היום, לפני 216 שנים, נפטר בייסורים קשרים אלכסנדר המילטון, כתוצאה מן הפציעה בדו-קרב שניהל יום קודם לכן עם אֵרוֹן בֶּר. הקרב בין שני "אבות מייסדים" היה מאורע מטלטל בסדר היום האמריקני. הייתה לו הקדמה ארוכה והשלכות מרחיקות לכת.
המילטון, ממזר עני מן האיים הקריביים, גילה כישורים מבטיחים ביותר כבר מגיל צעיר, ובזכותם נשלח להתחנך בקינגז קולג' שבניו-יורק (לימים, אוניברסיטת קולומביה). הוא בנה קריירה צבאית מרשימה במלחמת העצמאות והפך לשלישו האישי של ג'ורג' וושינגטון ולאיש מבטחו. המילטון היה קצין מטה נהדר, אבל שאף לשוב ולפקד בשדה, ובסופו של דבר אף השיג את מבוקשו – שלושה גדודים בפיקודו נלחמו בעוז במצור על יורקטאון, ניצחון אמריקני שסיים את המלחמה הלכה למעשה.
אחרי המלחמה, פנה המילטון לפוליטיקה; הוא היה חבר קונגרס, הוגה החוקה האמריקאית ומחברם המרכזי של "מאמרי הפדרליסט" (51 מתוך 85 מאמרים, לצד ג'יימס מדיסון שחיבר 29 מאמרים וג'ון ג'יי שחיבר חמישה מאמרים). למעשה, הוא הקים ועמד בראש הסיעה הפדרליסטית, שהרכיבה את שלוש הממשלים הראשונים של ארצות הברית.
המילטון היה לשר האוצר הראשון, שהתווה את דרך ההתפתחות של הכלכלה האמריקנית וייסד את בנק הפדרלי. גם אחרי שסיים את תפקידו, המילטון שמר על מלוא השפעתו הפוליטית וכמעט שהצליח לחסום את ג'ון אדאמס, ממנו סלד, בדרך לנשיאות. הניסיון הראשון (1796) כשל, אך השני (1800) הוכתר בהצלחה – בזכות תככיו של המילטון, לא עלה בידי אדאמס לגייס די קולות לכהונתו השנייה.
בין לבין, שימש המילטון כמפקד בפועל של הצבא האמריקני וחתר לברית עם אנגליה ולפתיחת לחימה כנגד צרפת המהפכנית. אדאמס חסם את הניסיון הזה והצליח להגיע להבנות עם נפוליאון, אולם שילם על כך באיבוד האהדה הציבורית ובליבוי האיבה מצד המילטון, שכאמור, הכשיל אותו בבחירות החוזרות והביא לבחירתו של ג'פרסון לנשיא, ושל ארון בר לסגן נשיא.
ארון בר, יליד ניו-ג'רזי, גיבור מלחמה בזכות עצמו שהציל בריגדה שלמה (שכללה גם את המילטון) בעת הנסיגה החפוזה מניו-יורק, היה פוליטיקאי חריף וחד חושים. בר שירת כתובע הראשי של ניו-יורק ואחר כך נבחר לסנאט.
בר התמודד על נשיאות אחרי פרישתו של וושינגטון והגיע למקום רביעי, ובבחירות הבאות – כמעט שהפך לנשיא. הוא וג'פרסון זכו במספר זהה של אלקטורים וההתמודדות עברה להצבעה בקונגרס, שם נשמר התיקו במשך 35(!) הצבעות. בסוף הוכרעה הכף לטובת ג'פרסון, ובר הפך לסגן-נשיא. משהבין שבבחירות הבאות ג'פרסון לא מתכוון לאמץ אותו לשותף למרוץ, בחר בר להתמודד בבחירות לתפקיד המושל של מדינת ניו-יורק. אולם, המילטון הצליח לסכל את בחירתו של בר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
אלכסנדר המילטון וארון בר בזמנים ידידותיים יותר, מטיילים יחד בניו -יורק בשנת 1790
זו לא הייתה הפעם הראשונה ששני הפוליטיקאים התככנים התנגשו. המילטון פעל נגד בר אצל וושינגטון ומנע ממנו לקבל מינוי צבאי בכיר בזמן כהונת אדאמס. המילטון גם הטה את הכף לטובת ג'פרסון בעת מאבק ההצבעות בקונגרס. ומסע ההכפשות שניהל המילטון כנגד מועמדותו של בר לתפקיד המושל של מדינת ניו-יורק גזל מידיו את התפקיד המיוחל.
מה שהתחיל כסלידה אישית של המילטון מבר, בשל סכסוכים עסקיים ופוליטיים בין השניים וכן בשל מה שהמילטון הגדיר כנטייתו של בר לרדוף אחר האינטרסים הכלכליים הפרטיים שלו על חשבון שליחותו הציבורית, נגמר בשנאה הדדית לוהטת. בר זעם. הוא נטפל לנאום שנשא המילטון באחת הסעודות בחוג חבריו, טען שנשמעו שם דברים הפוגעים בכבודו ודרש מהמילטון התנצלות רשמית במידה שהדברים אכן נאמרו, והכחשה רשמית, אם לאו. המילטון טען שאינו זוכר מה בדיוק נאמר שם, וסירב להתנצל או להכחיש. בר שלח הזמנה לדו-קרב. המילטון נענה.
היחס לדו-קרב באותה תקופה כבר היה דו-ערכי. זו עדיין הייתה פרקטיקה מקובלת, שקשה היה לסרב לה במידה שהוזמנת, אבל "הרצח החוקי" (למעשה, הוא הוצא מחוץ לחוק זה מכבר) היה לצנינים בעיני רוב הולך וגדל בציבור. בה-בעת, הקרב עצמו הלך והפך לקטלני פחות ופחות, שכן שהיריבים השתדלו לצאת ידי חובה. עצם ההשתתפות בדו-קרב הספיקה על-מנת לשמור על כבודם של שני הצדדים. היריבים נטו לירות בהפגנתיות בקרקע, להסתייף עד לשריטה הראשונה וכך הלאה. הודות לכך, הן המילטון והן בר השתתפו בכמה וכמה קרבות לפני-כן, ויצאו מהם ללא פגע.
בלילה שלפני הקרב, כתב המילטון הסבר, מדוע הוא בוחר להיענות להזמנה אף על פי שזאת נגדה את עקרונותיו כנוצרי וכאב למשפחה. הוא כתב שבכוונתו לפספס את יריבו. לעומת זאת, כמעט שאין ספק בכך שבר היה צמא לדמו של המילטון. ארבע שנים לאחר מכן, הודה בר בפני ג'רמי בנת'הם בכך שהיה משוכנע ביכולתו להרוג את המילטון. בעיני הפילוסוף הדבר היה משול להודאה בכוונות הרצחניות. וכך, סיכם בנת'הם "חשבתי אותו ללא יותר מרוצח". יש לציין שהדבר לא הפריע לבנת'הם להפוך לידידו הקרוב של בר ואף לארח אותו לתקופות ממושכות בביתו.
הקרב התקיים בגדת ניו-ג'רזי, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-11 ביולי, 1804. לא ברור מי ירה ראשון, אבל הקליע של המילטון התנפץ לתוך עץ, גבוה מעל ראשו של בר, בעוד הקליע של בר חדר לבטנו של המילטון, ריסק עצמות, עשה שמות בכבד ובאברים חשובים נוספים ונתקע בעמוד השדרה. המילטון המשותק ידע לומר מיד שהפציעה קטלנית. הוא הוסע לביתו שבמנהטן, נפרד מרעייתו ומחבריו ונפטר, אחרי גסיסה ממושכת וכואבת, ביום למחרת.
אילוסטרציה של הדו-קרב בין המילטון לבר
בר נתבע לדין הן בניו-יורק ובהן בניו-ג'רזי, נמלט דרומה, אך לבסוף חזר לוושינגטון על-מנת לסיים את כהונתו כסגן-נשיא. בר נמנע מלהגיע למדינות שבהן נוהל כנגדו הליך פלילי, אך לבסוף הוא זוכה. אף על פי שבר מעולם לא הביע צער על הריגת יריבו המפורסם, אפשר לטעון לזכותו שאילו רצה המילטון באמת לסמן הימנעות מירי, היה עליו לנהוג כמקובל ולכוון לקרקע, ולא לכיוונו הכללי של בר.
הריגת המילטון לצד שלל של קנוניות רציניות אחרות, שבגינן הוא הואשם לימים בבגידה במדינה (אבל שב וזוכה) הביאו לכך שההולכים והשבים שראו את האיש הזקן פוסע ברחובות ניו-יורק התלחשו ביניהם: "הנה הולך ארון בר, האיש המרושע ביותר מקרב החיים".
חרף היותו גיבור מלחמת העצמאות ופוליטיקאי בכיר וחשוב מאין כמוהו, כמו גם מתנגד חריף לעבדות ופמיניסט נלהב, נמחק שמו של ארון בר נמחק מרשימת "האבות המייסדים". הליך בחירת סגן הנשיא שונה, על-מנת לא לקבל סגני-נשיאים דומים בעתיד.
לעומת זאת, זכה המילטון לתהילת עולם. כתבי הפדרליסט נקראים בשקיקה גם 232 שנים לאחר פרסומם ודיוקנו של המילטון מוטבע על השטר של עשרה דולר. בשנים האחרונות אף זכה המילטון לעדנה עם ההצלחה של המחזמר "המילטון" בברודוויי, מחזמר שהוסרט לאחרונה עבור ערוץ דיסני פלוס.
יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים
Report