ממשלת ישראל צריכה לכייל את הציפיות שלה מממשל טראמפ

המשא ומתן בין ארצות הברית לבין איראן אודות תוכנית הגרעין האיראנית לא מסב רוב נחת לישראל. בירושלים חוששים, ובצדק, מפני אפשרות כי השיחות בין הצדדים יובילו להרבה פחות מאשר פירוק התוכנית האיראנית, ויותירו את איראן כמדינת סף גרעינית – וכל זאת ברשות ובסמכות הממשל האמריקאי החדש שהוא לכאורה הממשל הנוח ביותר עבור ישראל, ודאי בהשוואה לקודמו.

אין ספק כי הציפיות הישראליות מהממשל האמריקאי הרקיעו שחקים מאז נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הן נשענו, בין השאר, על הזיכרונות הנעימים מהקדנציה הראשונה של טראמפ בבית הלבן שבה קידם הנשיא מהלכים פרו-ישראליים מובהקים כמו העתקת השגרירות האמריקאית לירושלים, הכרה בסיפוח רמת הגולן וקידום "הסכמי אברהם" תוך התעלמות בוטה מהשאלה הפלסטינית.

אחרי חודשים שבהם ישראל נאלצה לנהל מלחמה עם יד אחד קשורה מאחורי הגב עקב לחצים מצד ממשל ביידן, אפשר להבין מדוע חילופי השלטון בארצות הברית התקבלו באנחת רווחה בירושלים. מינוי תומכים מובהקים של ישראל לתפקידים בכירים בממשל, שחרור האמברגו שהטיל הנשיא ביידן על העברת אמצעי לחימה מסוימים לישראל, הסרת ההגבלות על הלחימה ברצועת עזה שנוצרו כהיענות לדרישות הממשל הקודם, והאמירות של הנשיא טראמפ על הגירה מסיבית של עזתים מרצועת עזה, שכנעו רבים בישראל שזהות האינטרסים בין הממשל החדש בארצות הברית לבין הממשלה בישראל היא מוחלטת.

ברם, בשבועות האחרונים נחשפו פערים משמעותיים בין העמדות של ממשל טראמפ לבין העמדות של ממשלת נתניהו. בזירה הסורית-טורקית, נראה שהממשל האמריקאי החדש נוטה להשלים עם קיומו של המשטר הג'האדיסטי בדמשק ומוכן לאפשר לטורקיה נוכחות אסטרטגית בסוריה. אבל הדבר המשמעותי שמערער את האופטימיות הישראלית ביחס לממשל טראמפ הוא הסוגיה האיראנית ומה שנראה, בכפוף למגבלות המידע המתפרסם בגלוי, כנכונות של הנשיא לעסקה שרחוקה מרחק רב מהחזון הישראלי בנושא. הרבה פחות "המודל הלובי", והרבה יותר קרוב ל-"מודל עסקת הגרעין של אובמה".

העובדה כי השיחות העקיפות מתקדמות לכיוון של דיונים פרטניים שיונהלו על ידי אנשי מקצוע רק מחזקת את הרושם כי הושגה איזושהי הבנה על המסגרת העקרונית ועתה הדברים אמורים לקבל תרגום נקודתי. אין לדעת כמובן מה תהא תצורתו הסופית של הסכם אמריקאי-איראני, אם יהיה הסכם כזה, וכיצד ישראל תפעל מצידה, אבל הסיטואציה הכוללת מלמדת אותנו משהו מאד משמעותי על ארצות הברית של טראמפ.

הנשיא החדש-ישן מתעניין בדבר אחד בלבד – ארצות הברית. הסיסמא Make America Great Again אינה מליצה מבחינתו, כי אם התכלית של שלטונו. גדולתה של אמריקה אינה נמדדת אצל טראמפ בערכים של מוסר וצדק, או בתפקיד של שוטר עולמי, שטראמפ כלל אינו חפץ בו. הנשיא החדש מעריך את גדולתה של ארצות הברית על פי מדדים של עושר ולכן הוא מתמקד בעיקר ביצירת התנאים הבינלאומיים שיסייעו לחיזוק כלכלתה של ארצו. בין התנאים האלו ניתן לציין את צמצום מעורבותה של ארצות הברית בניהול מוקדי סכסוך בעולם, את הפחתת ההשקעות האמריקאיות במיזמי ביטחון מחוץ לארצות הברית, את הניסיון לתקוע טריז בין סין לבין בעלות בריתה כדי לאפשר לארצות הברית התמודדות כלכלית טובה יותר מול הסינים, את יצירת המנופים הבינלאומיים לפיתוח הכלכלה האמריקאית וכיוצא באלה.

לצורך יצירת התנאים הבינלאומיים הרצויים מבחינתו, טראמפ מפעיל פרקטיקה תועלתנית-כלכלית. הוא סולד ממלחמות גדולות ואינו מעוניין לסבך את ארצות הברית בכאלה ולכן הוא מבכר הפעלה של מנופים כלכליים בעיקרם. זאת על בסיס תפיסת עולם עסקית ביסודה הגורסת כי הישויות המדינתיות והסמי-מדינתיות שמולן ארצות הברית מתמודדת שוקלות בעיקר שיקולי עלות-תועלת שמאחוריהם עומדת חשיבה רציונלית וכלכלית – וזאת כבר בעיה קשה עבור ישראל בעת הנוכחית.

בשני העשורים האחרונים גם ישראל אימצה את הגישה התועלתנית-כלכלית ולמעשה עיצבה את האסטרטגיה האזורית שלה על בסיס ההנחה כי באמצעות מנופים כלכליים ותועלתניים ניתן יהיה לארגן מחדש את המזרח התיכון ובייחוד את סביבתה הקרובה. במונחים ישראלים קראו לזה "השלום הכלכלי" והיו הישגים יפים לגישה זו – בראש ובראשונה "הסכמי אברהם" שמבוססים על תועלתנות ולא על אידיאולוגיה או ערכים משותפים.

אולם, אסון שבעה באוקטובר המחיש לישראל את קוצר ידה של התפיסה התועלתנית כשהיא מקודמת ללא נכונות להפעיל גם אמצעים אחרים, כוחניים יותר, במקביל במסגרת פרדיגמטית שונה. הפרדיגמה התועלתנית-כלכלית של ישראל נתקלה בפרדיגמה האידיאולוגית-רעיונית מצד יריבים נחושים כמו איראן, חמאס וחיזבאללה, וכשלה מולה. מתקפת חמאס ובעקבותיה מתקפת חזבאללה והמתקפה האיראנית המחישו את קוצר ידה של הפרדיגמה התועלתנית מול יריבים שחושבים במונחים שונים לגמרי ומוכנים גם לשלם מחירים כבדים על מימוש הפרדיגמה האידיאולוגית שלהם.

בשבעה באוקטובר ומאז, הבינו רבים בישראל שהמדינה נמצאת במאבק אידיאולוגי, תפיסתי וערכי נגד הרוע המוחלט שהתפרץ עליה ושטרם מוגר. אולם, הנשיא טראמפ נמצא במקום אחר לגמרי. זהו מקום פונקציונאלי, תועלתני, אינטרסנטי.

הגישה התועלתנית של טראמפ פוגשת את הגישה של ישראל במספר צמתים מרכזיים: ארצות הברית רוצה לנתק את איראן מסין, רוצה את סעודיה כשותפה, רוצה שחמאס יעלם מרצועת עזה ורוצה למחוק את מורשת הפרוגרס של אובמה. אבל הצטלבות הדרכים בין ארצות הברית של טראמפ לבין ישראל של נתניהו איננה הרמטית או מלאה. בשם הפונקציונליות ארצות הברית מוכנה להסתפק בפחות מניצחון "מוחלט" וטראמפ מוכן להסתפק בהישגים חלקיים, כי מנקודת ראותו אלו מספיקים כדי לקדם את חזון גדולתה הפרטיקולרית של ארצות הברית.

הנשיא טראמפ לא בא לעשות "שלום עולמי" והסדר שהוא מקדם אינו מחייב טיהור של העולם מיסודות אידיאולוגיים מובהקים של רוע – אם זה רוע רוסי, רוע איראני או רוע חמאסי. טראמפ אינו מוטרד מהטוב האנושי הכללי, אלא רק מהתועלת שהוא יכול להשיג לארצות הברית, וישראל צריכה לכייל את הציפיות שלה בהתאם.

כדי לנווט בהצלחה במים הבינלאומיים חובה על הקברניטים הישראלים להבין את הריאליזם הקר של הנשיא טראמפ ואת הגישה העסקית שלו, ולסמן מראש לא רק את צומתי המפגש בין ישראל לבין ארצות הברית אלא גם את נקודות הקונפליקט שמייצרת ההצטלבות בין הגישה התועלתנית-פונקציונלית של הממשל האמריקאי לבין הגישה האידיאולוגית-רעיונית שההנהגה הישראלית מקדמת עתה.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית, חוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי.