העולם השנייה והקישור בין יום הניצחון על הנאצים לבין טענת הלגיטימציה הרוסית לפלישה לאוקראינה, הצליחו להפוך את יום ה-9 במאי במדינות הבלטיות מסמל סובייטי לא אהוד לסמל מוקצה מחמת מיאוס של תוקפנות חסרת הצדקה, של פשעי מלחמה ושל סכנה רוסית לשלום העולם.
יעקב לופט הוא בוגר אוניברסיטת הומבולדט בברלין, האוניברסיטה העברית וישיבת מרכז הרב, עוסק בהיסטוריה, בתרבות ובאקטואליה של המרחב הבלטי
Report