"פרוטרט של אלכסנדר פושקין" של אורסט קיפרנסקי, 1827   מקור: ויקיפדיה
"פרוטרט של אלכסנדר פושקין" של אורסט קיפרנסקי, 1827

שלשום היה יארצייט 185 אלכסנדר סרגייביץ' פושקין הנחשב לגדול המשוררים הרוסיים ולאבי השירה הרוסית המודרנית. יצירתו הספרותית מצדיקה עיון מעמיק אולם הפעם ברצוני לכתוב דווקא על השקפתו הפוליטית של פושקין בבגרותו.

במסורת הסובייטית, שחלקים ניכרים ממנה אומצו במערב בלי בחינה ביקורתית נדרשת, "שמש השירה הרוסית", מתואר כמהפכן, חברם הקרוב של המורדים הדקבריסטים וקורבן מתוסכל ומיואש לרדיפותיה של האוטוקרטיה הרוסית.

הלכה למעשה, זוהי תפישה מסולפת, שכן היא מתמקדת בפושקין הצעיר מאוד, אי-שם עד אמצע שנות העשרים שלו, בעוד שזהו בדיוק גיל המשבר הרעיוני שלו, בו הוא מתחיל לנטוש, די בחדות, את "משוגות הנעורים", ומתחיל לנוע לעבר השקפות שמזכירות יותר מכול את אלה של אלכסיס דה טוקוויל, אילו טוקוויל היה נולד לשושלת אצולה רוסית עתיקה ממש בסופה של המאה ה-18. במילים אחרות, פושקין הבוגר הופך לשמרן ליברלי עם גוון רוסי-אוטוקרטי.

הבה נפרוט את ההצהרה הפסקנית הזאת לכמה פרוטות.

עד לתחילת שנות העשרים של המאה ה-19, פושקין נשאר חסיד של הנאורות: הוא מהלל את המהפכה הצרפתית ואת מפעלו המהפכני של נפוליאון; הוא תומך נלהב בביטול מוסד הצמיתות וזכויות היתר של האצולה; הוא מחבר שירים שמעריצים טרור מהפכני וכיוצא באלו. לא לחינם הוא מקבל סטירה קלה מהשלטונות ונשלח להגליה, תחילה לקישינב ולאודסה, ואז לנחלות הכפריות של אביו.

מבחינה מסוימת, גם אגב התבגרותו, פושקין נותר חסיד של הנאורות, אולם הוא נטש בהדרגה את תביעותיו הרפובליקניות ודבק יותר ויותר בדגם הקלאסי יותר שלה. כלומר, פושקין קשר את הקדמה בהרחבת ההשכלה, בהטמעתה בשכבות ההולכות והמתרחבות של המוני העם הנבערים, וכמו וולטר, דידרו והלווטיוס – ראה את מונרכיה הריכוזית והחזקה בתור המקדם הראשי של הפרויקט הזה.

פושקין סבר שהדגם הרפובליקני הוא חזון למועד, מעין ימות המשיח, והנתיב לשם הוא הדרגתי מאוד ועובר דרך מלוכה חוקתית ומוגבלת. אל המלוכה החוקתית מגיעים, בתנאים הנכונים, ממלוכה אבסולוטית ופטרנליסטית המביאה נאורות לנתיניה תוך שיתוף פעולה הדוק עם אצולה פטריוטית ונאורה, המהווה את חיל החלוץ של הקדמה המיוחלת.

המפתח כאן, לדעת פושקין, הוא הדרגתיות – תנועה קדימה אגב כיבוד העבר והתחשבות יתרה במגבלות הפרטיקולריות של מקום, היסטוריה ותרבות.

לעומת זאת, התמורה הרדיקלית – השאיפה שאפיינה את מושאי הערצתו בנעוריו – מילאה את פושקין הבוגר בבוז וברתיעה. בסאטירה שהתחיל לכתוב שנה לפני מותו על החיבור הרדיקלי הרוסי הראשון – "המסע מסנקט-פטרבורג למוסקבה" מאת אלכסנדר רדישצ'ב – הוא מתאר את אליל נעוריו כ-"נציג אמיתי של הנאורות למחצה. זחיחות בורה כלפי העבר בכללותו, פליאה אווילית לנוכח העידן שלך, דבקות עיוורת בחדשנות, ידיעות שטחיות ואקראיות שחוברו בגסות להווייה בכללותה – זה מה שאנו עדים לו בדמותו של רדישצ'ב".

פושקין הבוגר – מחבר "תולדות מרד פוגצ'וב", "בת הקפיטן", "בוריס גודונוב" – הינו הוגה פוליטי מפוכח, אולי מפוכח מדי, שעם זאת עדיין דבק בחזון הקדמה (הוא לא בודד בכך, תפישות דטרמיניסטיות של ההיסטוריה היו בפי כול בתקופה, לרבות טוקוויל, כמובן). מרוב ההדרגתיות, מרוב החשיבות שהוא העניק לתפקיד הנאור של הממסד האוטוקרטי והאצולה בתנאים הרוסיים, מרוב הדבקות באידיאל האריסטוקרטי של חירות הפרט (אותה הבין הרבה יותר במשמעותה ה-"חיובית" בדיכוטומיה הברלינית), מרוב ההזדהות שלו עם טוקוויל שאת ספרו המכונן קרא במהלך 1836, מרוב כל אלה פושקין קצת שוכח שהוא מתגורר ברוסיה, מדינה שהממסד הפוליטי שלה בנוי בדגם המחנה הצבאי המונגולי, ושהאצולה שלה, על כל מעלותיה, לא בדיוק מזכירה את האצולה הבריטית (אליה נשא טוקוויל את עיניו), או את זו הצרפתית (אליה נשא פושקין את עיניו).

שעה שפושקין כותב "שושלתיות האצולה הרמה הנה ערובה לעצמאותה; ההפך – קשור בהכרח לרודנות" זו בהחלט מחשבה טוקוויליסטית, אבל היא מפוקפקת מאוד בהקשר הרוסי שבו האצולה במשך מאות בשנים – ובייחוד מאז ימי פיוטר הראשון – מהווה רק את שדרת העבדים העליונה של הממסד האוטוקרטי, ולא מעמד עצמאי שמסוגל להוות אופוזיציה מגבילה למלוכה לצד שדרות חברתיות אחרות שניחנו בחירויות ובעוצמה פוליטית משלהן.

במילים אחרות, פושקין בהחלט חלק נתח נכבד מרעיונותיו עם אלה של דה טוקוויל – ועם אלו של אדמונד ברק, פרנסואה-רנה דה שאטובריאן ואחרים – אולם הוא חי בתנאים שונים מאוד מן ההוגים השמרניים-ליברליים המערביים ולקה בעיוורון מהותי כלפיהם. טראגי, אבל רוסי מאוד מצדו.

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים

users: יגאל ליברנט