בתמונה אוהד של נבחרת איראן מניף את הדגל הפלסטיני
הרבה מילים נשפכו בתקשורת הישראלית ובמדיה החברתית על המונדיאל בקטר ולא רק בהקשר הקונקרטי שאליו התכנסו השחקנים, המאמנים והאוהדים, קרי – כדורגל לשמו. הרי כל מונדיאל הוא גם אירוע פוליטי, תרבותי, חברתי ואנושי, אבל המונדיאל בקטר פתח בפני הציבור הישראלי פריזמה להבנת המזרח התיכון בעת הנוכחית.
העוינות לכתבים הישראליים, הנפת דגלי פלסטין במשחקים והגאווה של ערבים בנבחרת המרוקאית, הביאו את ציבור הישראלי לנסות ולפענח את הרצון באמצעות המונדיאל מה השתנה, אם בכלל, ביחסו של העולם הערבי למדינת ישראל. ברם, המסקנות של העיתונאים ושל רבים בציבור נטו להיות קוטביות עד שטחיות בנוסחים כגון אלו: לא אוהבים אותנו כפי שחשבנו שיאהבו מאז "הסכמי אברהם"; השאלה הפלסטינית תישאר איתנו לנצח כבלם בפני כל סוג של נורמליזציה עם עמי האזור.
אבל המונדיאל בקטר מצריך התעמקות נוספת שכן הוא מהווה נייר לקמוס מוצלח להבנת ההיגיון המרכזי שמנחה את המזרח התיכון במאה ה-21. מצד אחד, קטר היא שילוב בין עוצמה כלכלית מפרצית שתורגמה גם להשפעה תודעתית (למשל, באמצעות רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה) לבין שיטה פוליטית פנימית דכאנית בעלת אוריינטציה אסלאמית. מצד שני, בחסות המונדיאל זקפה הלאומיות הפאן-ערבית את גבה השפוף לאחר עשרות שנים שבהן המזרח התיכון מיצב את עצמו כאזור עם לאומיות פרטיקולרית מסוכסכת ורעועה מבחינה פוליטית, בייחוד לאחר "האביב הערבי" הכוזב ב-2010. בהקשר הישראלי, נשמעו במונדיאל זה הדיו של "הרחוב הערבי" שהקרין יחס שלילי כלפי ישראל והזדהות עם הסוגייה הפלסטינית שנעלמה מסדר היום הציבורי של מדינות ערב כפועל יוצא של שיתוף הפעולה בין ההנהגה בירושלים לבין ההנהגות באיחוד האמירויות ובמדינות ערביות נוספות.
כך, אם כן, נפגשו בדוחא שני זרמים היסטוריים: הזרם הכלכלי-פרגמטי של המזרח התיכון "החדש", זה של "הסכמי אברהם" ושיתופי הפעולה הכלכליים, ביטחוניים ואסטרטגיים של ישראל עם חלקים ממדינות האזור, בעיקר במפרץ הפרסי אבל גם במדינות ערביות אחרות כגון ירדן ומצרים. זרם זה הגדיר את האזור דרך רכיב התועלת והיה מוכן להוריד מסדר היום את הנושאים האידיאולוגיים – כולל הסוגייה הפלסטינית – בתמורה לקידום נושאי כלכלה, איכות חיים ורווחה; הזרם האידיאולוגי-זהותי המייצג את המזרח התיכון "הישן" שרואה את המציאות דרך פריזמת החזון הלאומי ושמגדיר את מערכות היחסים הבין לאומיות והבין אזוריות באמצעות פרמטרים קשיחים של זהות וטריטוריאליזם. הזרם הזה מקנה מקום מרכזי להכרה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים אבל תומך גם בקידום שיתופי פעולה אחרים על בסיס אידיאולוגי, כגון זה הקיים בין איראן לחזבאללה.
שני הזרמים מתקיימים במקביל ומתוך התנגשות ביניהם – כמו שעיתונאים ישראלים נוכחו לגלות כאשר הורשו להגיע לקטר מחד גיסא וספגו את הטינה של המקומיים ושל האוהדים שהגיעו לשם ממדינות ערב מאידך גיסא.
קריאת התיגר של המזרח התיכון "הישן" על הזרם הכלכלי-פרגמטי לא החלה במונדיאל. ביטויים לה אפשר למצוא, בין היתר, בתסיסה של הפלסטינים במזרח ירושלים, בטרור המתמשך ביהודה ושומרון, במופעי האנרכיה בנגב, ובהיקפי הפשיעה ביישובים הערבים בישראל. המשותף לכל האירועים האלו הוא מרכזיותם של "אנשי הכבוד" מקבוצות הפריפריה הגיאוגרפית, החברתית והפוליטית היוצאים נגד המזרח התיכון "החדש" המיוצג על ידי האליטות ו-"אנשי העושר" שהגדירו מחדש את במזרח התיכון בעשור האחרון ושתרמו להרגעה הביטחונית (היחסית) של האזור בעשור האחרון.
העימות בין הזרם הפרגמטי-כלכלי לבין הזרם האידיאולוגי-זהותי השתקף באופן מיניאטורי במונדיאל. זהו המאבק העיקרי שמתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות, והוא כאן כדי להישאר. אולם, קריאת התיגר של "אנשי הכבוד" והמזרח התיכון הישן על "אנשי העושר" ועל המודל האזורי החדש מלמדת על ההצלחה שהשיג מודל זה ביצירת זירה מזרח תיכונית חדשה עם כללים אחרים לניהול הפוליטיקה האזורית – זירה שבה לישראל יש תפקיד מפתח, ולאו דווקא שלילי.
ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית, חוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי.
Report